בילי אליוט – רלווה

במקור: Billy Elliot
במאי: סטיבן דלדרי
תסריט: לי הול
שחקנים: ג'יימי בל, ג'ולי
וולטרס, גארי לואיס, ג'יימי

דרייבן, ג'ין הייווד

הו, אני זוכר את גיל 11. אני זוכר איך כבר אז ידעתי בדיוק מי אני ומה אני, מה מושך אותי ומה אני רוצה לעשות בעתיד. אני זוכר את העוצמה והנחישות שאפיינו את האישיות שלי, איך לא היססתי להילחם על הדברים שבהם האמנתי, איך היה לי אומץ לעמוד בפני לחצי המשפחה והחברה כדי להגשים את עצמי. בגרות ובשלות כמו שלי לא נראו אפילו אצל היילי ג'ואל אוסמנט. כן, הייתי חתיכת טיפוס.

ושלא תחשבו שהייתי כל כך יוצא דופן באישיות המגובשת שלי. אצלנו כל בני ה-11 היו כאלה. חברה שלי, למשל, הייתה כבר אז בעלת אובססיה לסקס, אני זוכר איך דיברנו על חיי המין של ההורים שלה והתגפפנו. או החבר הכי טוב שלי, שנהג להביע ברבים את משיכתו לבגדי נשים ואיברי גברים. לא שזה הזיז לי – כבר אז הייתי מאוד ליברלי ופתוח, וזה לרגע לא בלבל אותי. כן, כאלה היינו בגיל 11. איזו תקופה.

מה, אצלכם זה לא היה ככה?

טוב, האמת שגם אצלי לא. את רוב גיל 11 ביליתי בצפייה בטלוויזיה, החברים שלי היו ילדים שאת תכונות האופי המגובשות הראשונות שלהם קיבלו בגיל 15, מין היה טאבו מוחלט, ונשיקה לילדה הייתה מעלה סומק על לחיי המנומשות, שלא לדבר על נשיקה לילד (הא, איך שדברים משתנים). המרד שלי במוסכמות הסתכם בכך שמדי פעם סירבתי בתוקף לסדר את החדר שלי, וזה תמיד החזיק בדיוק עד לרגע שאיימו עלי בחרם טלוויזיוני.

אחרי שמתרגלים לכך שהתסריטאי של 'בילי אליוט' כתב את דמויות הילדים בו כאנשים בני 37, אפשר להתחיל ליהנות מהסרט החמוד והבלתי-אמין-בעליל הזה.

זה מתחיל כסרט שבלוני לחלוטין: בילי אליוט הוא ילד בן 11 עם ילדות הרבה יותר מעניינת משלי – את שתי הפסקאות שבפתיחה גנבתי מהחיים שלו. לא יודע, אולי ככה זה היה בעיירות כורי הפחם בבריטניה בשנות השמונים. בילי רוצה לרקוד, המשפחה צרת האופקים שלו רוצה שהוא יתאגרף, המורה שלו לריקוד מנסה להגשים את חלומות הילדות האבודים שלה דרכו. האב מתעמת עם בילי, בילי מתעמת עם המורה, המורה מתעמתת עם האב שמצידו עדיין מתעמת עם בילי, וכולם שמחים ועליזים, בעיקר החבר הכי טוב של בילי.

הסיפור השבלוני עשוי בחינניות, מתובל בהומור לא צפוי (אם כי הרגע המצחיק ביותר הגיע כשהמתרגם החליט להשתמש במילה "ג'ננה"), ומה שבאמת נפלא זה שהילדים משחקים נהדר. אבל באמת שאחרי שעה נמאס, ולא נותר אלא לקוות שאחד המתעמתים יחטוף התקף לב, שהשניים האחרים ילכו להלוויה ולא יתעמתו שם מפאת קדושת המעמד, ובתום ההלוויה, ממש שנייה לפני שהם יחזרו להתעמת, ייפול על אחד מהם לוויין, מה שיותיר את המתעמת השני ללא שותף לעימות ויוביל אותו להתאבדות ראוותנית ממרומי קניון עזריאלי. טוב, זאת הייתה ההצעה שלי, בכל אופן.

למרבה המזל יוצרי הסרט הסכימו איתי לפחות על כך שנמאס מהעימות אב-בן-מורה, ולמרבה העוד-יותר-מזל הם התעלמו לחלוטין מההצעה שלי (זאת עם הלוויין) ופשוט הזכירו לאב שהוא אוהב את הבן שלו. אז הדמות של האב עושה זינוק קוואנטי לא הגיוני לחלוטין, אבל מה זה משנה, העיקר שיש עניין חדש בסרט, שכעבור עוד חצי שעה מגיע לסופו. וכולם שוב שמחים ועליזים, בעיקר החבר הכי טוב של בילי ובן זוגו השחור (מתי הוא נכנס לתמונה ולמה? לא ברור).

הסרט מלא בשירי פופ בלתי נסבלים לחלוטין, אלא אם כן הטעם המוסיקלי שלכם דלוח, מה שהופך אותם לנסבלים מאוד ואולי אפילו כיפיים. וחוץ מזה הסרט חמוד, הוא אפילו מצליח לרגש לפרקים אם מצליחים להדחיק את הדמויות הלא הגיוניות ואת העובדה שמתחילת הסרט רואים שהשחקן של בילי אליוט הוא רקדן מצוין בעל שרירים מפותחים לגילו. אני, בכל מקרה, לא רואה שום סיבה שלא לחכות לוידאו.