ביקורת: זמנים קשוחים באל רויאל

בואו בשביל כריס המסוורת' בלי חולצה, תשארו בגלל שמדובר באחד הסרטים היותר טובים שתוכלו לראות השנה.
שם רשמי
זמנים קשוחים באל רויאל
שם לועזי
Bad Times at the El Royale

על "זמנים קשוחים באל רויאל" אפשר לדעת כמה דברים רק מהשם שלו:

"זמנים" – ברבים, כי יש הרבה מהם. לא מבחינת צירי זמן, אלא מבחינת האורך:

הסרט מספר את סיפורם של ארבעה זרים שמתאספים למלון שנמצא על הגבול שבין נבדה וקליפורניה, וברור לצופה שלא מדובר בחברה הגונים וטובים שמתכננים רק שנת לילה טובה, כי אז איזה מין סרט זה היה. והסרט, ברצון שלו לתת לכל דמות את המקום שלה ומרחב נשימה לתפקד, לוקח את הזמן. אם הוא מרגיש שצריך פלאשבקים, אז יהיו פלאשבקים. אם הוא מרגיש שצריך שיהיו קטעי שירה, יהיו קטעי שירה. ואם הוא מרגיש שצריך סצנת ריקוד של כריס המסוורת' ללא חולצה, תהיה סצנת ריקוד של כריס המסוורת' ללא חולצה.

בסך הכל, כל הצרכים האלה מצטברים ל140 דקות. שעה ועשרים שלי אישית עברו יותר מהר משאפשר להגיד "רגע, זה היה ניק אופרמן?", אבל בשנייה שהסרט שלך אורך יותר משעה וארבעים, אתה חשוף לתלונות על הגזמה – תלונות להן אני לא שותף, אבל תוכלו למצוא ברוב הביקורות על הסרט.

אני מצאתי שכמעט כל סצנה מביאה משהו עם ערך – בין אם היא משרתת את האווירה, בין אם היא סרט קצר ומצוין (לרוב קשור לקטעי השירה), בין אם היא מקדמת את העלילה, ובין אם היא מסבירה קצת על הדמויות. בהחלט צריך לבוא בראש של הסרט, אבל אם עושים זאת, קשה למצוא סצנה שאפשר לוותר עליה.

"קשוחים" – כי מדובר בסרט קשוח – לאף דמות אין מגן עלילה כאן, והמאורעות שמתוארים בסרט הם, ובכן, קשוחים.  וחוץ מזה שכל דמות יכולה לחטוף כדור בכל זמן, מדובר בסרט שמציג תפיסת עולם קשוחה.

זה לא שאין דמויות טובות, אבל כמו מסרט פילם נואר ישן, הלב שלהן קשוח והן לא מתרגשות בקלות מכל דבר. בכלל, הפילם-נואר מאוד בולט ב"אל רויאל", כמו גם לא מעט סרטים ומקורות השראה אחרים שעלולים לצוץ לכם לראש – לא מעט אנשים טוענים שהסרט הוא גרסה משודרגת, או לחלופין משונמכת, של "שמונת השנואים", למשל.

באנגלית, אגב, המילה היא לא "קשוח" אלא "Bad", מה שדווקא לא נכון בנוגע לסרט, כמו שהחלק האחרון שלו רומז –

"אל רויאל" – או, בתרגום יד שנייה: "המלכותי". ו"זמנים קשוחים באל רויאל" הוא בהחלט מלכותי, אם אתם זורמים אותי ומבינים ש"מלכותי" אומר "אולי סרט השנה". כי הכל עובד בסרט הזה: הפסקול, קטעי השירה (הסרט מבין את כוח קולה של כוכבת הברודווי סינתיה אריבו ומנצל אותו לטובתו), העריכה, הצילום, המבנה, הסצנות (יש כאן מספר רב של סצנות שבכיף יכולות לזכות בתואר "סצנת השנה") והמשחק. במיוחד המשחק – ג'ף ברידג'ס וסינתיה אריבו הם הכוכבים הבולטים של הסרט, ובצדק רב כי שניהם מעולים, ומצליחים להעלות אחד את השני ולהעמיק אחד את דמותו של השני. בתפקיד המשני שמסמן את עצמו כשחקן שיש לעקוב אחריו יש את לואיס פולמן, הפקיד שמפעיל את המלון. ואחרי שפקפקתי בכשרונו, ג'ון האם מתחיל להבין כיצד לתרגם את הכשרון שלו להופעות קולנועיות ונותן תפקיד קולע, מצחיק ומגניב. אפילו מה שנראה כמו נקודת החולשה של הסרט מבחינת משחק, כריס המסוורת', שעדיין חסרות לו כמה שנים עד שייתן הופעה קולנועית מעולה, מתגלה כליהוק נכון כאשר מבינים לאן הסרט חותר עם הדמות שלו.

ומשהו בשמו הפיקנטי, רומז גם לכך שיש בסרט יותר מסתם מותחן מגניב. ואכן, הסרט מדבר במטאפורות ודימויים, שזה תמיד הימור בשביל סרט. הסרט דן באמריקה של שנות השישים, אבל בניגוד לסרטים שמדברים על העבר אבל בעצם על ההווה ("שחור על לבן", "העיתון"),נראה ש"אל רויאל" בהחלט מדבר על העבר בלי קשר להווה. ניקסון, יחסי שחורים-לבנים, הFBI ווייטנאם כולם צפים בצורה כזאת או אחרת ברקע המלון שחצוי בין נבאדה וקליפורניה, ואולי בין גן עדן וגיהנום. למרות שאם הסרט כן רומז על משהו בין גן עדן לגיהנום, לא ברור מה בעצם. ובכלל, קצת קשה להגיד מה באמת הסרט רוצה להגיד עם כל המטען הזה בצפייה אחת. זה לא אומר שאין לו משהו להגיד, פשוט שמדובר בסרט שזקוק לצפייה שנייה.

כי אם בצפייה ראשונה אפשר ליהנות מהקולנוע והכיף שלו, נראה לי שצפייה שנייה היא המקום שבו הסרט באמת יפרח. ולא רק לאנשים שאוהבים את הסרט: אנשים שבאו מוכנים לסרט אחד וגילו שהם קיבלו סרט קצת שונה שעושה את הדבר שלו, בצפייה שנייה יצליחו לבוא עם ציפיות מותאמות ולראות איך מה שהסרט עושה הוא עושה נפלא. וכמובן, מעריצי הסרט יוכלו להתענג שוב על רצף הסצנות הנפלאות של הסרט או להתעמק בסוגיות שהוא מעלה ולנסות לפרש את כל המשמעויות שהוא נוצר בתוכו.

אז למי שמתלבט או מתחבט או לא בטוח: תלכו ל"אל רויאל". גם באורכו הגדול, הוא לחלוטין שווה את הזמן שלכם.