ביקורת: קרב המינים

'קרב המינים' הוא פחות אמה סטון נגד סטיב קארל ויותר אמה סטון כנגד השוביניזם בעולם הטניס הגברי, אבל למה הוא חייב לעצור דווקא כשנהיה מעניין?

הנה הבעיה שלי עם סרטים שמבוססים על אירועים אמיתיים – הם נוטים להסתיים בנקודה הכי מעניינת, כלומר מיד אחרי האירוע החשוב שאותו הם מתארים. זה נראה מובן מאליו, אבל האם זה צריך להיות? אני מבין את הצורך בלהראות את הבילד-אפ אל האירוע, אבל למה לעצור שם? הסרט נגמר, ואת מה שקרה אחר כך מציגים לנו בכמה שורות של טקסט, ולפעמים קצת קטעי ארכיון. היה נחמד אם הסרטים האלה היו ממשיכים עוד קצת. כמו במקרה של "קרב המינים".

בתחילת שנות השבעים, בילי ג'ין קינג (אמה סטון) בת ה-29 נמצאת בפסגה של שחקניות הטניס. לאחר הכרזה על טורניר שבו הפרס הכספי שמוצע לנשים נמוך בהרבה מזה של הגברים, קינג ונשים אחרות מחליטות להקים ארגון משלהן. בובי ריגס (סטיב קארל) הוא אגדת טניס לשעבר ומהמר כפייתי ממורמר בהווה. בניסיון לחזור אל אור הזרקורים, הוא מאתגר את שחקניות הטניס הטובות ביותר לשחק נגדו, למרות שגילו כמעט כפול משלהן.

אבל המשחק, כאמור, הוא השיא. השעה וחצי שלפניו מציגות לנו את החיים האישיים של שני השחקנים. לא מעט זמן מוקדש לרומן שקינג ניהלה עם הספרית שלה, בזמן שהייתה נשואה ובתקופה שתנועות להט"ביות היו רק בתחילת הדרך. במקום להפוך את ריגס לנבל של הסיפור, הסרט מנסה להציג גם אותו באור סימפטי, ומצייר אותו כלוזר עם נישואים גוססים שמתגעגע לימי התהילה, שכל הפרובוקציות שהוא יוצר הן רק בשביל לקבל קצת תשומת לב. בזמן שקינג נלחמת למען תשלום שווה וזכויות שוות לנשים, הוא פולט הערות שובניסטיות ומקטינות בכל הזדמנות שניתנת לו, לאו דווקא כי הוא מאמין בזה, אלא כי זה מביא קהל.

לעומת זאת, שאר הדמויות בסרט חד-מימדיות למדי. שרה סילברמן משעשעת בתור המנהלת של קבוצת הנשים, אבל התפקיד שלה מסתכם בוואן-ליינר פה ושם. ג'ק, מנהל איגוד הטניס, הוא פשוט שובניסט נבזי. בעלה של קינג נשאר בצללים לאורך חלק גדול מהסרט, וגם בהמשך נראה שמח להישאר שם. אם הסרט מנסה להציג מישהי בתור הנבלית, זו כנראה מרגרט קורט, שחקנית אחרת בקבוצת הנשים שלא רואה את הקשר בין קינג והספרית שלה בעין יפה. זה כנראה ייצוג נאמן, בהתחשב בכך שגם היום קורט דוגלת בדעות הומופוביות למדי.

הסרט מצליח להשאר מעניין ברובו והצמד של ג'ונת'ן דייטון ו-ולרי פאריס ("מיס סאנשיין הקטנה") עושים עבודת בימוי טובה, גם אם לפעמים היה אפשר לותר על הקלוז-אפים האינטנסיביים. סטון וקארל ממשיכים להוכיח שהם שחקנים מוכשרים שיודעים להיטמע בתוך הדמויות שלהם. רק חבל שהקרדיטים עולים בדיוק כשהסיפור נהיה מעניין.

הייתי שמח אם הסרט היה מקצץ כמה מהקטעים הפחות נחוצים מההתחלה, ובמקומם מראה לי את ההשלכות של האירוע על השחקנים והספורט עצמו. במקום זה, הוא מצמצם את כל מה שקרה אחר כך לכמה כתוביות על המסך – ועם כל הכבוד, אם הייתי רוצה רק לקרוא על המאורע ההיסטורי הזה, לא הייתי צריך לצאת בשביל זה מהבית. ואם כבר קוראים על הנושא, מגלים שישנן טענות בנוגע למניעים של ריגס שהסרט מתעלם מהן לגמרי, והיו יכולות לתת לכל העניין טוויסט מעניין. נשמע כמו סרט המשך שהייתי רואה – "קרב המינים 2: נקודת שבירה."