במקור: Billy Elliot
במאי: סטיבן דלדרי
תסריט: לי הול
שחקנים: ג'יימי בל, ג'ולי
וולטרס, גארי לואיס, ג'יימי
דרייבן, ג'ין הייווד
בלט תמיד נשמע לי כמשהו חינני: רקדניות דקיקות בבגדים הדוקים מבצעות תנועות עדינות לצלילי יצירה קלאסית כלשהי ("אגם הברבורים" תמיד נחשב להכי מבוקש).
הדימוי הזה נשאר בעינו גם כאשר במתיחת "מי רוצה להיות מיליונר" המפורסמת הדגימה שירי הלר את ה'פה דה שה' – "צעד החתול".
כך הלכתי לי שמחה וטובת לבב ל"בילי אליוט" – סרט בריטי על ילד שרוצה להיות בלרינה, רק כדי לגלות שסטייה כזו מהנורמות המקובלות גורמת לכל מיני דברים לא כיפים. ולמה? – קחו לדוגמה את ההיא מ"אגרוף של אישה", זאתי שנורא רצתה להתאגרף. בילי הוא האנטיתזה שלה. אם היא רצתה ללמוד אגרוף, הרי שהוא למד אגרוף ורצה במקום זה בלט; לה לא היה אכפת מאף אחד, הוא מגיש לסבתו המטורללת ארוחת בוקר למיטה; היא חשבה שהחיים הם מלחמה, הוא חשב שהחיים זה ריקוד.
מה יצא לה מזה? היא התאהבה באיזה קופיף.
מה יצא לבילי מהגשמת חלומו הנ"ל? כלום. בגיל 26 בילי הוא יצור שמן, מחומצן שיער, ועם פס שחור שמרוח לו מהאף עד למצח. בגיל 26 בילי עומד במכנסיים מופרכים, ומחכה ששורה של גברים במכנסיים שנתפרו משמיכת פוך תעבור לצד השני של הבמה, כדי שהוא יוכל לקפץ מול הקהל במכנסיים ההם שלו.
אך בל נקדים את המאוחר.
בימים ההם, ימי שביתת הכורים של 1984 (שום קשר לאורוול), לא היתה מודעות כזו גדולה לגברים שרוקדים בלט, לכן בילי לא ידע שניתן – ואף רצוי – להשיג גרביונים וציוד נוסף, שהופך את העסק לפחות מביך.
המודל הגברי שלי לריקודי בלט, רודולף נורייב, תמיד ידע לבוא מצויד היטב לקראת הריקוד, וכשהוא רקד, הוא באמת נראה חינני. שריריו המשתרגים בלטו מבעד לגרביונים והשוו לגופו מראה אתלטי. ממש תאווה לעיניים.
בילי הוא בעייתי. הילד הזה זוויתי מידי: הוא מורכב בעיקר מפינות חדות, ולכן כשהוא רוקד הוא נראה כמו הכלאה בין מריונטה לצפרדע מקפצת. בשום אופן לא חינני.
אבל אני מוכנה לקבל את זה. אני מבינה שילדים בגילו, 11, עוד מאופיינים במין רכות איברים שכזו. לא פלא שהמכשפה (ההיא מסיפורי הילדים) רצתה לאכול את עמי ותמי.
אבל בילי גם לא יודע שבשביל לקבל את הגוף הכה אתלטי הוא צריך להתעמל. רבאק! הילד הזה מרמה בריצה של שיעורי התעמלות!
מי שרוצה לרקוד בלט, כך לפי הסרט, צריך קודם כל ללמוד סטפס. המורה של בילי – שבחוסר PC מוחלט שוקדת על גידול דור של מעשנות פאסיביות – מלמדת אותו כל מיני ריקודים ישנים: בוגי, סטפס, עוד קצת בוגי, ויחד הם מחוללים (ומנפנפים בידיים) כל היום וכל הלילה.
איכשהו אבא של בילי תופס אותו מחולל בין מלא בנות רכות בחצאיות טוטו לבנות, וגורר אותו הביתה באוזן, לאכזבתה של המורה שכבר פינטזה על איך היא שולחת אותו ל"בראבו".
בילי כמובן מנסה להסביר לאביו ולאחיו הגדול שבלט זה לא רק ל… נו… האלה שהם לא… אם אתה מבין למה אני מתכוון… לא, אני לא מבין – תגיד את המילה המפורשת, יא בן זונה!
