ביקורת: הפנתר השחור

"הפנתר השחור" הוא לא עוד גרסה של "איירון מן", וזה כבר טוב. אבל זה לא אומר שמדובר ביצירת מופת.

מה שבולט בעיקר ב"הפנתר השחור" זאת העובדה שהוא סרט שונה. וביקום של מארבל, זה לא מה בכך. מדובר בסרט הראשון מאז 2014 של מארבל שמרגיש שונה משאר התוצרים שלה: יש לו מראה שונה, פסקול שונה ואווירה שונה מכל שאר הסרטים ביקום הקולנועי הזה. העולם של "הפנתר השחור" כל כך שונה שזה כמעט גורם לך לשכוח את כל שאר הקלישאות של מארבל שהוא כן מקפיד ליפול לתוכם. כמעט.

"הפנתר השחור" הוא טצ'אלה, מלך וואקנדה – מדינה שמעמידה פנים שהיא מדינה אפריקאית נחשלת וענייה כאשר היא בעצם מעצמה טכנולוגית מתקדמת ששומרת בקנאיות על סודותיה על מנת לא לחלוק את המשאבים שלה עם שאר העולם. הסרט ממשיך כמעט ישירות אחרי אירועי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". בסרט ההוא המלך הקודם של וואקנדה מת וטצ'אלה יורש את מקומו. הסרט מתחיל בסידורי טקס ההמלכה של טצ'אלה – ולמרות שהסרט אומר שעבר רק שבוע, כולם מתנהגים כאילו עברו שנתיים ודי סבבה עם המוות של המלך הקודם, בקטע של "טוב, זה קורה". אפילו אשתו לא ממש טורחת להזיל דמעה ויותר בקטע של "איזה כיף שבן שלי מלך". לא להתערב בעניינים האישיים שלה יותר מדי, אבל: הלו? בעלך מת בפיגוע טרור נוראי לפני כמה ימים? קצת רגש?

לאחר מכן, כחלק מענייני המלוכה הרשמיים הוא הולך למשימה להרוג את יוליסס קלו, בחור שאחראי לגניבת חלק ממאגר הויברניום (החומר בעל המאפיינים הלא ברורים שמאפשר לה להיות מעצמה טכנולוגית) של וואקנדה והריגת חלק מאזרחיה. כי מסתבר שמשימות ריגול וחיסול בתוך מדינות זרות זה דבר שמלכים עושים, כחלק מהניהול התקין של המדינה שלהם. ללא ידיעת טצ'אלה, קלו משתף פעולה עם בחור מסתורי שנראה שיודע הרבה על ויברניום ווואקנדה, וזה נראה לי כל העלילה שאפשר לדחוס כאן מבלי להגיע לספויילרים. למרות שכאילו, מארבל. אני בטוח שאם תחשבו מספיק חזק, תצליחו להבין כמעט כל ביט עלילתי מפה ועד סיום הסרט. חלק מהאנשים שהלכתי איתם לסרט הבינו אותם אפילו לפני שהסרט התחיל.

ההבדל בסרט הזה לעומת סרטי מארבל אחרים ניכר כבר מהשנייה הראשונה של הסרט: מהרגע הראשון, אנחנו רואים עולם שהוא שונה לעין ולאוזן משאר העולמות שמארבל הציגה. מארבל היו אומנם בעוד כמה מקומות שהם לא ארה"ב (כולל בכמה מקומות שונים בחלל החיצון) ובכל זאת יש לסרט הזה משהו שמבדיל אותו מיידית מהסרטים ההם. כי בעוד שההשפעה של הסרטים האלו הייתה מערבית, כאן הכל מושפע מתרבות אפריקאית. וכשסרט מגיע מנקודת מוצא רעיונית שונה – הוא גורם לסרט לבלוט בצורה שאף סרט מארבל אחר לא הצליח. לא תמיד כל הרעיונות עובדים, אבל זה שונה – ושונה זה כבר יותר טוב מ"עוד מאותו הדבר".

הסרט שונה גם כי הוא אולי הרציני ביותר מסרטי מארבל מאז "קפטן אמריקה: חייל החורף", ואולי אף רציני ממנו. בניגוד לסרטי מארבל אחרים, "הפנתר השחור" לא פוחד מרגעים רציניים ולא מרגיש את הצורך להרגיע את הקהל אחרי כל פעם שקורה משהו מבהיל עם "אבל בדיחה!".

וזה טוב, כי כשהסרט כן מנסה להיות מצחיק הוא..הוא לא טוב בזה. בולטת לרעה במיוחד בדיחה שהיא רפרנס למם מלפני כמה שנים שפשוט לא עובדת בשום צורה, ונמצאת באמצע סצנה שמציגה משהו שלא מתייחסים אליו בשום שלב לאחר מכן בסרט. אז עכשיו אני סתם תקוע עם "WHAT ARE THOSE??" בראש, ואין לזה אפילו הצדקה עלילתית. יופי, סרט.

