B קול

במקור: Be Cool
במאי: פ. גארי גריי
תסריט: פיטר סטיינפלד
על פי הספר מאת אלמור לאונרד
שחקנים: ג'ון טרוולטה, אומה תורמן, The Rock, וינס וון, סדריק הבדרן, הארווי קייטל, אנדרה 3000

ב-1995, קצת אחרי שג'ון טרוולטה עשה ב'ספרות זולה' קאמבק מבית הקברות של הקריירות ההוליוודיות, הוא כיכב בקומדיה חביבה, 'תפוס את שורטי'. הסרט בא לעולם, עשה יופי של כסף, כולם נהנו, סבבה. חלפו עשר שנים, והנה אותה חבורה, פחות או יותר, חוזרת לעשות סרט המשך. גם הוא, כמו 'שורטי', מתבסס על נובלה של אלמור ליאונרד, שכתב גם את 'ג'קי בראון' ועוד מהתלות לוס אנג'לסיות שכאלה. לא ברור לי לגמרי מאיפה צץ ההמשך הזה. 'B קול' לא שייך לקטיגורית ה"בואו נעשה מהר סרט המשך כדי לרכב על הצלחת הסרט הראשון". לכל היותר הוא משתייך לקטגורית ה"בואו ננסה לחלוב עוד קצת כסף", שאליה משתייכים 'המסכה חוזרת' ו-'איזו מין שוטרת 2'. לא חברה מכובדת במיוחד להשתייך אליה.

צ'ילי פלמר (טרוולטה), שב'שורטי' עשה הסבה מעסקי גביית החובות לעסקי הפקת הסרטים, מחליט שנמאס לו. כל הסרטים אותו דבר, אין בעסק יותר נשמה, הכל ממוסחר ומבאס. לעומת זאת, ממש ליד תעשיית הסרטים מתקיימת תעשייה אחרת, מקסימה לא פחות: תעשיית הראפ. באחד האמשים, כמו שקישון המנוח היה אומר, צ'ילי אוכל צהריים עם חבר, איזה מפיק-נוכל. כמו שהם דופקים איזו שווארמה, החבר חוטף כדור והולך קאקן. אלמנתו של המפיק, אדי (אומה תורמן) נשארת עם חברת התקליטים, ולחברה יש חוב, שמפיק-גנגסטה-ראפר אחר (סדריק הבדרן) רוצה לקבל בחזרה.

חמש דקות אחרי שאדי נכנסת לצרות, צ'ילי מבקר במועדון שבו מופיעה תואמת-ביונסה, שברור שהיא הדבר-הגדול-הבא. איך ברור? היא שרה יותר טוב משתי הזמרות שצווחות לידה, והיא מחייכת חיוך ביישני של "ואני רק רציתי לשיר". כמו כל כוכבת עולה, גם לזו יש מפיק-סרסור צמוד (וינס וון). ולא סתם מפיק, אלא אחד שבטוח שהוא שחור ומתנהג בהתאם, ומחזיק בשומר ראש אישי (The Rock). צ'ילי פלמר עושה אחד ועוד אחד: הוא מחליט לצלול אל תוך הביצה השחורה הזאת, ולהפיק לזמרת המבטיחה דיסק אר-אנד-בי שיעשה הרבה כסף. כך הוא יעזור לאדי להחזיר את החוב, ויוכל גם לנשק אותה בסוף.

עד כאן המבוא לעלילה, ומכאן הפאדיחות. נתחיל מזה שעל ההפקה הפקידו תסריטאי מרושל, במאי מביך ועורך בלגניסט. התסריטאי, שעיבד את ספרו של לאונרד, לא יצר מספיק רגעים קומיים ושנונים באמת. אפשר לספור על יד אחת את הפעמים שצחקתי. הבמאי. פ. גארי גריי לא מצליח להוציא מהשחקנים יכולות מרשימות, ובניגוד לבארי זוננפלד (הבמאי של 'תפוס את שורטי'), גם לא מייצר אמירה שנונה או משעשעת על תעשיית המוזיקה השחורה. עריכת הסרט הקופצנית נקטעת מדי פעם על ידי שיר בביצוע כריסטינה מיליאן (היא הזמרת), ואפילו קטע ריקוד של טרוולטה ואומה (יווו, איזה מאגניב, כמו בפאלפ-פיקשן!). לרוע המזל, כל ההפוגות המוסיקליות האלו נשארות נטולות פואנטה.