אבל גם כשאומרים לו "נו, נו, נו" ו"אסור" – אין לו סיכוי. הוא מכור. הריקוד זורם אצלו בדם. הוא לא יכול ללכת רגיל ברחוב. לא! הוא חייב לקפצץ כצפרדע בין החמציצים, לזנק לאוויר בקפיצה מרהיבה כל אימת שהוא רואה ציפור מצויה, ולהשפריץ את עצמו לכל הכיוונים.
ואז, ביום חמישי אחד (אלפיים שנים כמעט אחרי שאיש אחד מוסמר לאיזה עץ, על שהביע את הדעה כמה נפלא יהיה להסביר פנים לאנשים, לשם שינוי), המורה של בילי באה לרג'י-בבא של בילי, ואומרת לו שבילי הבריז לה מפגישה: הם היו אמורים לנסוע יחד כדי שהוא יבחן ב"רויאל בלט" של לונדון.
אבא של בילי לא מתרשם. אחר כך הוא נבהל. אחר כך הוא נהיה אדום.
סבתא של בילי, מצידה, ממשיכה להיות מטורללת.
בילי ממשיך ללמוד, וגורם לבת של המורה להתאהב בו, והיא אפילו מציעה להראות לו את הכוס שלה (ממש כך התרגום: כוס). בילי אומר 'לא תודה'. מותר לו. בגיל 11 בנות עוד לא לוקחות ללב כזה סירוב.
הסרט – כשמתרגלים לצפרדעיות של בילי (לא שאפשר להתרגל לכזה דבר), דווקא חביב, ואפילו מוכיח לנו כמה טועים כל יפי הנפש האלה שאומרים שעלינו להסתפק במה שיש לנו. סרטים, וכדאי שתפנימו את זה, לא עושים על אנשים שמסתפקים במה שיש להם. אם אתם לא שואפים לשומדבר בחיים – לפחות תחליפו חוג.
מקורות יודע דבר מוסרים שג'יימי בל, המשחק את בילי (ועושה את זה ממש טוב!), תפור על התפקיד: הוא החל ללמוד בלט בגיל 6, ובמשך שנתיים הסתיר את זה מחבריו לכיתה.
המורה שלו (בסרט, בסרט) דווקא לא משהו. מועמדת לאוסקר או לא, נראה שהיא מתאמצת יותר מדי – כך לפחות אני התרשמתי. מצד אחד, היא נראית כמו אישה קשת יום (וקפוצת שפתיים. יש להן משהו, לנשים האלה) שאין לה בית לחזור אליו. מצד שני, היא גרה ב'סביוני צפון-אנגליה הירוקה' ויש לה אוטו! אתם קולטים את הזנות? – יש לה אוטו משלה!
אבל הכי אהבתי את אבא של בילי, שבדרך כלל היה עסוק בלעשות פרצופים נורא כועסים, עד שהוא נהיה אדום, ונראה ממש כמו האמוטיקון-סמיילי הכועס. בילי, למרות חיכוכים פה ושם, מתייחס אליו כסמכות העליונה, וכמי שיודע הכל. ובגלל זה הדבר הכי נפלא הוא לראות את האבא הנבוך מודה שמעולם לא יצא מגבולות המחוז, ואין לו מושג מה יש בלונדון הזו, שכולם מדברים עליה. לרגע אפילו האמנתי לו.
יצאתי מהסרט בתחושה של "גם אני יכולה", וכל הדרך חזרה הביתה קיפצתי לי כגדי, כאילו לא חלפו להם נעורי ביעף. חתיכת קפצוץ זה היה. נראה אתכם מקפצים במשך רבע שעה את העליות הבלתי-אפשריות של חיפה.
עודף ציניות
המבקרים באתר הזה צינים מדי ומתחכמים מדי. שכחתם כבר מה זה סתם להנות מסרט. נמאסתם! מושחתים!
אם תשאלו אותי, ברור שאת הסיפור של "בילי אליוט" (ילד הולך בעקבות חלומו, וכו' וגו' ושות' בע"מ) ראינו כבר מיליון פעם, אבל הסרט עצמו הוא חביב ומקורי מספיק כדי שאפשר יהיה להדחיק את העובדה הזאת ובאמת לדאוג – בילי יתקבל לבית הספר לריקוד או לא יתקבל? רמת הקיטש בסרט מינימלית, השחקנים מצוינים (גם אני אהבתי במיוחד את האבא), והסביבה ריאליסטית ומעניינת (למרות שגם למקם סרט בריטי באמצע שנות השמונים זה כבר לא ממש מקורי). מבחינתי – פשוט אחלה סרט.
