ביקורת: חולי אהבה

זאת קומדיה רומנטית חמודה, וקומדיות רומנטיות חמודות יש הרבה; אבל באמצע הסרט, הוא הופך למשהו אחר, הרבה יותר טוב

‏"חולי אהבה" מפגיש בין שני ז'אנרים שלא היינו ממש צריכים שיפגשו – סרטי ג'אד אפאטו, של קומיקאים ‏שכותבים תסריטים על עצמם ובמהלך הסרט מסתובבים עם חבורת קומיקאים שכל הזמן מעבירים ‏דאחקות אחד על השני, וסרטי אינדי-סאנדנס חמודים שכאלה על יחסים ‏משפחתיים ומשברים שנפתרים עם מוזיקה חמודה, שהולכים לראות עם ההורים וכולם מאוד שמחים. ‏שני הז'אנרים ידועים בחסרונות וביתרונות שלהם, ואפשר לכתוב מה יקרה בהם כמעט בלי לראות ‏אותם, ובכל זאת המפגש מוציא את המיטב משניהם. "חולי אהבה" מצליח להיות גם הקומדיה ‏האמריקאית הטובה של הקיץ, גם הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר זה הרבה זמן, וגם סתם סרט ‏דרמה טוב ביותר. ‏

הסרט עוקב אחרי קומיל – סטנדאפיסט, פקיסטני שעלה עם הוריו לארצות הברית ‏בצעירותו ומרגיש יותר אמריקאי מפקיסטני. המשפחה של קומיל, לעומת זאת, יותר פקיסטנית ‏מפקיסטנית, וזה לא היה מפריע לו לולא הם היו מנסים להמשיך ולשדך לו מישהי בנישואין מאורגנים ‏בכל פעם שהוא בא לאכול אצל ההורים שלו. בהופעה סטנדרטית הוא פוגש את אמילי, והם יוצרים יחדיו קשר ‏רומנטי, שכמובן מתנגש מעט עם הערכים של המשפחה שלו כי אמילי לא פקיסטנית.‏

מהחלק הזה של הסרט רוב הצופים לא יוצאים מגדרם. זוגות חמודים הם לא דבר נדיר בקולנוע, וגם אם הסרט מצליח יותר מאחרים במידת הכנות והדיוק בסצנות בין בני הזוג, ‏זה לא משהו שרק בגללו הייתי ממליץ עליו, או לפחות לא בקולנוע. השלב שבו מתחיל העניין הוא ‏השלב שבו הוא כמעט מחליף ז'אנר בפתאומיות, ההורים של אמילי נכנסים לתמונה, וקומיל נאלץ להתמודד איתם. מהקשר המוזר של קומיל וההורים נוצר משהו ייחודי, מעניין ‏בהרבה, וקורע מצחוק לעיתים תכופות, שעליו אני ממליץ בחום. ‏

זה מתחיל מהשחקנים: אף אחד לא היה צריך תזכורת לכך שהולי האנטר היא שחקנית אדירה, אבל ‏הקולנוע בכלליות צריך יותר הולי האנטר, ולכן פשוט כיף לראות אותה שוב על המסך. הדמות שהיא ‏מגלמת נראית כמו המשך ישיר של דמותה מ"בייבי אריזונה" של האחים כהן, וזאת רק מחמאה. היא ‏גונבת כל סצנה בה היא נמצאת, וגם כשהיא שותקת ומנסה להבין מה קורה, היא מהפנטת. מולה מופיע ‏ריי רומנו, שרוב האנשים מכירים כבחור מ"כולם אוהבים את ריימונד". ומכיוון שזאת סדרה שלא ‏נחשבת כל כך טובה, אף פעם לא התעמקתי בה או בפועלו של רומנו והייתי בטוח שהוא שחקן קומי ‏בינוני ושיבושם לו. כאן, לעומת זאת, הוא מפריך את ההנחות האלה ומגלה שהוא מסוגל להרבה יותר. ‏הייתי ממהר להכתיר אותו כהפתעת הסרט, אבל אחרי אלפי סרטים שבהם קומיקאים מתגלים כבעלי ‏כישרון דרמטי יוצא דופן אני מרגיש שזה לא אמור להפתיע אף אחד באמת. מה שכן מפתיע זה ‏העובדה שרומנו מצחיק, אבל זה עלול להיות בגלל התסריט הנהדר שעוזר לו. הדבר היחיד שמבאס ‏בלפאר את רומנו והאנטר זה העובדה שבגלל שכולם עושים את זה, נראה שהם מתעלמים מהצד השני ‏של המשוואה: ההורים של קומיל. אנופאם חר וזנוביה שרוף אמנם תקועים בתפקיד ההורים השמרנים ‏שמתאימים יותר לסרטי בורקס, אבל הם מטעינים אותם בכנות וחיוניות שמוציאה אותם מהשבלונה ‏וגורמת להם להיות דמויות מצחיקות ומעניינות. אומנם יש להם פחות שורות מחץ, אבל יש להם תזמון ‏קומי ועומק דרמטי, והסצנות בכיכובם מעניינות, גם אם קצת יותר ידועות מראש מאשר הסצנות עם ‏ההורים של אמילי. ‏

