ביקור התזמורת

תסריט ובימוי: ערן קולירין
שחקנים: ששון גבאי, סלאח בכרי, רונית אלקבץ, תומר יוסף, קופטי טרק, רינת מטטוב

הימים ימי אוסלו. במסוף גבול שומם, שמונה ערבים יורדים מטרנזיט. אבל הם אינם ככל הערבים היורדים מטרנזיט: הם רעולי מדי שרד תכולים, וחמושים בכלי נגינה. זוהי התזמורררת הטקסית של משטרת אלכסנדרררייה. הם אמורים לחנוך מרכז החדש לתרבות ערבית, אבל ההסעה מבוששת לבוא. אך לא אלמן מצרים; תאופיק (ששון גבאי), מפקד התזמורת, שולח את חאלד (סאלח בכרי הח-תיך) לעשות בירורים במודיעין, והתזמורת עולה על האוטובוס לבית התקווה.

אלא שבבית התקווה אין מרכז לתרבות ערבית. למעשה, אין בבית התקווה הרבה חוץ ממדבר, אנשים משועממים והקיוסק של דינה (רונית אלקבץ). מתברר שעקב הבדלי תרבות קלים, התזמורת הטקסית של משטרת אלכסנדריה הגיעה אל החור הלא נכון, והיום הולך ומעריב. דינה, בעלת הקיוסק, לא עושה חשבון, ומציעה לאורחים לנטות ללון – כמה מהם בדירתה, כמה בקיוסק, וכמה אצל פאפי ואיציק, הלקוחות הקבועים (והכנראה יחידים) שלה.

הגיבורים של 'ביקור התזמורת' חיים, כל אחד בדרכו, בעבר. הם נאחזים בכוח באהבות ישנות, בזיכרונות מאובקים, ביצירות בלתי גמורות. הסיטואציה המוזרה שאלה נקלעים המארחים והאורחים גורמת לחלקם למדוד מחדש את עברם, ולחלקם דווקא להתגבר על עכבות נפשיות ומחסומים יצירתיים. לא כולם יחוו שינויים דרמטיים, אבל נדמה לי שגם בחיים לא כל אנקדוטה מעניינת הופכת עולמות.

'ביקור התזמורת' הוא סרט על שוליים. על השוליים של החברה הישראלית, שתחובים בשיכון שהחול צר עליו בסבלנות, ואנשי התזמורת נראים להם כמו אנשי העולם הגדול, עם האנגלית הקולוניאלית והג'נטלמניות האוריינטלית שלהם. אבל התזמורת בעצמה היא תזמורת שולית, שכמעט איננה מופיעה וסכנת סגירה תמידית מרחפת מעל ראשה. דווקא בגלל שמדובר בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של ישראל, אפשר למחול על הכבוד והאיבה וליצור קשר עם הצד האחר, גם אם הקשר הזה לא ארוך יותר ממשכו של שיר מתוך "פורגי ובס".

השפה הקולנועית של 'ביקור התזמורת' פשוטה, אבל היא משרתת היטב את רוח הסרט. ערן קולירין, יוצר הסרט, אוהב לצלם את הדמויות שלו קצת מרחוק, עם שוטים נייחים וארוכים מאד, ופיסת מדבר ברקע. אבל עבודת המצלמה המינורית ואורך הנשימה של כל סצינה, יוצרים אפקט קומי מפתיע. הסרט מזכיר במידה מסוימת סרט אילם: המקומיים והמצרים נאלצים לדבר זה עם זה אנגלית רצוצה, אך התקשורת האמיתית נעשית דרך הגוף. קולירין מצמצם את המניפולציות הטכניות למינימום, ונותן לשחקנים שלו להביע את עצמם דרך היציבה והמבט ושרירי הפנים. הסרט מלא בשתיקות ארוכות ודיאלוגים מרווחים, אבל כל כך הרבה נאמר בשפת הגוף. אולי הרגע הבהיר ביותר מתרחש כשאחד מאנשי התזמורת זז בכסאו בחוסר נוחות, ואז תולה את הכובע שלו על תמונה של טנק מרכבה, שתלויה בקיוסק, ומצהיר, בלי אף מילה, על רוח הסרט. סצינה אחרת, שבה חאלד כובש הלבבות מדריך צעיר מקומי חסר בטחון בהלכות חיזור, הופכת למחול קומי מקסים, נטול מילים.

הסצינות האלו מתמצתות היטב את רוח הסרט: 'ביקור התזמורת' הוא סרט קטן על אנשים קטנים עם בעיות קטנות. קשיי התקשורת, ההבדלים התרבותיים והחשדות ההדדיים יכלו להתגלגל בקלות לפארסה צעקנית, אבל קולירין בונה את הסרט שלו כמחרוזת של סצינות מינוריות, מרירות-מתוקות, מלאות בהומור דק שנובע בדיוק מהמתח בין מכשולי השפה והרצון הטוב.

אף על פי שמדובר בסרט קטן, יש בו לפחות הופעה גדולה אחת: זהו ללא ספק תפקיד חייו של ששון גבאי. תצוגת המשחק שלו בסרט היא הטובה ביותר שראיתי השנה, כולל בסרטים לועזיים. תאופיק הוא טיפוס שתקן וסגור, כיאה לקצין במשטרת אלכסנדריה. למרות הערבית המתנגנת שלו הוא ממעט לדבר, וענן של נימוס ג'נטלמני ממסך את המעט שהוא אומר. אבל דינה, עם הישירות הצברית שלה, מפרקת משהו מההגנות שלו. את תהליך ההפשרה הזה גבאי מבצע באופן מושלם. כשחאלד חולק באופן ישיר על סמכותו של תאופיק, או כשדינה שואלת אותו שאלה חודרנית מדי, כל תזוזה של שריר בפניו, כל רטט בקצוות השפם, כל מצמוץ נבוך, מגלים בדיוק איך הוא מרגיש, למרות הטון הלאקוני שלו. יש בישראל לא מעט שחקנים טובים, אבל עכשיו אני יודע שיש בה לפחות שחקן ענק אחד.

יש משהו אופטימי ללא תקנה ב'ביקור התזמורת', בקלות שבה הוא מנפנף הצידה את הסכסוך הישראלי-ערבי. נדמה לי שכמו הגיבורים שלו, קולירין נאחז בזיכרון הימים המאד קצרים שבהם נדמה היה שיהיה שלום אמיתי. 'ביקור התזמורת' איננו סרט פוליטי במפורש; הוא יכול היה להתרחש בארה"ב או שבדיה או יפן. אבל אם יש בו נימה פוליטית, הרי היא טמונה בדיוק בחוצפה שיש לקולירין לדמיין שביקור התזמורת הטקסית של משטרת אלכסנדריה בישראל יכול היה להתרחש בדיוק באותו אופן בארה"ב, או שבדיה, או יפן.