שאלת תם יפה-נפש
אתה לא העורך?
זאת'אומרת זה שרואה את הביקורת שני ומחליט אם להכניס אותה לאתר ועורך בא שיפורים וכאלה…?
אה כן, ועודף ציניות זאת מעלה, אני מבקשת.
זאת היתה הערה צינית.
יעני בהפוך על הפוך כזה. (כן, אני יודע שאת כבר יודעת, אדם ציני ואינטיליגנטי שכמוך)
באמת?!
(בקול מלא הפתעה).
באמת?
(בקול של ילד קטן ואובד).
אח, תחיית השפה העברית.
ואני כבר חשבתי שלא יצא לי לשמוע את הביטוי המלבב
"אתם קולטים את הזנות?"
שהיה מאז ומתמיד מהחביבים עליי.
ישר כח!
אח, תחיית השפה העברית.
אני פשוט עו לא הבנתי מה הזנות בזה שיש לה אוטו משלה ;-)
הביקורת
לא הרבה פעמים יוצאים אנשים לבתי הקולנוע במטרה לחפש גיוון.
הם הולכים לקולנוע במטרה לקבל סרט הוליוודי טוב, אך הם יודעים שאפילו אם הסרט הוא טוב, הוא ישמור על הקודים של הוליווד.
גיוון אנשים, למי שעדיין לא יודע נמצא בסרטים הזרים.
האיטלקים, הבריטים, הצרפתים וכרגע גם העולם באמת מתחיל להכיר גם את הסינים, הם הסרטים אשר באמת מביאים קצת גיוון לקולנוע.
"בילי אליוט" אני חייב להודות לא כבש אותי מייד.
ההתחלה האיטית שלו בו אנו מתוודעים לדמויות הפועלות לא כובשת את הקהל משום שנעשה פחות שימוש בהומור כגון מה שהיה ב"ללכת עד הסוף", אך די מהר אנו מבינים מה העניין המרכזי.
בילי אליוט פשוט רוצה ללמוד בלט, באנגליה של שנות השמונים, כאשר חוץ ממורתו קשה לו למצוא מי שיתמוך בו.
ההתחלה אמנם די משעממת אך הסרט מתחיל להתרומם ברגע שאביו מגלה שבילי, במקום להתאגרף בחר ללמוד בלט.
או אז גיליתי את הכוכב האמיתי של הסרט.
אביו של בילי כובש את הקהל ונותן הופעה מרגשת.
התסריט עצמו גם הוא מתחיל להתעלות ולעניין כשאר אביו של בילי ושאר העיר מתחילים לגלות מה הולך עם בילי ואז מגיעות סצינות רבות בין בילי לאביו, לאחיו, לחברו והסצינות מצליחות כל אחת לרגש ולבדר מבלי לרדת לשום קיטשיות זולה.
ג'ימי בל, השחקן המגלם את בילי, באמת עושה עבודה נפלאה, אך כמו שכבר אמרתי, הכוכב האמיתי של הסרט הוא לדעתי אביו של בילי, אשר לדעתי יכול לקחת בקלות את האוסקר לשחקן המשנה של השנה.
בשורה התחתונה, הסרט אולי לא מבדר וקליל כמו "ללכת עד הסוף" אך הוא מרגש פי כמה ממנו.
כדאי מאוד לראות
שמע, עין...
בזמן האחרון אתה מסכים איתי יותר ויותר (או שמא להיפך, אני מסכים אתך). רק על פרט אחד אני חולק – אבא של בילי לא יכול לקחת את האוסקר, כי הוא לא מועמד. ושלא בצדק – לדעתי בהחלט מגיע לו.
שמע, עין...
אני שמח שהתחלנו להסכים על דברים, אבל אני חושב שבנושא הקולנוע הישראלי, עדיין יש לנו חילוקי דעות, לא?
הביקורת
כנראה שמישהוא כאן, והוא לא היחיד, היה עסוק מאד בלצחוק מהבדיחות ב"ללכת על הסוף" שהוא/היא לא שמו לב שבעצם, בניגוד לרוב סרטי ה"אנגלים מובטלים בשנות השמונים" שבאו אחריו סרט מאד מאד לא מצחיק.
