ביקורת: מי מפחד מהזאב הרע

אחד המותחנים הטובים, המצחיקים והמטרידים ביותר של השנים האחרונות. שימו לב שבמשפט הקודם לא הופיעה המילה "הישראלי".
שם רשמי
מי מפחד מהזאב הרע
שם לועזי
Big Bad Wolves

הצעה מעשית לצוות הקידום של "מי מפחד מהזאב הרע": קחו מצלמה עם ראיית לילה, מהאלה ‏שמצלמות בירוק, וצלמו את קהל הצופים במהלך סצינות מפתח בסרט. בידור מובטח. האופן שבו ‏אנשים מעוותים את הפרצוף, תופסים את הראש, מסתירים את העיניים, נופלים לתחתית הכיסא, ‏לופתים את הזרוע של מי שלידם וצוחקים בטירוף בוודאי יהיה מספיק כדי למלא קומדיה באורך ‏מלא. אני בעצמי עשיתי כמה תנועות מוזרות מאוד עם הידיים במהלך הצפיה. אני חושש שנראיתי ‏כמו דביל, אבל זאת היתה אשמת הסרט. מכירים את כל הביטויים הגופנים האלה? "מצמרר", "זע ‏באי נוחות בכסא", "הופך קרביים", "מורט עצבים", "צחוק עד כאב בטן"? בדרך כלל, אלה רק ‏ביטויים, כנים כמו במקרה שבו אתם מקלידים "‏LOL‏" בלי לחייך. אבל לא במקרה הזה. כל הביטויים ‏האלה, פשוטם כמשמעם. הסרט הזה גורם לתגובות פיזיות לגמרי.‏

הסרט רק היום יצא, וכבר נדמה שנשפכו עליו כל כך הרבה מילים שכבר כמעט מיותר לספר על ‏העלילה, אז בקיצור: כמה ילדות קטנות נרצחו. החשוד העיקרי הוא דרור, מורה לתנ"ך שנראה כל ‏כך תמים ובלתי מזיק שלכולם ברור שהוא בטח אשם (רותם קינן). שני אנשים שונים רוצים לחלץ ‏מדרור הודאה ומידע בכל דרך אפשרית, כולל כל מידה של לחץ בלתי מתון בעליל: שוטר שהסתבך ‏‏(ליאור אשכנזי), ואביה של אחת הנרצחות (צחי גראד). בסופו של דבר, הכל מתנקז למרתף אחד, ‏שבו שלושה אנשים ופטיש, ובו מתרחש חלק גדול מעלילת הסרט. כמו כן, דובל'ה גליקמן.‏

גם המחמאות לסרט נשמעות קצת קלישאתיות בשלב זה: ארבעת השחקנים הראשיים מלוהקים ‏באופן מבריק, מבוימים בכשרון ומבצעים את תפקידיהם באופן אדיר. רותם קינן הוא אמנם החשוד ‏בפדופיליה, אבל זה צחי גראד, המניאק שמפחיד מניאקים אחרים, שצריך לחשוש לחיי החברה שלו ‏אחרי הסרט: האבא הנקמני שהוא מגלם מאיים במידה שעלולה לגרום לאנשים לפנות לאחור ‏ולהיעלם ברגע שיראו אותו ברחוב. דב גליקמן (שבעולם אידיאלי, עצם הנוכחות שלו בסרט היתה ‏נשמרת בסוד, אבל מה לעשות, הסוד כבר מזמן איננו) הוא, כמובן, רוקסטאר. הכוכבים הנוספים ‏של הסרט הם הצלם גיורא ביח והפסקולן פרנק אילפמן: סצינת הפתיחה, שנעה כולה בהילוך איטי ‏בין תמימות לבין חרדה, היא לבדה הצדקה מספקת לתת לשניהם את פרס אופיר וחוזה בהוליווד.‏

וכמובן, ישנם אהרון קשלס ונבות פפושדו. זה פשוט מדהים ש"מי מפחד מהזאב הרע" הוא רק ‏הסרט השני שלהם (אחרי "כלבת"). השליטה שלהם בחומר נראית כאילו היא נובעת מניסיון של ‏עשרות שנים. באחת הסצינות החזקות בסרט – זמן קצר אחרי שהגענו למרתף – מתארת אחת ‏הדמויות את מה שכבר קרה, ומה שהולך לקרות. אפילו בדיבורים בלבד, זאת סצינה מבעיתה: ‏מתוארים בה דברים מזוויעים במלוא מובן המילה. יש עוד ביטוי יפה בעברית: אזניים תצילנה. ‏והקטע הוא שהסצינה הזאת מצחיקה בטירוף. פעמיים ראיתי את הסרט, ובכל פעם, כל שורה ‏שלישית הביאה רעמי צחוק חדשים מהקהל. הסצינה לא מפסיקה להיות מותחת משום שהיא ‏מצחיקה, ולא מפסיקה להצחיק משום שהיא מזוויעה: היא הכל ביחד. יכולתי להסביר לכם בקלות ‏למה זה לא יכול לעבוד, אבל זה עובד. אין לי מושג מאיפה הפפושלסים הביאו את האומץ והבטחון ‏כדי לכתוב, לביים ולהקרין סצינה כזאת, ולדעת שזה לא ייתקע לקהל בגרון כמו מברג עם שוקולד.‏

