הדמויות וההופעות שהכי אהבנו בשנת 2017 – חלק א'

נעמה ויהונתן בוחרים את 20 ההופעות והדמויות שעשו להם את השנה.

שנת 2017 מסתיימת, ויש הרבה מה להגיד עליה כפי שוודאי תוכלו למצוא ברחבי הרשת, אבל נושא אחד שמדי פעם נזנח הוא ההופעות והדמויות שהשנה הביאה איתה. ולכן, ישבנו (יהונתן צוריה ונעמה רק) ובחרנו את 20 הדמויות וההופעות של 2017. זהו החלק הראשון (20 דמויות זה הרבה!) והחלק השני יגיע אחריו או אם אתם קוראים את זה מהעתיד, יצא כבר. ניתן לשים לב שלא בחרנו דווקא את ההופעות הטובות והמדוברות ביותר (מצטערים, גל גדות) אלא את אלה שנשארנו איתנו במהלך השנה ואותם הכי אהבנו, גם אם הם קיבלו קצת פחות תשומת לב.


האיש הרע הכי חמוד: מארק האמיל בתפקיד טד מיטשם, "בריגסבי הדב"

אני מבינה את כל מי שטענו כי האמיל נותן את הופעת חייו ב"אחרוני הג'דיי", אבל עבורי התואר הזה שייך להופעה שלו בסרט אחר מ-2017 – "בריגסבי הדוב", שהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון. זהו סיפור עצוב ומצחיק על פעוט שנחטף וגדל עם הוריו החוטפים בבידוד, משוכנע שהעולם נחרב ושעזיבה של הבית תהרוג אותו. כמה שנים לאחר מכן הוא ניצל וחוזר אל משפחתו האמיתית, אבל עדיין מתגעגע ל"הורים" שחטפו אותו ולסדרת הטלוויזיה האהובה עליו, בכיכוב הדוב בריגסבי, שלהפתעתו איננה סדרה אמיתית אלא כזו ש"אביו" (האמיל) יצר עבורו בהתאם לצרכים החינוכיים שלו בגילאים שונים. האמיל לא רק מנצל בסרט את יכולותיו כשחקן וכמדבב במקביל, הוא גם משלב בדמותו את הפרסונות הכי מוכרות שלו – הוא מקסים, משרה ביטחון וקורץ לעולמות פנטזיה מסעירים כמו לוק סקיווקר, אבל לחטוף ילד, לגדל אותו הרחק מהוריו האמיתיים ובלי כישורים חברתיים של ממש, ואפילו לא להסביר למה? זה משהו שמתאים יותר לג'וקר לעשות. כשזה המצב, קל להבין למה בנו מרגיש כל כך מבולבל בחיים החדשים שלו, ולמה למרות הכל – הוא לעולם לא יהיה מסוגל למחוק אותו מחייו. (נעמה)

Webp.net-resizeimage (4)

הפתעת השנה: סלמה הייק בתפקיד ביאטריז, "ביאטריז בארוחת ערב"
אפשר להגיד הרבה דברים חיוביים על סלמה הייק, אבל "שחקנית טובה" זה לא ממש היה אחד מהם. המועמדות שלה לאוסקר ב-2002 על פרידה הייתה יותר רצון טוב מאשר תדהמה כנה על רמת המשחק שלה ובכלליות היא אף פעם לא הלכה להשתבץ בדירוג "השחקניות הטובות ביותר" אי פעם. אבל אז הגיע "ביאטריז בארוחת ערב" והפך את כל ההנחה הזאת. היא מגלמת בסרט את ביאטריז, מאסג'יסטית קשת יום שנקלעת לארוחת ערב עם אנשים שהם כמה רמות סוציו-אקונומיות מעליה. הייק משחקת כאן תפקיד מינורי וצנוע בלי מניירות, כזה שנוגד את כל התפקידים הבומבסטיים ומלאי המין שאוהבים לתת לה ומוחקת את התדמית ה"סלמה הייק"-ית שהייתה לה. ואחרי שהיא עושה את זה, היא מצליחה ליצור את אחת הדמויות הסימפטיות, המצחיקות והמרגשות של השנה. סלמה הייק. הזאת מ"פרוע על המערב". מדהים. (יהונתן)

