ביקורת: החתונה הגדולה

מה כל כך מצחיק במים? מתי בפעם האחרונה צחקתם ממישהו שנופל למים?

למה אנשים עדיין נופלים למים בסרטים? מתי בפעם האחרונה התגלגלתם מצחוק למראה רוברט ‏דה נירו, או מישהו, שעומד על שפת הבריכה, או ממש על קצה המזח, או על מקפצה, ופתאום ‏מישהו נופל עליו או שהוא נבהל ו-פלופ! נופל למים? זה באמת הצחיק פעם מישהו מחוץ לאולפן ‏‏"פספוסים"? אין שום דבר רע בסלפסטיק, זה לפעמים מאוד מצחיק לראות אנשים חוטפים מכות, ‏אבל כדי שזה יהיה אפקטיבי, זה חייב להיות בלתי צפוי – וכשמישהו עומד בקומדיה בדיוק על ‏שפת המים, אין שום דבר צפוי יותר מאשר שהוא ייפול לתוכם. אולי, אם התגובה של הדמויות ‏היתה מדהימה, זה היה יכול להצחיק, אבל כשאנשים נופלים למים לא רואים את הבעת הפנים ‏שלהם, ובדרך כלל אין להם שום דבר חכם יותר להגיד מ"נפלתי למים!". אז למה, תגידו, למה לכל ‏הרוחות הסצינות האלה עדיין מצולמות? ולמה ב"החתונה הגדולה" יש לא אחת, אלא שתיים ‏כאלה? ‏

האזהרה הברורה ביותר לכך ש"החתונה הגדולה" לא הולך להיות בילוי נעים נמצאת על הפוסטר: ‏הסרט הזה מלא בשמות גדולים. ומשום מה, ריכוז גדול מדי של שחקנים ידועים בסרט אחד הוא ‏כמעט תמיד מתכון לאסון. בפרט כשרובם הם כאלה שבשנים האחרונות יצא להם שם של, נאמר, ‏לא בררנים בבחירת התפקידים שלהם. אז כשרוברט דה נירו, דיאן קיטון, סוזן סרנדון, רובין ‏וויליאמס, קתרין היגל, אמנדה סיפריד וטופר גרייס מצטופפים בסרט אחד – צריך להיכנס לכוננות ‏עליונה. ובצדק. גם הפעם התכנסו כל האנשים המכובדים, המכובדים לשעבר והכמעט מכובדים ‏האלה לטובת סרט ש"סיטקום באורך מלא" הוא הגדרה מחמיאה עבורו.‏

זהו סרט חתונה – זן ספציפי של קומדיה רומנטית שעוסקת בחתונה שנערכת תמיד בבתים ‏מעוררי קנאה של אמריקאים עשירים עד גועל. אל הבית מגיעים ראש המשפחה דה נירו, בת זוגו ‏הנוכחית, אשתו לשעבר שהיא גם חברתה הטובה של בת הזוג הנוכחית, הבן הבתול, הבת ‏הפרודה הטריה, הבן המאומץ שעומד להתחתן עם בח"ל, הוריה הבלתי נסבלים של בח"ל, האמא ‏הביולוגית הקולומביאנית והדתיה של הבן המאומץ, הבת שלה, והכומר. כדי שלא להרגיז את האם ‏הביולוגית, הבן המאומץ מבקש מהבעל והאישה לשעבר להעמיד פנים שהם מעולם לא התגרשו, ‏מה שמעצבן את בת הזוג הנוכחית, בעוד הבת הפרודה מתלוננת על מר גורלה ומקיאה על אבא. ‏בינתיים האחות הביולוגית של הבן המאומץ מתחילה באגרסיביות עם אחיו הבתול. טכנית זה סוג ‏של גילוי עריות, כך שעכשיו חסרים רק כמה ראשים ערופים ודרקונים וזה יכול להיות פרק של ‏‏"משחקי הכס".‏

לכנס הרבה שחקנים לסרט אחד זה קל, לפחות אם יש לך כסף. לכתוב הרבה דמויות טובות ‏ומצבים מצחיקים שנראים מציאותיים במידה כלשהי – הרבה יותר קשה. לנסות לכתוב מספר גדול ‏של דמויות, לתת לכל אחת מהן עלילת משנה משלה ולתת לכולן להתפתח ולהיסגר בעלילה ‏שמתרחשת על פני יום וחצי – זה חתיכת אתגר, ולא מפתיע שהסרט לא עומד בו. לא נדרשת ‏מידה גדולה מדי של ריאליסטיות מדמויות בקומדיות רומנטיות, אבל כדי לקדם את העלילות ‏השונות כאן הדמויות נאלצות לסתור את עצמן שוב ושוב ולעשות דברים ששום בן אנוש לא היה ‏עושה. נאמר את זה ככה: אם בעלך בוגד בך, ייתכן שתסלחי לו פעם. אבל אם בעלך בוגד בך על ‏הבוקר, את לא סולחת לו על זה עד הצהרים. פשוט לא.‏

את התסריט הגרוע אפשר היה אולי להציל, או לפחות לחלץ ממנו את הרגעים המצחיקים, אם היו ‏משלחים בו במאי קומי מקצוען ובעל ניסיון. לרוע המזל, התסריט של ג'סטין זקהאם הופקד בידיו ‏של הבמאי ג'סטין זקהאם – זה בסדר שמעולם לא שמעתם עליו – וכבמאי, מתברר, הוא גרוע עוד ‏יותר. על התסריט אפשר היה לומר שהוא מזכיר סיטקום ממוצע, אבל גם סיטקומים צריך לדעת ‏לעשות. תחת שרביט הבמאי של זקהאם, בדיחות שהיו אולי יכולות לעבוד נהרסות פשוט בגלל ‏העמדת מצלמה או עיתוי לא נכון. עוד אחת מאותן תעלומות הוליוודיות: איך ייתכן שכל כך הרבה ‏שחקנים ידועים התגייסו למען יוצר אלמוני שלא יודע מה הוא עושה.‏

אבל היי, אנשים נופלים למים. מצחיק, לא?‏


פורסם במקור בוואלה