ביקורת: בננות

למי שנהנה מצבעוניות, קאמפ ושירים מטופשים במיוחד. בקיצור, לחובבי אירוויזיון

היי, כאן מנחה הערב, רד פיש. ועכשיו קבלו את המבקרת האורחת, לונג ג'ון.

בואו נשים את זה על השולחן: עדיין קשה לי עם סרטים ישראליים. נכון, להתלונן על התקציבים ‏הירודים, הרמה הנמוכה ועל משה איבגי זה נורא אייטיז. מאז התקציבים גדלו, ההפקות השתכללו ‏ואיבגי כבר לא מופיע בכל סרט, ועדיין יש משהו בתסריטים – אולי זה הצורך לפנות אל ליבן וכיסן ‏של הקרנות – שגורם לסרטים להתנהל בכבדות ראש ומשקל, ‏ולעסוק בנושאים חשובים כמו טראומות מלחמתיות והסכסוך, ‏כאילו האייטיז לא עברו מעולם, ואין קומדיות בעולם. ‏

איזה מזל ש"בננות" עושה בדיוק את ‏ההיפך. הוא לא מתבייש להיות קומדיה צבעונית, קלילה, קאמפית, לא רצינית ולא הרת גורל, ‏ומהאייטיז הוא משאיר בעיקר את המוסיקה – הנוראית בפני עצמה. ‏

‏"בננות", בקצרה, הוא סרט אירוויזיון. הוא יוצא מנקודת הנחה שאירוויזיון הוא ‏fun fun fun‏, ‏השירים הם טראש, טראש, טראש, ושאין דרך להתמודד איתם מלבד להתמכר. הוא מיועד לאנשים ‏שמוכנים לצפות באירוויזיון מרצונם החופשי – בין אם הם עוקבים אחר התחרות באובססיביות ובין ‏אם צופים מדי פעם, סתם בשביל לגחך על התחפושות, האקסטרווגנזה והשירים שעוד רגע יטביעו ‏את העולם בקיטש. מי שמצא עצמו נהנה מצפיה באירוויזיון, יוכל ליהנות מאוד גם מהסרט הזה. מי ‏שלא – עדיף שיתרחק.‏

כמו התחרות, גם הסרט חי בלה-לה-לנד נפלאה, שבה, בבנייני דירות תל-אביביים כל השכנים ‏אוהבים זה את זה, כולם חברים של כולם ואף מתכננים יחדיו בהתרגשות לצפיה משותפת ‏בתחרות ה"יוניברסונג" (כי כנראה אסור להגיד "אירוויזיון" בסרט בלי לשלם לפרנק לף). אלא ‏שמהר מאד מתברר שהשכנה ענת (ענת וקסמן) שבורה: באותו בוקר בעלה עזב את הבית, שלא ‏על מנת לחזור. ברגע של שותפות גורל וניסיון לעזור, השכנים מאלתרים עבורה שיר קטן ומקסים, ‏שקט ואופטימי. כמו שנהוג לומר, מפה לשם "מישהו", לא נזכיר שמות אבל נציין שיש לו דירת ‏קרקע רחבת ידיים והוא מפעיל גן ילדים, מגיש את השיר לוועדה של הערוץ הממלכתי והשיר נבחר ‏לייצג את ישראל בתחרות ה"יוניברסונג" הבאה.‏

תאמרו "מגניב להם", וזה נכון – אלמלא דנה (דאנה איבגי. בכל זאת אי אפשר לברוח מהמשפחה ‏הזאת), העוזרת הפרלמנטרית של שרת התרבות והספורט, מעדיפה לדאוג לקריירה המקצועית ‏שלה על פני השטות הזו, ואלמלא יעל (יעל בר זוהר) דוגמנית בעבר ועורכת דין בהווה, לא ‏מעוניינת לחזור לאור הזרקורים, ואלמלא אפרת (אפרת דור, "עספור") בזה לסוג המוסיקה הזה ‏ומעדיפה להישאר רוקרית אינדי, ואלמלא קרן וענת… נו, הבנתם את הרעיון.‏