Webp.net-resizeimage (5)

ה"פחות זה יותר" של השנה: אדם דרייבר בתפקיד פטרסון, "פטרסון"
רצף של הופעות מצוינות כבר הוכיח שאדם דרייבר הוא הרבה יותר מאיש עם פרופורציות מוזרות, אבל מי שטרם השתכנע עשוי לעבור צד בזכות "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש. הליהוק של דרייבר לתפקיד נהג אוטובוס נשמע כמו דאחקה, אבל כיאה לבמאי, מדובר בהצצה לתוך חייו ונפשו של איש פשוט אחד, שזוכה באהבת הצופה בלי לעשות שום דבר הירואי או דרמטי באמת. פטרסון חי בעיר באותה שם, נוהג באוטובוס, מקשיב לשיחות החולין של הנוסעים, אוכל ארוחת ערב עם אשתו, כותב שירים במחברת קטנה, הולך לשתות משהו בבר, חוזר הביתה לישון. הסרט מראה את הרוטינה הזו, את החיים הקטנים אך מלאי ההשראה האלה, יום אחרי יום, בלי שהם יראו חסרים, סתמיים או בלתי מספקים עבור הגיבור. שחקן אחר היה עלול להפוך את הדמות הזו למשעממת, ריקה או מיסתורית, אבל דרייבר, שכבר גילם דמויות מוקצנות ויציריות בהרבה, מגלם אותו באופן מאופק ועדין מאוד, כזה שמאפשר לנו להבין בדיוק מי האדם שמולנו במבט קצר אחד. (נעמה)
Webp.net-resizeimage (6)

הילדה הכי באד-אס: דפני קין בתפקיד X-23, "לוגאן"
רבות דובר ועוד ידובר, ובצדק, על גילומם של לוגאן ופרופסור איקס על ידי יו ג'קמן ופטריק סטוארט, זה מוצדק לחלוטין. רק חבל שהילדה שמניעה את כל הסיפור הזה נשארת בצד. דפני קין, שמגלמת את X-23 היא פצצת עצבים בגובה מטר וקצת שכמעט כל מה שהיא עושה על המסך זה לצעוק בספרדית ולשסף גרונות, והיא עושה את זה נהדר. במקום שבו שחקני ילדים אחרים היו אולי נהפכים לדמות מעצבנת או מתחילים לקלל אנשים כדי להראות כמה הם מגניבים, היא פשוט עסוקה בלקרוע את התחת של אנשים לגזרים עם הטפרים. זה לא מאוד חינוכי, בהחלט, אבל יש משהו מהפנט בזעם טהור. כי אולי היו גיבורי על יותר חזקים ממנה השנה, ואולי אפילו מגניבים או עמוקים ממנה – אבל אף אחד לא היה עצבני כמוה. (יהונתן)

Webp.net-resizeimage (7)

הענק העדין: טרוונט רודס בתפקיד שיירון, "אור ירח"

כוחו של "אור ירח" הוא באנושיות של הדמויות שלו. זה והצבעים היפים, אבל אנחנו מדברים על דמויות עכשיו. כדי שדמות תראה לנו אמיתית, משכנעת ומעוררת הזדהות, היא צריכה מידה של ספציפיות, להיות יותר מאשר "הרעיון" שלה, ובסרט הזה כל דבר הוא רעיון או סטריאוטיפ שקיבל נפח ולב: האם המכורה, סוחר הסמים מהשכונה, הילד העדין, "הנשי", שסובל מבריונים, האסיר המשוחרר עם לב הזהב. ועדיין, אף דמות היא לא רק זה. זאת ועוד, שיירון הוא כמה "זה", המראה, הדימוי, התווית שמודבקת לו משתנה, אבל בלב הוא נשאר אותו הדבר תמיד – אדם רגיש עם לב גדול, שנסיבות כאלה ואחרות מנעו ממנו ללמוד איך לאהוב ולהיות נאהב. מי המניאק שמסיים את הסרט הזה בלי לרצות לחבק לפחות דמות אחת? (נעמה)

Webp.net-resizeimage (8)