נכון שהוא משתמש בהמון הומור בכדי לספר את הסיפור שלו, אבל כשיוצאים מהסרט התחושה היא של על מה צחקנו? הסרט עצמו פשוט מדכא למרות כל הצחוקים שהוא מעורר (יותר כמו "התזמורת" ולא כמו "בילי אליוט").
שאלה שלא ממש קשורה
למה מעמד הפועלים הבריטי כזה מגניב בכל הסרטים בעוד שאצלנו עושים סרטים כמו "המחצבה" (כן, יש כזה סרט וכן, אני זה שראה אותו)וכמו "המובטל בטיטו".
ואל תגידו לי שזה ההבדל בינינו לבין אירופה כי ברור שמעמד הכורים באנגליה לא כזה מגניב באמת ושעם קצת רצון וכתיבה טובה אפשר היה לסדר סרט בכיכובם של פועלי רפא"ל המסכנים שלא יודעים מה יהיה בעתידם. (ואפילו יהיה בו בתור בונוס פיצוצי פירוטכניקה מדהימים :)
השאלה האמיתית היא,
מה היה כל כך מגניב בשנות השמונים הרעות בבריטניה, שכל כך מושך סרטים להתמקם דווקא שם? נראה כאילו זקני ברמינגהם (או ליברפול) יושבים כל ערב בפאב, שותים גינס ומעלים זכרונות: "זוכרים את שנות השמונים? לאף אחד לא היתה עבודה, רעבנו ללחם, הפגנו כל היום, נאלצנו לעבוד בתור חשפנים ולגלות את מיניותנו בשביל להתפרנס. אח, איפה, איפה הימים היפים ההם"
לפי כמויות הכסף
זהם עושים על הימים האלה, לא פלא שהם זוכרים אותם לכל כך טוב ….. :)
איך לא שמתם לב
אני שואלת את עצמי, איך זה יכול להיות שכל המבינים למיניהם, לא שמו לב לכך שהסרט "בילי אליוט" הוא פשוט סרט משעמם??? הסרט מרוח על מעל שעה וחצי, כשבעצם היו לבמאי חומרים לדרמה קצרה בערוץ 3, כמה קטעים של "רוקי מתאמן" אפשר לספוג? מה עיניינים עם ההשאווה המביכה בין מאבק הכורים ובין בילי הנלחם על מקומו? למה הדמויות חייבות להיות כל כך סטריאוטיפיות ושטוחות?
האם אני הצדיקה האחרונה בסדום? נכון שהצילום מבריק והילד מקסים – אבל זה לא מספיק!
איך לא שמתם לב
שאלת ה"איך לא שמתם לב" האמיתית צריכה להתייחס לכך שאף אחד לא שם לב שמתחת לביקורת של לונג ג'ון על הסרט, יש גם אחת שלי… ותאמיני לי, אני שמתי לב שהסרט משעמם.
(וואו, איזה צעד נואש מצידי!)
סלוגן חדש לעין הדג:
עין הדג – ביקורת קולנוע לאנשים שכבר ראו את הסרט.
חבל, אבל חובה
זוהי תגובה לכל מי שלא ראה את הסרט.
לכו, ומהר!
אני ראיתי את הסרט, ופה ושם יצאה לי דמעה מקצה העין.
הסרט יפה והמשחק מצויין, אבל הדבר שהכי משך אותי בסרט היתה העלילה (וגם התסריט).
למה? אתם שואלים?
כי כל-כך קל להזדהות עם הדמויות בסרט, וזה גם כיף…
זוהי הסיבה שלדעתי זהו סרט טוב…….
טוב שנזכרתי עכשיו,
אחרת לא הייתי אומרת זאת לעולם:
אהבתי !
אומנם לא נהנתי בטירוף ויצאתי נלהבת והלכתי לספר לכל החברים שאיזה יופי הסרט, ואיזו תופעה (יהודה סתיו, ידיעות אחרונות) ג"ימי בל בתפקיד בילי !
אך יצאתי בהרגשה טובה, וגם במחשבה שנייה שכל הבנים בסביבתי יכולים גם הם לנסוע מיד עכשיו ללמוד ריקוד בלונדון, למרות שהם רוקדים בלט כמו שלפני שנייה ורבע שתו 12 כוסות מסכנות של וודקה משכרת…
(היה שלום !)