מכאן ניתן להבין כבר ש"בננות" הוא כמובן נוסחתי לחלוטין, צפוי ושמאלצי. הוא גם יופי של סרט – ‏מצחיק מאד, סכריני במידה, עשוי בצורה מוקפדת, ומדי פעם הוא מכניס לעלילה פרטים קטנים ‏ומופרכים, שבואו נאמר בעדינות ייתכן ששואבים השראה ממשהו שקרה במציאות. אחד הכתמים ‏בעברו של איתן פוקס היה תפקיד המנהל האמנותי של להקת "פינג פונג", הופעה שהוכיחה ‏שבמציאות, לשלוח חבורת תל-אביבים שטותניקיים בלי ניסיון בזמרה לייצג את ישראל באירופה זה ‏אולי לא רעיון כל כך טוב. "בננות", גירסת הפנטזיה של אותו הסיפור, נותנת לו להסתיים טוב יותר.‏

השירים, לב ליבו של הסרט, הם כל מה שהייתם מצפים משירי אירוויזיון. אמנם אין הרבה מהם, ‏אבל הפארודיות האירוויזיוניות האלה מתעלות בקלות על כל מה שנשלח מהארץ לכיוון האירוויזיון ‏במציאות בשנים האחרונות. השיר הרוסי הוא הברקה בפני עצמו, החל מבניית המתח לקראתו ‏וכלה במילים הטיפשיות שלו ובהעמדה בפועל, שניתן לתארה כ"הדרמטיקה של הכלום" – אין מה ‏לומר, מבצע אותו זוג שפועל היטב בצוותא. והשיר הישראלי – שבמקור נכתב בכלל על ידי הסיזר ‏סיסטרס – ובכן, הוא מתחיל כמשהו אישי ומחויך ומהר מאד עובר את הטיפול המקצועי של רשות ‏השידור. נחשו אתם אם זה יותר פריקי או טראומטי.‏

עוד דבר שמבדיל בין "בננות" לבין רוב הקולנוע הישראלי האופייני הוא העיצוב: כיאה לתחרות ‏הקיטשית, העיצוב בסרט צבעוני מאד ושמח. לכל דמות יש צבע שמייצג אותה, סטייל פאוור ‏ריינג'רס: יעל בר זוהר אמונה על הגוונים הצהובים, ענת וקסמן הולכת על אדום ואת קרן ברגר לא ‏תתפסו בלי פריטים ירוקים. השחקנים גם קיבלו דמויות שנקראות על שמם, ונתפרו במיוחד עבור כל אחד מהשחקנים, ולפחות בחלק מהמקרים מבוססות על הביוגרפיות ‏שלהן במידה מסוימת. כל שחקן עושה רק את מה שהוא יודע, ולכן הם נטמעים בדמויות שלהם כל ‏כל טוב. מלבד זאת, עפר שכטר צריך להמשיך לעד בהופעות דראג, שרית וינו אלעד היא שרת תרבות וספורט ‏בעלת דעות ורסטיליות וחיתוך דיבור שתזהו בתוך שתי הברות, ורותי אסרסאי, בת הזוג של ‏אפרת הרוקרית, אמנם מופיעה לשתי שניות בדיוק אבל נראית כל כך יפהפיה שחבל לא להזכיר ‏אותה.‏

הסרט נראה נהדר כל עוד הוא נשאר בתל אביב, אבל כשהוא עובר לפריז, הזירה הבינלאומית קצת ‏גדולה על ההפקה הצנועה יחסית הזאת. הסצינות שמתרחשות כביכול על במת היוניברסונג מול ‏אלפי צופים לא ממש משכנעות. יש נקודות נוספות בסרט שלא הוקפדו עד הסוף, בשם ה"אנחנו פה ‏רק בשביל הכיף": בהיותו קומדיה נוסחתית, ברור שמרבית הקונפליקטים בסרט יבואו על מקומם ‏בשלום, אך נראה שבחלקם חיפפו קצת והקפיצות העלילתיות שמתרחשות בדרך אליהם גדולות ‏מדי, ויש טעות מתמטית לקראת סוף הסרט שמבטלת את כל המתח שהוא מנסה לבנות. ‏

כך או כך, "בננות" הוא בדיוק מה שרוב הסרטים הישראליים אינם: כיף. זה ‏מותק של סרט.‏