ביקורת: היפה והחיה

האם "היפה והחיה" החדש הוא החייאת הקסם של דיסני או  סרט מיותר בתכלית? או שבכלל אפשר גם וגם
שם רשמי
היפה והחיה (2017)
שם לועזי
Beauty and the Beast

על "היפה והחיה" בגירסת 2017 שמעתי הכל. שמעתי שאמה ווטסון הייתה נוראית בתור בל, ‏ושהיא הדבר הכי טוב בסרט; שהחיה אלים מדי, או חמוד מדי; שגסטון מאכזב וגם שהוא הברקת ‏הסרט. וכמובן, שמעתי שמדובר באחד העיבודים הטובים בסדרת הרימייקים החדשה של דיסני, ‏וגם שמדובר בסרט חלול, מיותר, חרפה עלינו ועל כל משפחתנו.‏

‏"היפה והחיה" המקורי מ-1991 הוא דווקא קונצנזוס די מוחלט. הוא היה סרט האנימציה הראשון אי ‏פעם שקיבל מועמדות לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, ומדורג תמיד כאחד מסרטי האנימציה ‏הטובים ביותר של דיסני אי פעם. בל אפילו נחשבת לאחת הנסיכות היותר עצמאיות ופמיניסטיות, ‏גם אם זה עדיין סרט על אישה שמוצאת שידוך הולם בדמות נסיך עשיר. לאנשים מאוד אכפת ‏מהסרט הזה, ולכן הרימייק מרגש אותם בטירוף, או מגעיל אותם. אני באתי מוכנה להיגעל, אז ‏קצת מביך אותי שחשבתי שהוא בעצם ממש סבבה. "היפה והחיה 2017" הוא לא סרט הכרחי ולא ‏מופתי, אבל גם לא אשפה. בסדר כזה. את הכותרת הפומפוזית תחפשו אצל מישהו אחר.‏

על אף שעל הנייר זה הרימייק הכי נאמן למקור של דיסני עד היום – אותה עלילה, אותם שירים – ‏הסרט החדש דווקא משנה ומוסיף לא מעט. הבסיס נשאר, כמובן, זהה: היה היה נסיך מניאק ‏ומפונק שלא הסכים להכניס אישה זרה ללון בטירה שלו, ועקב כך קולל לחיות כמפלצת מפחידה ‏עד שמישהי תתאהב בו. בל היא צעירה חובבת קריאה, "יפה אבל קצת משונה" לדברי תושבי הכפר ‏הקטן שבו היא חיה. בכפר מתגוררים רק כמה עשרות אנשים (ועכשיו חלקם גם כהי עור), ‏שפעמיים-שלוש בשבוע פוצחים כאיש אחד בנאמבר מוזיקלי שבמסגרתו הם הורסים חצי כפר. בל ‏מחוזרת על ידי גסטון (לוק אוונס), אולטרה-מאצ'ו הזוכה לפופולריות רבה בכפר, אך היא דוחה את ‏חיזוריו כי הוא גבר גס, אלים ונורמטיבי מדי בשבילה. אביה של בל, מוריס (קווין קליין), מאבד את ‏דרכו בנסיעה העירה ומגיע אל טירה מסתורית, בה מתגורר הנסיך/חיה עם משרתיו, שהפכו ‏לחפצים מדברים. החיה כולא את מוריס בצינוק ומסכים לשחרר אותו רק כשבל מתנדבת להישאר ‏במקומו בטירה. עם הזמן נוצר קשר רגשי עמוק בין היפה לחיה, קשר שמעודד אותו לנסות ולהפוך ‏לאדם טוב יותר כדי להיות ראוי לאהבתה.‏

שינוי משמעותי אחד בחומר המקור הוא סתימה של כמה חורי עלילה מהסרט המקורי שמחרפנים ‏את האינטרנט עד עצם היום הזה. למה אף אחד בכפר לא תוהה מה קרה לטירה הסמוכה ולאנשים ‏שחיו בה? מתברר שהקללה גרמה לכולם לשכוח מקיומם של הנסיך והמשרתים. יכול להיות ‏שהמכשפה קיללה ילד בן 11? ובכן, לא, הוא קולל כמבוגר. רגע, צ'יפ נולד כספל?! לא, הנה הוא, ‏ילד חמוד ושובב עוד לפני הקללה. אפילו קוראים לו צ'יפ! כמו הקללה, גם הדמויות זכו לסיפורי ‏רקע שהם קצת יותר מ"באה מכשפה ועכשיו אני ארון. שיט". כתוצאה מכך הסרט סובל מעודף של ‏סיפורים טראגיים מהעבר: אנחנו שומעים מה קרה לאמהות של בל ושל הנסיך, ולמה בעצם הנסיך ‏כזה מניאק. גסטון הפך גיבור מלחמה, מוריס הפך מממציא לאמן, ובל ירשה את יכולותיו הטכניות. ‏אפילו המכשפה, שבמקור מופיעה רק בפרולוג, הפכה כאן לדמות חוזרת, וחבל. ‏