כדאי לשים לב: לחיוך המקסים של ג'יימי (הלוא הוא בילי, מישהו מכיר?!) מלא הגומות-חן הקטנות והגבות המשגעות שבקושי שמים לב אליהן !!
זאת רק אני או שבבקורת יש ציטוט מ"המדריך לטרמפיסט בגלקסיה"?
אכן יש. לא יכולתי להתאפק.
אכן יש. לא יכולתי להתאפק.
איפה? איפה?
מה שנראה לי הכי הגיוני שיהיה ציטוט של דאגלאס אדאמס הוא הפסקה השמינית – "בילי כמובן מנסה להסביר לאביו ולאחיו הגדול שבלט זה לא רק ל…
נו… האלה שהם לא… אם אתה מבין למה אני מתכוון… לא, אני לא מבין – תגיד את המילה המפורשת, יא בן זונה!"
אבל יכול להיות שאני טועה וזה סתם משפט מאוד מצחיק.
אנא העירו את עיני…
ארר, האירו
אבל גם להתעורר לא יזיק לי. אני קצת עייפה היום.
''ואז, ביום חמישי אחד,
אלפיים שנים כמעט אחרי שאיש אחד מוסמר לאיזה עץ, על שהביע את הדעה כמה נפלא יהיה להסביר פנים לאנשים, לשם שינוי, קלטה פתאום בחורה אחת שישבה לבדה בבית קפה קטן, מהו הדבר שהלך והשתבש כל הזמן הזה, וסוף סוף ידעה כיצד יכול העולם להפוך למקום טוב ומאושר. הפעם הרעיון הוא נכון! הפעם הוא יצליח! ולא יהיה עוד צורך למסמר מישהו למשהו. למרבה הצער, לפני שהיה סיפק בידה להגיע לטלפון כדי לספר על כך למישהו, נהרס כדור הארץ כדי לפנות מקום לסלילת דרך אקספרס על-חללית. כך אבד הרעיון לעולמים".
מתוך 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה'.
אה, כמובן!
הייתי צריכה לדעת, זה הספר היחיד שקראתי עד עכשיו.
אם ככה המשפט השני ההוא היה סתם מאוד מצחיק.
מה, שמעתי על זה.
זה קשור בדג מלוח בשמן, בעץ מנגו בשלכת, ובבובות גרב.
הבעייה היחידה ברעיון הוא שעצי מנגו אף פעם לא בשלכת.
איזו ביקורת מכוערת
אין גבול לציניות של כותבת הביקורת, הא?
אני דווקא חשבתי שזה סרט נפלא ומרגש.
צוות השחקנים נהדר, בעיקר ג'ולי וולטרס שהייתה נפלאה בתפקיד ה-Has Been קשת היום.
אחלה סרט – מומלץ לאנשים לא ציניים שיודעים להעריך ולהנות מסרט מרגש.
צפרדע? איזו צפרדע?
התכוונת אולי לצפרדע שהוא היה לפני שהוא הפך לנסיך, או משהו דומה, כי בשום שלב בסרט הוא לא הזכיר לי במאומה צפרדע. יותר את פרינס וויליאם.
כנראה צפית ביותר מדי סרטי בראד פיט אם את מסוגלת לראות איזושהי צפרדעיות בנער המקסים הזה, כי הסטנדרטים שלך בשמיים.
וכמו שכבר העירו, האתר הזה הופך לאובר-ציני. לא שיש לי בעייה עם ציניות, להפך, כשהיא באה במקום הנכון ובזמן הנכון היא מבורכת, אבל כשביקורת שלמה נכתבת מזווית צינית, כמעט בלי התייחסיות רציניות לסרט (ולא נגיד שמדובר בקומדיה או בסרט אימה), זה הופך למציק. ומעיק.
כל תהליך שעובר על האתר
שעליו תוכלי להצביע בהסתמך על הביקורת הזאת, קרה לפני שנתיים וחצי. ובמקרה הספציפי הזה, אם הביקורת הזאת לא מוצאת חן בעינייך – יש גם אחת אחרת.
למרות שהביקורת לא קלעה לטעמי,
אני נקרעתי מצחוק מהביקורת. זה קצת אירוני שדווקא הביקורת עם כמות המילים הגסות הכי גדולה בעין הדג נכתבה על ידי אחד המנהלים.
אני פאקינג השתנתי במכנסיים בגלל זה! לפחות הקולה לא נשפכה לי על המקלדת.