ביקורת: דפיקת הראש בקיר

השבוע יצא לאקרנים "רובוטריקים 5", אבל במקום לצפות בו החלטתי להישאר בבית ולדפוק את הראש בקיר. להלן הביקורת

השבוע יצא לאקרנים "רובוטריקים: האביר האחרון", הסרט החמישי בסדרת "רובוטריקים". אבל ‏אני לא צפיתי בו. במקום זה, החלטתי להישאר בבית ולדפוק את הראש בקיר.‏

בחרתי בקיר בטון פנימי ומוצק, צבוע בגוון נעים של צהוב. לכאורה, כל הקירות דומים, אבל את זה ‏יוכל לומר רק מי שלא ניסה בפועל לדפוק את הראש בקיר. למעשה, כשאתם ניגשים לפעולת ‏דפיקה חשוב לבחור את הקיר הנכון. קירות גבס, הנפוצים בדירות ישראליות, הם מאוד לא עמידים ‏ובמאבק בינם לבין גולגולת – הקיר יפסיד, ויישאר עם שקע מכוער ובלתי הפיך. מנגד, אם נפלתם ‏בדיוק על קורת בטון, הקיר יהיה קשה במיוחד והמכות יהדהדו באופן משונה, כך שייתכן שתקבלו ‏תלונות מהשכנים שתי קומות מעליכם. ‏

התחלתי במכות עדינות יחסית – בערך עוצמת היד-פרצוף שאתם מביאים לעצמכם כשחבר מספר ‏לכם שהוא הולך מרצונו לסרט בסדרת "רובוטריקים", במרכז המצח. מבחינת מכות ראש-בקיר ‏זאת תנועה קלאסית וקלה (מכות בצידי הראש, ושאינן בזוית ישרה, נחשבות למורכבות הרבה ‏יותר), אבל כבר כאן אפשר היה בקלות להבחין בהבדל בין מה שאתם עשויים לדמיין לעצמכם ‏כחוויית ה"ראש בקיר" לבין המציאות: במקום הרגשה של מכה "שטוחה" וקלה על פני כל המצח, ‏החוויה האמיתית – ואני אנסה לא להיות פואטי מדי – היא מין התפצחות בהירה, מעין פיצוץ ‏בנקודה ספציפית מאוד בראש. מעניין למדי, אם כי לא נעים במיוחד.‏

כשהגברתי את עוצמת המכות בהדרגה עד לעוצמת היד-פרצוף שהבאתם לעצמכם כשהבנתם ‏ש"סרט אימוג'י" הוא לא רעיון סאטירי של מישהו באינטרנט אלא דבר שבאמת מוקרן בבתי קולנוע ‏שקיימים במציאות, החוויה השתנתה: בשלב הזה ה"פיצוץ" הופך לשולי, וכמעט זניח. ההרגשה ‏היותר בולטת היא הזעזוע, התחושה כאילו הגולגולת כולה נעה קדימה ואחורה והדבק שמחזיק ‏אותה אל המח קצת מתרופף. אפשר היה בהחלט להרגיש בשלב הזה גם את ההשפעות המנטליות ‏‏– כלומר, מחשבות קוהרנטיות נוטות להיפסק באמצע, כאילו מישהו לוחץ על כפתור הריסט מדי ‏פעם. אם הייתי צריך לנסח את חוט המחשבה שלי באותם רגעים, זה היה נשמע בערך כמו:

‏"חשוב שאני אזכור את הדברים האלה כדי לכת-"‏
‏"יש פה מסמר בקיר, כדאי שאזהר שלא אפ-"‏
‏"הם הולכים עכשיו לעשות 'יקום קולנועי' של רובוטריקים, איזה רעיון מפ-"‏
‏"בעצם למה פנגולינים לא יכולים לסחור בבורסה? כולם אנטיש-"‏
‏"אולי בעצם הביקורת הזאת לא היתה רעיון כל כך ט-"‏

אני משוכנע למדי שבשלב כלשהו פיתחתי טיעון קוהרנטי ומשכנע לגמרי על כך שנגיד בנק ישראל ‏הבא חייב להיות כריסטופר נולאן, אבל הוא אבד בשלב כלשהו בין המכה ה-14 ל-15 (או אולי 18. ‏הכישורים המתמטיים שלי לא היו בשיאם בשלב זה). אחרי שלקחתי הפסקה, כשניסיתי לכתוב ‏כמה רשמים מהירים במחשב, גיליתי השפעה נוספת של ראש-בקיר – העיניים שלי סירבו לשתף ‏פעולה זו עם זו, והעולם נראה כמו שתי תמונות שונות שמסרבות להתחבר אחת לשניה – אתם ‏יודעים, כמו סרט שמכריחים אתכם לראות בתלת-מימד מיותר עם משקפיים דפקטיביות. חוץ ‏מזה, זה כאב.‏

מוזר כמה שאין קשר ישיר בין עוצמת המכה לבין ההשפעה שלה. פעם אחת הסטתי את הראש ‏בטעות כמה מעלות הצידה, ובמקום הפיצוץ הקטן הרגיל – כלומר, הבזק של אקדח בסרט של ‏ברוס וויליס- קיבלתי כדור-אש שמזכיר תקלה במפעל זיקוקים כפי שהיתה מבוימת על ידי מייקל ‏ביי, והייתי חייב לעצור קצת לנוח. תחושת הבעירה בתוך הראש היתה מעניינת למדי, והגיעה עם ‏מין צפידות מפתיעה בשרירי הגוף, אבל לא יכולתי להתרכז בחוויה משום שבדיוק הרהרתי במיטה ‏מעופפת עם ג'סיקה אלבה, ירידת הסופ"ש השני הקטנה מהרגיל של נס-ציונה, ורעיון מבריק ‏לסטארט-אפ שמבוסס על מכסים של עטים, טודו בום ואוקפי. בכלל, אחת הבעיות העיקריות עם ‏דפיקת הראש בקיר היתה שגם אם החוויה היא חזקה – והיא בלי ספק כזאת – קשה מאוד להתרכז ‏בה, כי הדעת נודדת. אבל הבעיה היותר גדולה – וזה, האמת, הפתיע אותי – היתה השעמום. כאב ‏הראש אמנם גדל עם הזמן, אבל המכות בפני עצמן חזרו על עצמן, ואני לא יכול להגיד שהרגשתי ‏בהבדל של ממש בין הטחת הראש העשירית לבין ה-20.‏

אחרי מספר מכות שאני מעריך כאיפשהו בין 23 לבין מיליונתלפים, וכשהתחלתי לחוש בקושי ‏משמעותי להישאר במצב זקוף, החלטתי להפסיק. אני יודע, יהיו כאלה שיטענו שויתרתי מהר מדי, ‏לפני שהגעתי לפואנטה, ולכן הביקורת שלי חסרת ערך אלא אם כן אחזור שוב על כל התהליך. ‏ובכל זאת אני מוותר: אין טעם למשוך על פני שלוש שעות את מה שמיצה את עצמו כבר בחצי ‏השעה הראשונה, ובטח שאין טעם לחזור על כל זה שוב ושוב ולצפות שאולי הפעם זה כן יהיה כיף.‏

לסיכום, דפיקת הראש שלי בקיר היתה חוויה בלתי נעימה ואני לא ממליץ עליה בכלל, אם כי זה ‏ככל הנראה עדיף על צפיה ב"רובוטריקים 5".‏