ברבור שחור

זהו סרט האימה הכי טוב אי פעם שעוסק בבלט, ואתם יכולים לצטט אותי

אני עומד להשמיע סופרלטיב חד משמעי: "ברבור שחור" הוא סרט האימה של השנה!

מה אתם אומרים, יצטטו אותי על הפוסטר? אני בספק. העובדה ש"ברבור שחור" הוא סרט אימה מושמטת באופן נוח מהפוסטר של הסרט, מרוב הראיונות והכתבות העוסקים בו, ובאופן יותר תמוה, גם מרוב הביקורות שקראתי עליו. רבים אומרים שהוא סרט מופלא, סוחף, יצירת מופת, חוויה עוצרת נשימה, נטלי פורטמן מגישה את הופעת חייה. אבל לא כותבים שזה סרט אימה. אולי מתוך ההנחה שזה לא יכול להיות סרט אימה, משום שזה סרט טוב, וסרטי אימה הם תמיד ג'אנק.

גם אני נורא רציתי לכתוב שזה סרט מופלא, סוחף, יצירת מופת, חוויה עוצרת נשימה, נטלי פורטמן מגישה את הופעת חייה. הסרט הזה נמצא קרוב לראש הרשימה של הסרטים שאני הכי מחכה להם כבר שנתיים, ואני אפילו לא אוהב בלט. ואני לא פה כדי להגיד לכם שזאת היתה נפילה. כן, "ברבור שחור" הוא סרט טוב, אבל הוא סרט טוב למרות הרבה מכשולים שהוא מעמיס על עצמו, ועם הרבה כוכביות. במילים אחרות, זה סרט אימה די מופלא, סוחף למדי, יצירת מופת בתחומים מסוימים, חוויה עוצרת נשימה לרגעים. נטלי פורטמן באמת מגישה את הופעת חייה, עם זה אין לי ויכוח.

נטלי פורטמן מגלמת בלרינה בשם נינה, והייתי קורא לזה סתם צירוף מקרים אלמלא היה ידוע שהבמאי הוא דובר עברית במידה כלשהי. הבלרינה נינה (מבנימינה?) היא עכברונית קטנטנה, חסרת בטחון ואובססיבית לחלוטין לנושא הבלט. היא גרה עם אמה (ברברה הרשי), בלרינה לשעבר בעצמה, שלא הצליחה להפוך לכוכבת לפני שנאלצה לרדת מהבמה. ונחושה בדעתה להגשים את החלום דרך הבת שלה. לשם כך היא שולטת בחיים של הבת כאילו היא היתה בת ארבע.

מנהל הלהקה של נינה הוא תומס לירוי (וינסנט קאסל) החלאתי למראה, שמחליט לפתוח את העונה הבאה עם "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי, ה-"Yesterday" של עולם הבלט. נינה מועמדת לתפקיד הראשי – דבר שממלא אותה כל כך הרבה אושר שהיא כמעט מצפצפת. התפקיד הראשי ב"אגם הברבורים" הוא כפול: הברבור הלבן, דמות צחה ובתולית שנינה יכולה לעשות בעיניים עצומות, והברבור השחור – אפלה, מפתה ויצרית, כלומר כל מה שלנינה אין שמץ של מושג בו. היה לה קל יותר לגלם את אטילה ההוני.

אני מבין בבלט פחות מכפי שאני מבין בבישול אינדונזי, ואין לי מושג איך להבדיל בין בלט "טוב" ל"רע". אני כן מעריך את העובדה שקטעי המחול בסרט מצולמים כולם מזויית הראיה של הרקדנים, ולא של הקהל; במקום לשים מצלמה באמצע שורה 6 של האולם ולצלם את המחול כפי שהצופים רואים אותו, המצלמה מסתובבת על הבמה ומראה מקרוב את הרקדנים שמזיעים וסובלים על כל תנועה. אבל באמת שלא הצלחתי להבחין בהבדלים בין קטעי הריקוד שעליהם נינה מקבלת מחמאות – "בראבו! זה היה מושלם! הידד!" ובין הניסיונות הכושלים שלה לעשות ברבור שחור, שעליהם היא סופגת "זה היה נורא! תתביישי לך!".

והיא משתדלת. היא מאוד משתדלת. היא מוכנה לעשות הכל ולהקריב הכל כדי לקבל את התפקיד. היא כל כך אובססיבית שזה מפחיד, ומרוב אובססיה, דברים מוזרים מתחילים לקרות. נינה מגלה דברים מוזרים בגוף שלה. היא רואה דברים שלא אמורים להיות שם. השתקפויות במראה לא תמיד מתנהגות באופן המצופה מהן. בהתחלה זה מטריד. אחר כך זה מפחיד.

