ביקורת: שחור על לבן

ספייק לי חוזר, והוא מביא איתו את הקו קלוקס קלאן.

אני הולך להגיד משהו, והוא עלול להיות אולי מעורר מחלוקת או פרובוקטיבי, אבל אני חייב להיות נאמן לאמת שלי. והאמת שלי היא שנראה לי שאני לא ממש מתלהב מהדונלד טראמפ הזה. כלומר, אני לא רוצה ישר לשפוט אותו לרעה עד שאשב על טיבו בצורה עמוקה, אבל מקריאה שטחית של המצב, יש לי כמה וכמה הסתייגויות ממנו.

גם ספייק לי רוצה להגיד משהו על דונלד טראמפ, וזה שהוא גזען חשוך מעודד שנאה שמסתחבק עם ניאו-נאצים וארגונים מתועבים, שהעובדה שהוא נהיה נשיא ארה"ב קשורה קשר ישיר לעובדה שארצות הברית היא עדיין, בכל זאת, מדינה שנגועה בגזענות, ואם יש לכם בעיה עם כל זה, אז אתם חלק מהבעיה.

כן, סרטו החדש של ספייק לי מאוד מוצלח כסרט, אבל הבעיה היא שמדי פעם הוא שוכח שהוא סרט ונהפך למניפסט פוליטי עצבני – במיוחד בסיומו ובתחילתו. מצד שני, למה לעזאזל ציפיתם מספייק לי? עידון?

בין לבין הקצוות שלו, הסרט מספר את סיפורו הבלתי סביר אבל אמיתי לחלוטין של רון סטולוורת', שוטר שחור שהצליח להסתנן לארגון הקו קלאס קלאן. כיאה לסיפור כזה מופרך, הסרט לא פעם אבסורדי ומטורף, וכולל כמה מהשורות המצחיקות שהיו השנה בקולנוע. כיאה לסיפור עם נגיעות פוליטיות, הסרט לא פעם מזכיר שמה שקורה על המסך הוא לא ממש צחוקים ושיגועים של עידן אחר, אלא אנשים אמיתיים ומסוכנים שיכולים לגרום נזק אם נותנים להם את ההזדמנות, ושהולי שיט, יש מצב שאנחנו נתנו להם הזדמנות.

את רון מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון (הבן של דנזל), שנותן הופעה קולנועית מהנה ביותר בתור השוטר הטירון שמסתנן ל-KKK דרך הטלפון. קשה להגיד שהוא מצא איזה עומק בדמות שלו או גרם לקרביים להתהפך, אבל מבחינת "כוכבות" קולנוע, אין ספק שיש לו את זה. הוא מצליח להיות סימפטי ולגרום לך להיות בעדו בלי לעשות יותר מדי, ובכך להפוך את הסרט לסימפטי, ולא רק למסמך זעם סאטירי. אדם דרייבר, שם קצת יותר מוכר, מרים את הסרט מהצד הקומי שלו – כשותף של וושינגטון שנדרש להאמין פנים שהוא רון כשהוא נפגש עם הקלאן פנים אל פנים, לדרייבר יש את כמה מהשורות הטובות שיש בסרט, וזה למרות שכולן בנויות על אותן הנוסחה של "גזען אומר משהו נוראי -> דרייבר אומר לו "מה??" ->דרייבר אומר משהו אפילו יותר נוראי מהדבר שהגזען ההוא אמר".

שאר המופיעים והמופיעות בסרט גם הם מאוד טובים (ראויים לציון: טופר גרייס בליהוק מוצלח ביותר כדייוויד דיוק, מנהיג ה-KKK ואשלי אטקינסון כאשתו של אחד מהחברים בארגון), אבל הכוכב האמיתי של הסרט הוא ספייק לי. באנרגיה שהוא מטעין בסרט, בצורה שהוא מצליח לצייר תמונה יותר מורכבת של המציאות ממה שרוב האנשים היו עושים (למשל, בשאלת תפקידן של הנשים של החברים ב-KKK), בתקיפות שלו, בבוטות שלו, בטרלול שלו, ובמיומנות שלו לעשות סרט – כולם הופכים את "שחור על לבן" לסרט מומלץ, לא רק כמסמך פוליטי אלא סתם כשעתיים מהנות בקולנוע. ראוי לציון לא מובן מאליו הקישור שלי עושה בין המאבק של השחורים למאבקם של היהודים כמיעוטים, קשר שלא מעט יוצרים שחורים מתנערים ממנו – למרות שהיה ראוי מצד הסרט להרחיב טיפה יותר בנושא או לפחות בדמותו של דרייבר. לא כי אני נורא אוהב שמדברים על יהודים, אלא בעיקר כי הנושא הזה נשאר תלוי באוויר באמצע הסרט ולעולם לא מקבל תשובה של ממש, וזה קצת תמוה.

"שחור על לבן" מהווה מיני-קאמבק לבמאי (סרטו הקודם והמוצלח למדי "שי-ראק" די עבר מתחת לראדר), והסרט קוטף כמה מהביקורות הטובות ביותר בחייו של לי. כנראה שהסיבה נעוצה בכך שלי מצליח ליצור אצבע משולשת פוליטית וקולנועית כמו שמעטים יכולים לעשות. ואם בסרטים הקודמים שלו המטרות שלו היו מורכבות יותר מ"הם", "שחור על לבן" מציב בצורה מאוד ברורה שיש את הטובים, ויש את הרעים. כן, הוא מצליח להציג "אותם" בצורה יותר מורכבת מהטור דעה האקראי באתרי אינטרנט, אבל הם בבירור עדיין "הם". ואין דבר שאנשים אוהבים כמו שהם אוהבים להתגודד מאחורי מישהו שאומר ל"הם" ללכת להזדרגג בצורה מעוררת השתאות.

אז למי שחיפש סרט פוליטי שיצביע על הבעיות של ארה"ב בתקופה האחרונה וייתן תשובה מנצחת (שהיא בפרפאזה מסוימת "לך להזדרגג, טראמפ") – רוצו לסרט הזה. לשאר האנשים, אלה שסתם מחפשים סרט מעניין ומגניב עם עלילה מטורפת ושחקנים נחמדים – לכו במהירות לסרט, אבל לא חובה לרוץ.