ביקורת: להתעורר מפחד

ייתכן שזו הביקורת הראשונה שהתפרסמה בעולם על הסרט הזה. לו רק היו בה בשורות טובות.
שם רשמי
להתעורר מפחד
שם לועזי
Before I Wake

השאלה הראשונה היא, כמובן, למי בכלל אכפת מ"להתעורר מפחד", סרט שנראה ממבט ראשון כמו שגרת-אימה חסרת עניין. זה סרט שנתקע באחת מאותן הפצות של חצות בלבד בסינמה סיטי, השמורות בדרך כלל לסרטי אימה זניחים או ישנים מאוד.

אז ככה: במעין עיוות בזמן, במקום להגיע מהעבר הרחוק, הסרט הזה הגיע דווקא מהעתיד. ‏"להתעורר מפחד" (השם העברי המטופש-כרגיל שהוצמד לסרט ששמו הרשמי ‏הוא "‏Before I Wake‏", אם ‏כי הכותרת בתחילת הסרט אומרת דווקא "‏Somnia‏") הוא סרטו החדש של מייק פלנגן, מי שביים את "השער" – אחד מסרטי האימה המוצלחים ביותר ‏של השנה שעברה. ומשום מה, הוא מוקרן בארץ במה שהוא כנראה בכורה עולמית, יותר מחודש לפני שהוא מגיע לארה"ב ולשאר העולם. חיפשתי ביקורות על הסרט מחו"ל, ופשוט לא מצאתי; ייתכן שהביקורת שאתם קוראים עכשיו היא הראשונה בעולם שהתפרסמה על הסרט הזה. איזה כיף! סקופ עולמי!

כל זה היה יכול להיות ממש מלהיב לו רק יכולתי לדווח שהסרט שווה את ההתרגשות. אבל לצערי, מתברר ש"להתעורר מפחד" הוא בדיוק מה שהוא נראה: סרט אימה סטנדרטי. אין אפילו סיבה להתקשר לחברים חובבי האימה באמריקה ולהתגאות בכך שראיתי את ‏הסרט הזה קודם, כי ממילא כולנו כבר ראינו רבים כמוהו.‏

ג'סי ומארק מאמצים ילד. היה להם כבר ילד משלהם, אבל הוא מת בתאונה איומה. הם בוחרים לאמץ ‏את קודי, ילד בן 8 עם היסטוריה בעייתית – המשגיחים המבוגרים שלו כל הזמן נוטשים אותו או ‏נעלמים. הוא ילד רציני ומנומס, והוא לא אוהב לישון, דבר שמשותף לילדים רבים בגילו, אבל לו יש ‏סיבה טובה: דברים מוזרים קורים כשהוא ישן. החלומות של קודי, במקום להישאר בתוך מוחו כמו ‏חלומותיהם של רוב האנשים, מסתובבים בסביבה ומתעסקים בענייניהם של אחרים. זה די מקסים, כל עוד הוא חולם על פרפרים (פשוטו כמשמעו: לילד הזה יש איזו אובססיה ‏לפרפרים), אבל הרבה פחות נחמד כשהוא חולם על המעין-שד המפחיד הזה שרודף אחריו תמיד ושאכל את אמא שלו.

חלומות הם דבר מפחיד; הרעיון שחלומות יפלשו מהעולם הפנימי אל החיצוני הוא מדאיג מאוד. ‏פרדי קרוגר עשה מזה קריירה, דייויד לינץ' מפחיד לי את הצורה על אותו עיקרון, ואין אדם בעולם שאין לו ברזומה כמה חלומות שהוא היה עושה ‏הרבה כדי שלא להגשים. אחד הדברים המפחידים ביותר בחלומות הוא חוסר ההגיון שלהם: ‏אפילו הדברים הבסיסיים ביותר בעולם – הגיון, סיבה ותוצאה – מתפוררים בחלומות. הכל יכול ‏לקרות בכל רגע. פחד אימים, לא?‏

רק שקודי, מתברר, הוא ילד חסר דמיון במידה יוצאת דופן. הוא חולם על פרפרים, ועל השד ההוא, ‏ועל דברים שהוא ראה באותו יום, וזהו. בזבוז מוחלט של כל הקונספט של "חלומות". למי יש ‏חלומות כל כך מונוטוניים? הוא באמת אף פעם לא חלם על בובספוג שרוכב על טונה ומגיע לבית ספר, רק שזאת בעצם תחנת אוטובוס, ופוגש שם את טיילור סוויפט אבל מגלה שהוא ערום ‏ואז נופלת לו היד? ‏או כל דבר אקראי אחר? כמה אפשר כבר לחלום על פרפרים מעופפים? אתה ילד או שומר מסך? ‏החדגוניות של החלומות גורמת לכך שהסרט, שהיה לו פוטנציאל להיות מסע מטורף אל התת-‏מודע, הוא לא יותר מעוד סרט עם מפלצת. לפעמים זה שד, לפעמים זו רוח, במקרה הזה זה ‏חלום. מה כבר ההבדל. ולמפלץ הזה יש את הרגעים שלו, יש פה אמנם סצינות מבהילות, אבל אין פה שום דבר שאינו דומה מאוד ‏לסצינות מבהילות שכמוהן ראיתם בסרטים אחרים. ראיתם פעם אחת ילד-רוח מפיל לסת בצווחה ‏מבעיתה, ראיתם את כל הילדי-רוח מפילי הלסתות.‏

התחברות לדמויות העיקריות של הסרט היתה יכולה לשדרג אותו, לו היתה כזאת. קייט בוזוורת ‏ותומס ג'יין הם הורים עצובים סבירים אבל גנריים. גרוע יותר הוא קודי עצמו, לא באשמת השחקן ‏הצעיר שמגלם אותו, אלא באשמת התסריט שלא נותן לו להתנהג כמו ילד, כמעט אף פעם. ‏מעצבנת גם ההתעקשות של הסרט להסביר לנו באיטיות מטריפה דברים שהיו אמורים להיות ברורים ‏מהרגע הראשון. קשה לי להאמין שקיימים צופים רבים שישמעו את תיאור האיש-המפחיד של קודי בתחילת הסרט ולא ידעו מיד בדיוק מאיפה הוא הגיע – ובכל זאת הסרט מחכה ממש עד הסוף כדי להסביר לנו, לאט לאט, כאילו מדובר באיזה טוויסט מדהים, את מה שידענו מההתחלה.

‏"להתעורר מפחד" לא רע במיוחד, הוא פשוט לא משהו מיוחד. זה סרט אימה "למתחילים", נטול דם או אלימות של ‏ממש, עם הקפצות יעילות למדי וממוחזרות. לא הדבר הכי גרוע שאפשר לראות אם בא לכם משהו ‏מפחיד, אבל נו כבר, אי אפשר לצפות מבמאים מבטיחים גם לקיים קצת לפעמים? קודם ג'וש טרנק, ועכשיו זה?‏


פורסם במקור בוואלה