וכאן דארן ארונופסקי, הבמאי, נכנס לתמונה ומתחיל לעשות הכל כדי להיכנס לכם מתחת לעור. אין אף סצינה כדי לנוח ולהירגע. אם משהו מטריד לא קורה, משהו מטריד נדמה כאילו הוא עומד לקרות. כשהגיבורה בסרט הזה דוקרת אצבע, זה כואב לקהל הרבה יותר מעשרות פצעי יריה וקטיעות גפיים בסרטים אחרים. הביזאריות מצולמת מעולה ומגיעה ממקומות בלתי צפויים: רוב הסרט מצולם – כמו הסרט הקודם של ארונופסקי, "המתאבק" – באופן שבו מצולמים סרטים על אנשי צווארון כחול קשי יום. ריאליסטי, מצלמת כתף, רועד. דווקא לתוך העולם המציאותי הזה נכנסים אלמנטיים שעל גבול הפנטזיה, בלי לשבור את הלוק המציאותי. במילים אחרות: האפקטים מעולים.

ההטרדה השיטתית הזאת של הקהל היתה יכולה להיות יותר טובה אילו ארונופסקי לא היה מחליט לשים את העדינות בצד, ובמקום להקריפ, להבהיל. כמעט כל אירוע חריג מלווה ב"בום!" תזמורתי מהרמקולים. אתם יודעים, כמו בכל סצינה מפחידה בכל סרט אימה נוסחתי. זה מבהיל, כן – האינסטינקט האנושי מחייב אותי להיבהל מקולות רמים – אבל זה נורא מיותר. במקום לתת לנו לתהות אם באמת ראינו את מה שנדמה לנו שראינו עכשיו, ולתת לחריגות הקטנות האלה מהנורמליות להצטבר ולהטריד, הסרט צועק "היי!!! תסתכלו! משהו נורא נורא מוזר קרה עכשיו! מפחיד, לא?!?!?!". הבומים האלה מבהירים שיותר משארונופסקי רוצה לחקור את נפתולי הנפש האובססיבית, הוא רוצה להפחיד אתכם. השיא הגיע בסצינה אחת שבה, בעוד נינה משוטטת במסדרון אפל כלשהו, נשמע אחד מהבומים האלה בזמן שדמות אפלה חוצה את קדמת המסך מצד לצד. אפילו הבמאים של זבלוני האימה הכי נחותים כבר מובכים להשתמש בקלישאה הזאת, אבל ארונופסקי משתמש בה בכל זאת – אולי משום שהוא יודע שהסבתות שוחרות האוסקרים שבקהל ייבהלו עד עמקי נשמתן, משום שהן מעולם לא ראו סרט אימה.

אז זה סרט אימה. אוקיי, מותר. לא אני אגיד לארונופסקי איזה סרט הוא צריך לעשות, ובתחום שלו, כאמור, הטריקים, הגימיקים והמוזריות שלו עובדים מעולה. אבל הנה השאלה הקשה יותר.

האם "ברבור שחור" היה סרט טוב גם בלי הטריקים האלה?

תשובה: לא.

התסריט הבסיסי של הסרט פשוט לא מאוד טוב. יש בו מעט מאוד דמויות, שכולן, במידה זו או אחרת, קלישאות. היחסים בין הרקדניות הן קלישאה. הכוריאוגרף שמנסה לשכב עם כל כוכבת ראשית הוא קלישאה. האם האיומה, הדוחפת והדורסת, היא קלישאה. הטקסטים כתובים בשפה שבה אנשים מדברים בסרטים, ולא בשפה שבה אנשים מדברים באמת. אנשים מספרים אחד לשני דברים שהם כבר יודעים. והכי חשוב: בתור סרט מתח – אם אפשר לקרוא לו כך – הסרט דל במסתורין. למרות כל הטירוף, אין פה הרגשה של "מה לכל הרוחות קורה כאן?!" – משום שדי ברור, כבר מהרגעים הראשונים מה קורה כאן, ואיך זה ייגמר.

אז לא. לא יצירת מופת, מבחינתי. זה סרט עשוי טוב, מצולם טוב, עם רעיונות טובים. כל הכבוד לבמאי,
וכל הכבוד לשחקנית, שהשקיעה והתאמנה בבלט שנה בשביל התפקיד, וכל זה. אבל זה הסרט של
דארן ארונופסקי ושל נטלי פורטמן, ולא של הבלרינה נינה, יותר מופע לוליינות, תראו-כמה-אנחנו-מוכשרים, מאשר סיפור ללכת לאיבוד בו. יופי של טכניקה, לא הרבה אישיות. אולי בגלל זה אני לא אוהב בלט.