העלילה של 'B קול' מקבלת בכל חמש דקות תפניות לא ברורות. החוב של אדי המסכנה מעביר ידיים בין הראפרים השחורים, הגנגסטרים הלבנים וקבוצה של מזרח אירופאים שצצה משום מקום. ג'ון טרוולטה מסתובב כאילו הדבר שהכי חשוב לו הוא התסרוקת שלו. מדי פעם הוא זורק איזה "Look at me" למישהו, או מפלרטט קלות עם אומה, שנראית מבועתת מהאפשרות שבסוף הסרט היא תצטרך ממש לנשק אותו. והדקות חולפות.

המסמר האחרון בארון של 'B קול' נחתם עם ג'ון טרוולטה. הוא לא נראה קול. למעשה, הוא נראה פתטי, שמנמן ולא כריזמטי בעליל. הוא מזכיר את ששי קשת, שעדיין מתרפק על התפקיד שלו כאליל הבנות ב'הלהקה'. גם אצל האחרים, המצב לא טוב יותר: וינס וון, למרות חיבתי אליו, מצחיק בקושי. כריסטינה מיליאן לא נראית כמו הדבר הגדול הבא, אלא מקסימום כמו המודחת השבועית מ'אמריקן איידול'. הארווי קייטל, שגם הוא נדחף לשם איכשהו, אנמי. אחרון חביב, סדריק הבדרן, מתאמץ להרשים, אבל מסתמן בעיקר כברני מאק סוג ג'.

לתוך כל הבלבול הדחוס הזה, הכניסו המון פרסומות. כל פריט לבוש, כל מכשיר סלולרי, משקף שמש ומכונית נבחרו בקפידה, ומוצגים כך שהלוגו יתבלט כמגיע לו. אם לא הייתי יודע ששילמתי על כרטיס, הייתי בטוח שזה הגמר של כוכב נולד.

שלושה דברים שבכל זאת תענוג לראות ב'B קול' הם אומה תורמן, The Rock ואנדרה 3000. תורמן נראית כמו עשרה מליון דולר בלונדיניים. היא לא עושה הרבה בסרט, אבל כל דקה שלה על המסך מחממת את הלב, והכריזמה שלה מוחקת את טרוולטה מהפריים. לרגעים אפילו העזתי לקוות שהיא תשלוף חרב של האטורי האנזו ופשוט תערוף לו את הראש. זה לא קרה.
The Rock מגלם את שומר הראש הבריון של וינס וון, כשגם הוא, כמו כל מי שעובד בהוליווד, מתברר כשחקן שמחכה להזדמנות לפרוץ. The Rock הוא לא סתם שחקן, אלא "איום משולש" – הוא משחק גרוע, שר גרוע, ואפילו רוקד גרוע, ויש לו גם נטיות נשיות ברורות ואפרו היסטרי. זהו התפקיד הראשון של The Rock שהוא קומי נטו, ולמרות אי אלו השמצות על יכולותיו כשחקן, הוא עושה עבודה מצוינת. לראות ולא להאמין.
אנדרה 3000, הראפר שמהווה חצי מהצמד המוכשר-בטירוף 'אאוטקאסט', מרביץ תפקיד לא רע בכלל כאחיין הטמבל של מפיק העל השחור. גם הוא, כמו The Rock, מנצל עד הסוף את ההזדמנות שהוא מקבל, וגונב את ההצגה (לפעמים בצורה קצת מוגזמת) מסדריק הבדרן.

'B קול' הוא סרט שנעשה מכל הסיבות הלא נכונות. הוא פחות מצחיק מקודמו, הרבה פחות שנון, ונוטה לשעמם. ההרגשה שהסרט השאיר אצלי דומה מאד להרגשה של צ'ילי בתחילת הסרט: הכל ממוסחר, הכל שטחי ורדוד ויחצ"ני וזול. בואו נשמע איזה דיסק במקום. בשביל התובנה הזאת אני לא צריך ללכת לקולנוע, אני יכול לראות פרק של 'טלנובלה בע"מ'.