בל, בגרסה של אמה ווטסון, היא כבר לא היפה שמרימה קצת את האף, אלא דושבגית ממש. יכול ‏להיות שקל יותר לראות אותה ככזו כשהיא אנושית ולא דמות מונפשת חייכנית וחמודה, הרי ‏המחוות של ווטסון עדינות בהרבה מאלה של בל המצוירת. ובכל זאת, גם ווטסון עצמה אחראית ‏קצת לאי-החביבות הקיצוני של הדמות בחציו הראשון של הסרט. גברת, מרימים לך פה סצנת ‏מחזמר של בזבי ברקלי בחדר האוכל, את מוכנה להתלהב קצת בבקשה?‏

דמות אחת שהשתנתה לגמרי בין הגירסה הקודמת של הסרט לנוכחית היא החיה (דן סטיבנס ‏מ"אחוזת דאונטון" ו"ליגיון"), והוא עושה את הסרט מבחינתי. הוא רגיש אבל לא רכרוכי, הוא סקסי, ‏הוא חכם, הוא עוקצני והוא מתאים לבל כמו ספל תה למזג אוויר קר. ככל שראו ממנו יותר, כך ‏השתנתה דעתי על הסרט מ"אוף, בל, למה את ככה" ל"היי, אתם דווקא די חמודים". האמנתי לבל ‏והחיה שהם מאוהבים ושכיף להם ביחד, לא רק ברמה הרגשית שאפיינה את המקור, אלא גם ‏ברמה חברית או אינטלקטואלית. בל והחיה מתעניינים בדברים דומים, רואים את העולם באופן ‏דומה. בל, שתמיד רצתה מישהו שיבין אותה, מצאה סוף סוף מישהו שאפשר להחליף איתו ספרים ‏ולקרוא לו שירה. אני יכולה לראות את שניהם מטיילים יחד בעולם ומטנפים מאחורי הגב על ‏הטיפוסים שהם פוגשים. החיה ייקח את בל למסעדה טובה, והיא תיקח אותו לטבילה ספונטנית ‏באיזה נהר. היא תכעס עליו שבוע כי הוא שנא את הספר שהיא אוהבת, אז כדי לפייס אותה הוא ‏יגדל זקן.‏

וכך, אחרי שעבר כבר חצי סרט, מישהו הסיט את התריסים והרגש שחסר לי בסצנות הראשונות ‏נכנס סוף סוף פנימה. כשאני נזכרת בצפיות הילדות שלי ב"היפה והחיה" אני חושבת על קסם ‏ורומנטיקה, אבל גם על אלימות ואימה. כאן, במקום הפחדות יש מלנכוליה. כולם בסרט חיים לצד ‏העצב, מתגעגעים למישהו שאיבדו או עדיין לא פגשו. זה עובד. לא כל הדמויות כתובות טוב, אבל ‏רובן נוגעות ללב. לצד החיה ומוריס, המצטיין של הגרסה החדשה הוא לה-פו: ג'וש גאד פשוט ‏מעולה בתור הסיידקיק של גסטון, ונכון שמהרעש התקשורתי של "דמות הומוסקסואלית ראשונה ‏בסרט של דיסני!" נשאר בקושי פירור של יציאה מהארון, לכולם ברור לגמרי שלה-פו שבור לב. ‏הדמות הזו זכתה בכבוד העצמי שלה בחזרה, ובאיזה חן היא עשתה זאת. בזכותו, הגרסה ‏החדשה לשיר על גסטון היא הסצנה הכי כיפית בסרט, למרות ההשמטה השערורייתית של השורה ‏על השיער. חרפה עליכם וחרפה על הבהמה.‏

אז אולי לא שנאתי את הסרט הזה כמו שציפיתי, ואולי אפילו נהנתי מאוד, אבל הייתי שמחה אם ‏הסרט לא ידפוק לי פאדיחה על כל קטע מוצלח. הצלחה: ביצוע יפה ל-"‏Be Our Guest‏"; פאדיחה: ‏אמה ווטסון אדישה לחגיגה לגמרי. הצלחה: שיר סולו חדש ונחמד של החיה; פאדיחה: המיקום שלו ‏בסרט. הצלחה: לומייר נראה די מגניב אחרי שמתרגלים אליו; פאדיחה: המבטא הצרפתי הנורא של ‏יואן מקגרגור. הצלחה: הביצוע של אמה תומפסון לשיר הנושא; פדיחה: גרסה משונמכת לשיאו של ‏הסרט המקורי, הריקוד בחדר הנשפים, שנראה יותר טוב בגירסה מלפני 26 שנה.‏

כשמפרקים את "היפה והחיה" 2017 לחתיכות הוא כמעט מתפורר, אבל יש בו מספיק רגש כדי ‏להחזיק הכל במקום. זה הקסם המוזר הזה שדיסני יודעים לעשות, זה שגורם לסרטים בעייתיים ‏להראות קסומים ונכונים גם כשיש בהם כל כך הרבה החלטות שגויות. אותו הקסם הזה שהציל את ‏‏"היפה והחיה" בגירסת הניינטיז מהעלילה המשונה ומהמסר השמרני מאוד שלו. כן, גם אני אוהבת ‏את המקור, אבל – יסלחו לי המעריצים המושבעים – גם לו היו בעיות, הרבה בעיות. חלקן עדיין ‏כאן, אחרות התחלפו בחדשות.‏