ביקורת: לפני השינה

ניקול קידמן מתעוררת ומגלה לחרדתה שהיא תקועה בתוך קומדיה של אדם סנדלר, רק בלי הבדיחות
שם רשמי
לפני השינה
שם לועזי
Before I Go to Sleep

ניקול קידמן מתעוררת עירומה במיטה לצד גבר בלתי מוכר, ובלי לדעת איך הגיעה למצב הזה. ‏היא משתחלת החוצה אל חדר האמבטיה, מן הסתם במחשבה שאולי עוד תצליח להתחמק ‏מהסטוץ המביך הזה, אבל שם היא מגלה גלריה שלמה של תמונות – שלה ושל הגבר שבמיטה. ‏תמונות שצולמו לאורך שנים, כולל תמונות חתונה. כשהיא חוזרת, האיש מספר לה: הוא בעלה. הם ‏נשואים כבר 14 שנה. היא לא זוכרת שום דבר מזה כי בעקבות תאונה שעברה לפני כמה שנים, ‏היא סובלת ממצב רפואי שבו בכל פעם שהיא נרדמת, כל זכרונותיה נמחקים. ‏

הבעל (קולין פירת') היה יכול לחסוך זמן אם הוא היה אומר לאישה, "זוכרת את הסרט ההוא של אדם סנדלר, ‏‏'50 דייטים ראשונים'? אז זה מה שיש לך". "לפני השינה" מבוסס על אותו מצב רפואי דמיוני, המכונה בספרות המקצועית "תסמונת אדם סנדלר". אבל בעוד הסרט של סנדלר ניצל אותו לצרכים קומיים, "לפני השינה" הופך את זה לסרט מתח. מתבקש. קידמן הרי לא ‏יודעת בוודאות שום דבר על עצמה ועל חייה ב-14 השנים האחרונות, היא צריכה לגלות הכל כל יום מחדש. להמחשה: זמן קצר לאחר שבעלה יוצא לעבודה, מצלצל הטלפון. על הקו נמצא דוקטור ‏נאש (מארק סטרונג). היא, כמובן, לא מכירה אותו, אבל הוא מכיר אותה ממזמן. והוא מכוון אותה ‏אל פינה בארון שלה שבה נמצא משהו שהיא השאירה עבור עצמה.‏

את הפוטנציאל אפשר לראות מיד. יש כל כך הרבה דברים מרתקים, מעוררי מחשבה ואפילו ‏מצחיקים שאפשר לעשות עם אובדן זיכרון יומיומי – המצבים הדרמטיים פשוט כותבים את עצמם. ‏ובדיוק בשל כך אין שום תירוץ לכך ש"לפני השינה" הוא כל כך משעמם. לפעמים אפשר לשמוע את ‏ה"וווווש" כשעושות ההזדמנויות לסצינות מעולות כשהן חולפות ועוברות על פני הסרט בלי התייחסות. ‏הנה, למשל, רעיון: בסרט ששמו "לפני השינה", לא היה יכול להיות מעניין ‏לראות מה ניקול קידמן עושה, אתם יודעים, לפני השינה? איך היא הולכת לישון בידיעה ברורה שברגע שתירדם – כל חייה כפי שהיא מכירה אותם יימחקו שוב? האם ‏במצב כזה כל לילה מחדש לא היה הופך למאבק עיקש נגד השינה, כשהיא מנסה להישאר עצמה עוד דקה ‏אחת או שתיים? לכו תדעו, הסרט לא חושב שהנושא הזה ראוי להתייחסות כלשהי. מבחינתנו, כל לילה היא פשוט אומרת לילה טוב ועוצמת עיניים. ברצינות, אם ‏חסרה לתסריטאים השראה למצבים מעניינים שאפשר לעשות עם אובדן זכרון יומיומי, הם היו יכולים לצפות ב"ממנטו", "הנשכחים", ‏‏"זהות משהו כזה או אחר", "בכבלי השיכחה", "מוצאים את נמו" או עשרות סרטים אחרים כדי לגנוב מהם ‏רעיונות. ‏

ובכל זאת, זה לא שהסרט עוסק בחיים יומיומיים. כצפוי, קידמן מגלה בהדרגה שגם במעט שהיא ‏יודעת על חייה יש חורים, ושלא כל מה שמספרים לה נכון. שני הגברים בחייה טוענים שהם רוצים בטובתה, אבל לפחות אחד מהם מן הסתם לא מספר את כל האמת. בהדרגה, כמובן, הולך ומתגלה הסיפור האמיתי, וככל שהוא נחשף יותר, הוא מתקבל על הדעת פחות (הוא מסתמך בין השאר על העובדה שבעולמה של קידמן יש ‏לא יותר מארבעה אנשים – אין לה הורים, משפחה, שכנים, חברים, קבוצת תמיכה, שליח מהסופר ‏או כל אדם אחר שתפגוש מדי פעם) ועקבי פחות (לפעמים היא זוכרת דברים פתאום. לפעמים ‏לא). הסרט לא מנסה לנסוך בטחון. אתם לא מתרגלים למציאות אחת ואז – באם! כל מה ‏שחשבתם לא ‏היה נכון! – לא: ברור מראש שאי אפשר לבטוח באף אחד, ושאולי הבעל הוא לא ‏באמת בעל ואולי ‏המטפל הוא לא באמת מטפל וכולם חשודים. וכדי שנמשיך לחשוד, כולם משחקים ‏באופן מעורר חשד, או במילים אחרות: גרוע. שני הגברים נחמדים מדי, קרירים מדי, ‏מסתירים מבטים צופני סוד הצידה. אף אחד מהם לא אמין ואף אחד מהם לא נראה כמו אדם אמיתי. בקשר לקידמן עצמה, היא לא יכולה לעשות הכל בעצמה. בעיקר לא כשהתסריט נותן לה רק להיחנק מדמעות כל הזמן.

אפשר לסלוח לסרט על עלילה מופרכת אם הוא רק סוחף מספיק כדי לגרום לנו לא לשים לב אליה, אבל הסרט הזה לא סוחף, הוא זוחל. כל סצינה מתנהלת באיטיות של תהלוכת אבל, ‏כשהמוזיקה תמיד מיבבת חלושות ברקע, ולאף רגע של הומור לא הורשתה דריסת רגל על הסט (מה זה פה, אדם סנדלר?!). הוא אידיוטי ומשעמם באותה המידה. יש הרבה סרטים טובים, או לפחות מעניינים, על אובדן זכרון. "לפני השינה" הוא לא ‏אחד מהם. ‏


פורסם במקור בוואלה