וזו בהחלט לא הנקודה היחידה שבה הם לוקחים סיכונים. "מי מפחד" מאזן ז'אנרים כמו להטוטן ‏שעושה ג'אגלינג עם מסור חשמלי; פאשלה זעירה היתה יכולה לגרום לכל העסק להפוך למרחץ ‏דמים מכוער ועצוב. הסרט הזה מותח בטירוף, מצחיק נורא ומטריד ביותר. קשה מאוד להצביע על ‏תקדים כלשהו לסרט כזה – לומר שאנחנו צועדים בעקבותיו של טרנטינו, או ספילברג, ולהבטיח שאם זה עבד אצלו, זה בטח יעבוד גם כאן. שום מאסטר ותיק לא מחזיק לסרט הזה את היד. קשלס ופפושדו הולכים ‏לבד ביער אפל.‏

רק כדי לא להישמע לחלוטין כמו פאנבוי, בואו נדבר על מגרעות: כאמור, חלק גדול מהסרט ‏מתרחש בחלל קטן אחד, ורוב הזמן זה לא מפריע – אבל נדמה שהוא מגיע לקצה מה שאפשר ‏לעשות באופן המוגבל הזה, ומשם מאבד קצת גובה. ייתכן שאפשר היה להדק את הסרט עוד יותר ‏באמצעות קיצוץ כמה דקות מהמרתף. ישנם גם פרטים קטנים שאפשר להבחין בהם רק משום ‏שהסרט כל כך קרוב אלינו: הרבה מהדיבור של הדמויות הוא ישראלי מאוד ומדויק, אבל משפטים ‏מסוימים נשמעים לא לגמרי טבעיים. אנשים בסרט מדברים לא כמו אנשים, אלא כמו בסרט. ‏

כמובן, הבעיה הגדולה של הסרט היא שאני לא יכול להמליץ עליו לכולם. סרט שכבר בדקות ‏הראשונות שלו מופיעה (ברמיזה) גופה של ‏ילדה שמוטת תחתונים הוא לא בדיוק חוויה לכל המשפחה. רמת ‏האלימות בסרט, המפורשת ‏והמרומזת, ממקמת אותו במדף העליון והמרוחק של הסרטים, עם ‏אזהרה מפורשת, להרחיק מילדים ‏ומאש. זה לא רע, זה פשוט מגביל מאוד את הקהל שלו הוא ‏מיועד. הרבה אנשים טובים, שדווקא מעריכים קולנוע טוב, לא יוכלו לראות את הסרט הזה פשוט ‏משום שהם לא מסתדרים עם שימוש בכלי נגרות על גוף ‏אנושי על המסך. עדיף שתמצאו סרט ‏אחר לראות עם סבתא.‏

בואו נבהיר: "מי מפחד מהזאב הרע" הוא לא התחלה טובה. הוא לא טוב ‏מספיק בשביל סרט ישראלי. הוא לא מעורר גאווה על עצם העובדה שגם בארץ עושים כאלה. הוא ‏לא ראוי לשום מחמאה מסויגת שמתחשבת במגבלות הידועות של סרט ישראלי. הוא סרט יוצא ‏דופן באיכותו בקנה מידה בינלאומי, רב-תחומי, מולטי-ז'אנרי ואינטר-מילנו. הקולנוע הישראלי, ‏בעיקר זה שמחוץ לז'אנרי הדרמה המשפחתית או הפוליטית, עדיין נמצא בשלב שבו לומר על סרט ‏ישראלי שהוא נראה "בדיוק כמו באמריקה" זו מחמאה אמיתית. זה באמת מאוד לא פשוט לעשות ‏בארץ סרטים שנראים בדיוק כמו. אבל "מי מפחד מהזאב הרע" הוא לא "בדיוק כמו" שום דבר: הוא ‏קצת כמו האחים כהן, וקצת כמו מותחני נקמה קוריאניים, וקצת כמו החמישיה הקאמרית, אבל ‏סרט כזה בדיוק לא ראיתי אף פעם. הוא משהו חדש וטוב. וזה הופך את ההישג לעוד יותר מרשים. ‏אנשים עוד ישאלו אותי: גם אם זה היה סרט קוריאני היית מתלהב ממנו ככה? התשובה היא, ‏כמובן: מאיפה לי לדעת. אני לא חי ביקום המקביל שבו זה סרט קוריאני. אבל אני יודע ש"מי מפחד ‏מהזאב הרע" הוא אחד הסרטים הכי טובים שראיתי מזה הרבה זמן, ללא כל צורך בהוספת המילה ‏‏"הישראלי" למשפט הזה. זה לא עניין של פרספקטיבה, הסרט הזה פשוט ‏גדול.‏