אה, והוא פוליטי. מי שנכנס לסרט בתקווה לאיזה אסקפיזם קליל שהפוליטיקה בו היא בעיקר מה שהוא מסמל כלפי הצופים כמו "וונדר וומן" – כדאי להנמיך ציפיות, ואז עוד קצת, ואז עוד טיפ-טיפה, ואז עוד ואז להגיע ל"הנבל נושא נאום נגד פשעי הקולוניאליזם" ולהתמקם איפשהו שם. בצורה די מובהקת, הסרט מתעסק בשאלה "כיצד יש לנהל מדינה שמסביבה יש משבר פליטים". טוב, אולי "מתעסק" זאת מילה גדולה על הסרט. זה יותר "אנשים אומרים משפטים שנשמעים מגניב ונכון ואז בוא נפתור את כל העניין בסצנות אקשן". הסרט אומנם דן לכאורה בשאלת מדיניות החוץ של וואקנדה, והאם היא צריכה לעשות משהו לגבי זה שכל העולם מסביבה סובל בזמן שלכל האזרחים שלה סבבה, אבל הוא לא באמת דן בזה, כי קשה לדון ברצינות בשאלת מדינות חוץ כשאחד הצדדים אומר "אנחנו לא מתערבים בכלל כי ככה אמרו אבותינו" והשני אומר "כן, אבל מה אם במקום זה נכריז מלחמה על כל העולם ואז נשלוט בו". לשאלה האם כדאי לתת לסרט נקודות על המאמץ כי הוא לפחות מנסה לדון בנושא מורכב, או האם כדאי להוריד לו נקודות כי אם מעלים נושא אז כדאי לא לדון בו בצורה סתמית וחסרת פשר אין תשובה חד משמעית, ואני מניח שהיא משתנה מצופה לצופה.

בכלליות, הסרט הרבה פחות חכם או עמוק ממה שעושים ממנו – בין אם אלה הדוגמאות שניתנו למעלה, חוסר הסבירות בהנחה הבסיסית שוואקנדה נשארת סוד עם הדרך שבה הם מתנהגים, חלק מהטקסים שמצריכים ארגון ספציפי שהוא אולי מאוד יפה אבל לא מאוד רציני, תכנית הנבל שהגיונית רק אם הוא קרא את התסריט של הסרט לפני שיצא לפעולה או חלק מהפעולות של הדמויות האחרות. אבל זה שהסרט טיפשי זה לא דבר שלילי. כן, זה מנע ממני לקחת את הסרט ברצינות כאיזה יצירת מופת כמו שנדמה שעושים ממנו באמריקה, אבל מי צריך שכל סרט יהיה חכם? בשבילי היה איזה קסם בשילוב של הטיפשות והרצינות של הסרט ששאב אותי לתוכו ואיפשר לי ליהנות מהסרט ובסך הכל, בשביל זה אני בא לסרטים של מארבל – בשביל ליהנות. לא בשביל שיעורים ביחב"ל.

מה שכן קצת הוריד מההנאה שלי היא העובדה שרוב הדמויות בסרט נשכחות לחלוטין ולא משאירות אפילו חצי חותם. הדבר הזה מפריע במיוחד כי יש לסרט צוות שחקנים כל כך מוכשרים, וכולם קיבלו פירורים של דמות לעבוד איתם. טצ'אלה הוא נחמד ולא יותר, אחותו היא קצת יותר מדי "הדמות שכולם אמורים לאהוב כי היא מצחיקה ומגניבה ואיזה שטותניקית מגניבה וחכמה היא", ושאר האנשים בווקאנדה חסרים כמעט כל אפיון פרט להגדרת התפקיד שלהם: זה הכוהן הגדול, זאת האימא, זה האינטרס הרומנטי, זה הבחור שמסוכסך עם טצ'אלה וכו' וכו'. בגזרת הנבלים יש שיפור קל מסרטי מארבל הממוצעים, אבל לא משמעותי – יוליסס קלו הוא אוסף מניירות שיוצרות דמות משעשעת אבל כזאת שלא ממש מתאימה לטון של הסרט ועם הרבה יותר מדי בדיחות שלא עובדות, והדמות של מייקל בי. ג'ורדן ששמעתי עליה שבחים מפה ועד הודעה חדשה הייתה, בעצם, כל נבל מארבל אי פעם פשוט עם התנהגות של נער רחוב מתלהב מארצות הברית. זה משעשע מדי פעם, אבל "הנבל הכי טוב של מארבל" זה לא.

בסך הכל, "הפנתר השחור" הוא סרט כיפי. אני לא יכול להגיד שהוא סרט טוב מאוד ובטח לא שהוא חכם במיוחד, אבל הוא בהחלט סרט מהנה – ושונה. ורק זה שווה משהו.


תשובות לשאלות נפוצות: אין טעם לראות בתלת מימד. יש שתי סצנות אחרי הכתוביות, והראשונה מיותרת לחלוטין.