 חיית השנה: אוקג'ה,"אוקג'ה"
קחו חזיר, תערבבו אותו עם ארנב, קצת היפופוטם, כלב ובערך כל חיה חמודה אי פעם – וקיבלתם את הסופר-פיג. ויותר חשוב מזה – קיבלתם את אוקג'ה. בעידן שבו כל חיה בקולנוע היא בעצם כלב, אוקג'ה מצליחה להתעלות מעל כולם ולהיות משהו בלתי נשכח וחמוד לא פחות, ולגרום להתבאסות רצינית על כך שאין באמת סופר-פיגים חמודים כאלה בעולם. אבל מעבר לכך שהיא חמודה (והיא חמודה), אוקג'ה היא אחת הדמויות הכי מעוררות הזדהות של השנה. הרי לרוב כשמדברים על הופעות טובות של חיות זה אומר שהם עושים טריקים מרשימים או פשוט מאוד חמודים, אבל אוקג'ה עושה הרבה מעבר לזה: היא שמחה, היא עצובה, היא כועסת, היא מפוחדת, היא מבולבלת, מדי פעם היא כמה דברים מנוגדים במקביל ובכל שלב בסרט אתה יודע מה היא רוצה – וזה לא רואים בכל הופעה של חיות. זאת אומנם לא חוכמה כאשר ייצרו אותה באנימציית מחשב, ובכל זאת – השנה ראינו מספיק אפקטים גרועים (*אהם* "ליגת הצדק" *אהם אהם*) כדי לדעת שגם בשביל לעשות משהו פשוט לכאורה צריך מלאכת אמן. (יהונתן)

Webp.net-resizeimage (9)

 הילד הכי מקסים: נואה ג'ופה בתפקיד ג'ק וויל, "פלא"
נואה ג'ופה היה השנה הדבר הכי טוב ב"סודות הפרברים" וגם ב"פלא", כשבראשון הוא מביס את אוסקר אייזק וג'וליאן מור ובשני את ג'וליה רוברטס וג'ייקוב טרמבלי. לא משימה פשוטה, אבל בג'ופה יש משהו מיוחד, שמבדיל אותו משחקנים-ילדים שנוטים להיות מעיקים ומלאכותיים גם כשהם חמודים. אם בראשון נתנו לו בעיקר להיבהל ולצרוח, בשני יש לו תפקיד גדול ומורכב יותר. בראיון עם הסופרת שכתבה את רב המכר עליו הסרט מבוסס, היא סיפרה שקיבלה השראה לסיפור כשאחד מילדיה החל לבכות למראה ילדה עם פנים מעוותות בגלידרייה. בספר ובסרט, אמו של ג'ק מספרת סיפור זהה כדי לשכנע את בנה לעזור לילד החדש בכיתה להשתלב, מה שגרם לי לתהות האם ג'ק הוא ילד כל כך מתוק כי הסופרת חשבה על הבן שלה כשכתבה אותו. הוא רחוק מהכתיבה הסכמטית שמאפיינת לפעמים דמויות ילדים, והוא גם רחוק מלהיות ילד, תלמיד או חבר מושלם – הוא קצת כמו רון מ"הארי פוטר" רק הרבה פחות טמבל. לוקח לו זמן להבין מי האדם שהוא רוצה להיות, איך לעשות את זה ואיך לכפר על הטעויות שעשה בדרך, אבל הסרט יודע לספר את התהליך הזה בצורה שתשאיר אותנו, גם כשהוא מפשל בענק, לצידו. (נעמה)

Webp.net-resizeimage (14)