גם לקומיל מגיע קצת יותר קרדיט משהוא מקבל: למרות שהוא מגלם דמות ראשית של קומיקאי שמשחק את עצמו ‏ועושה מעשים מעצבנים, אף פעם לא עולה הצורך לתת לו סטירה מצלצלת או לצרוח עליו. הוא מקרין ‏אנושיות רבה שגורמת לך להבין אותו גם כאשר המעשים שלו לא נכונים, וגורם לך להתעניין בו לכל ‏אורך הסרט. וכאשר אתה מוקף בכל כך הרבה שחקנים מוכשרים מסביבך (ועוד לא דיברנו על ‏הקומיקאים החברים שלו) – זה הישג לא פשוט בכלל. ‏את המחמאות שהוא לא קוצר על המשחק שלו הוא מקבל על התסריט, ובצדק. מדובר באחד ‏התסריטים הטובים ביותר שהיו השנה, גם מבחינת ההומור אבל גם בחוכמה וברגש שלו. "חולי ‏אהבה" מדבר על הרבה יותר מהזוגיות של קומיל ואמילי. הוא מדבר על הורות, קריירה, מסורת, ‏אמון בין בני זוג והשילוב של כולם בחברה של ימינו. הוא לא יגרום לאף אחד לגלות עולמות ‏חדשים, אבל מנפק משפטים וסצנות יפים, נוגעים ללב ומדויקים שאתה רוצה לנצור איתך. מסוג ‏המשפטים שאתה לוקח צילומי מסך שלהם ומפרסם ברשתות החברתיות ברגעים קשים. ‏

‏"חולי אהבה" הוא סרט חמוד מאוד שקשה לשנוא, ותצטרכו להתאמץ למצוא מישהו אומר עליו מילים ‏ממש קשות. מצד שני, נראה שרוב התגובות מסכימות שהוא לא הרבה יותר מנחמד. לטעמי, הוא יותר מזה: בקיץ שכולל את "דנקרק", "ספיידרמן", ‏ו"בייבי דרייבר", בסופו של דבר מדובר בסרט האהוב עלי ביותר בחודשים האחורנים. אחד התסריטים ‏המצחיקים יותר שיצאו לאחרונה (שכולל את אחד מבדיחות 9/11 הטובות ששמעתי), החיבה שלי ‏לקומיל עוד ממופע הסטנד-אפ שלו, העובדה שהנושאים שהסרט מדבר עליהם פוגשים אותי במקום ‏שבו אני מזדהה ומתעסק עם כולם, או העובדה שהסרט לא חותך פינות או מזרז עניינים רק בשביל ‏שהסיפור יהיה סוחף יותר, אלא מציג התפתחות אורגנית של המצב והדמויות שלב אחר שלב – משהו ‏בסרט הזה סוחף לחלוטין, ומזכיר שגם בז'אנר הלעוס של קומדיות רומנטיות יש עוד הפתעות ‏והברקות. ‏