גונב ההצגה: עמי סמולרצי'ק בתפקיד רמי, "פיגומים"
מורים בקולנוע הם תמיד גדולים מהחיים. מגדלור של חכמה ותבונה שרק מחכה להכווין את הנשמות התועות במסלול החיים הנכון. גם אם הם טועים מדי פעם, זאת טעות אצילית שכזאת או טעות של המערכת שהם חלק ממנה. ולכן, כששמעתי על "פיגומים", גלגלתי עיניים – עוד סרט על מורה שמוצא ילד ממעמד הפועלים ודרך הספרות מצליח לגאול אותו, למרות שאביו רוצה שהוא יהיה פועל בניין? מונטי פייתון עשו על זה פארודיות עוד בשנות ה-60, חבר'ה.
אבל סמולרצ'יק הוא לא המורה הטיפוסי שאתם מכירים. הוא מזכיר הרבה יותר את המורים בבית ספר שלכם – עם בעיות משל עצמם, חלשים לא פעם, אלה שלא תמיד יש להם כוח לשטויות של התלמידים שלהם. הוא מורה טוב, אבל לא תמיד, והסרט לא פוחד לשאול מה זה בכלל אומר להיות מורה טוב. כל סימני השאלה והניגודים יוצרים דמות שהיא פשוט בן אדם. אומנם לא סתם מישהו אקראי מהרחוב שאין בו עניין, אבל גם לא דמות שמתנהגת בצורה בלתי אמינה. בז'אנר שתמיד חסר לו קצת ריאליזם (בין אם זה הקולנוע הישראלי המשפחתי, שמעדיף מלודרמה על מציאות, או ז'אנר המורה מעורר ההשראה), סמולרצי'ק מצליח ליצור דמות אניגמטית וייחודית ובעיקר – מציאותית. (יהונתן)

Webp.net-resizeimage (1)

הדמות הכי כיפית בסרט מבאס: פטרישה קלארקסון בתפקיד אפריל, "המסיבה"
עלבון נפוץ לסרט קולנוע הוא ההכרזה "זו הצגה מצולמת", כלומר, "הסרט לא משתמש בכלים שהקולנוע מאפשר, כמו כן, אני שונא/ת תיאטרון". הרי יש סרטים, או הצגות מצולמות, שממש כיף לראות גם אם אין בהם הרבה תנועות מצלמה ולוקיישנים או צילום מרהיב. לכן אני חושבת שהתואר הכי ראוי ל"מסיבה" של סאלי פוטר הוא "הצגה גרועה". יש בסרט הזה רק שבע דמויות, שמשתוללות ועושות פדיחות בבית קטן אחד, בשחור לבן. למה? לא ברור. ובכל זאת, יש אישה אחרת שהצילה את המצב ורק בשבילה אני שמחה שצפיתי בסרט – אפריל, הציניקנית בקבוצה, שקיבלה את השורות הכי כיפיות ואת הדמות היחידה בתסריט שלא עושה פדיחות, מגלה גילויים כואבים על עצמה ועל חייה וכל הדברים המורידים האלה. תפקידה בסרט הוא לגלגל עיניים, להכריז אחת לשלוש דקות שהיא "לא מאמינה בדמורקטיה אלקטורלית" בפני חברתה שבדיוק מונתה לשרה בממשלה, לתמוך איפה שאפשר ולזלזל בשאר הזמן. זו האישה שארצה להיות בסוף העשור השישי לחיי – עצמאית, חדה, קצת מפחידה, חברה טובה ובעלת סטייל משגע. (נעמה)

Webp.net-resizeimage (13)

הורי השנה: ריי רומנו והולי האנטר בתפקיד טרי ובת', "חולי אהבה"
בתסריט שמפוצץ עם פאנצ'ליינים ושנינויות, השורה שהכי נשארה איתי מ"חולי אהבה" היא רצינית לחלוטין: "להיות הורה זה חרא. לאהוב מישהו עד כדי כך.. זה נוראי". ריי רומנו והולי האנטר הם ההורים של אמילי, וקשה לדעת אם אתה כל כך אוהב את ההופעות שלהם בגלל שבשנייה שהם נכנסות לתמונה הסרט משתדרג מסרט חמוד לסרט נהדר או בגלל שהם פשוט עד כדי כך טובים בתפקידים הללו. האנטר היא זאת שמצחיקה בגלל החוצפה שלה, ורומנו הוא זה שמצחיק בגלל שהוא קצת מתבלבל במחשבות שלו (כולל אחת העצות הגרועות ביותר למערכות יחסים שניתנו בקולנוע) והחיים נתנו לשניהם מהמורות, ובכל זאת הם מלאים באהבה. הם אולי לא מושלמים כמו ההורים ב"פלא", אבל אני חושב שהרבה אנשים היו מוכנים שהם יהיו ההורים שלהם. אולי דווקא בגלל שהם לא מושלמים זה מה שהופך אותם לדמויות שהרבה יותר קל להזדהות עימם והרבה יותר מעניין לבלות במחיצתם מסתם עוד זוג אוהבים צעיר. (יהונתן)

72473.tif