ביקורת: חורשות את הלילה

סרט נטפליקס בסדר גמור שאיכשהו מצא את דרכו לביקורות משתפכות והפצה רחבה, אז עכשיו צריך להתייחס אליו כמו סרט אמיתי. נו, טוב.

"חורשות את הלילה" הוא מהקומדיות האלה על בני (טוב, ספציפית הפעם בנות) נוער שאמורות ללכוד דור שלם ברגע מסוים ולשקף לו מראה – לאו דווקא של מיהו, אלא קצת יותר של מי הוא היה רוצה להיות. בשנות השמונים זה היה "מועדון ארוחת הבוקר", בשנות התשעים זה היה "קלולס", בשנות האלפיים "ילדות רעות", ובעשור האחרון יש כמה טוענים לכתר, אבל לא נראה לי שיש באמת איזה קונצנזוס. בתחילתו היה את "באה בקלות" (שהבעיה שלו זה שהוא קצת ספציפי מדי) ולקראת סופו היה רצף של סרטים כמו "הקצה של 17" (שנכשל בכך שאף אחד לא טרח לראות אותו), "ליידי בירד" (שמתרחש בסוף שנות התשעים אז לא יכול לדבר על הדור הנוכחי), "כיתה ח'" (מתמקד בגיל צעיר מדי וקצת דרמטי מדי), "מאבדים את זה" (שוב, אף אחד לא ראה) שעכשיו מגיע ל"חורשות". לכאורה, ל"חורשות" יש את כל המרכיבים להיות קלאסיקה כזאת בדיוק – יש לו שתי גיבורות הכי קלישאה-של-בת-נוער-של-שנות-העשרה שאפשר, הוא מציג קשת רחבה של דמויות משנה שאנשים יכולים להגיד על חברים לכיתה שהם "בול זה", הוא נוגע בכל אותן נקודות של "מציאת זהות עצמאית" שהסרטים האלה נוגעים בהן ויש לו הייפ מטורף של קומדיה מרגשת במיוחד. בעצם, אם יהיה משהו שימנע ממנו להפוך לקלאסיקה הבאה בשורת קלאסיקות הנוער המצחיקות והמרגשות, כנראה שזאת תהיה התקלה הקלילה קלילה קלילה, שהסרט הוא לא כזה מצחיק ובכלל לא מרגש.

אופס.

אוקיי, הנה הדבר, אין שום דבר ספציפי ב"חורשות את הלילה" שמעורר איזה אנטגוניזם שמזמין שחיטת בית מטבחיים שמרוקנת אותו מכל ערך. זה סרט נטפליקס חמוד כזה (ואכן בצרפת הוא יצא בפלטפורמה הזו ולא על המסכים הגדולים), שהבעיה העיקרית שלו זה שהוא מצא את עצמו לפתע בהפצה רחבה עם ביקורות משתפכות, ולא ההפצה ולא ההייפ עושים לו צדק. הם מנפחים אותו לבלון ציפיות שכל סרט ייכשל מלמלא, אבל "חורשות את הלילה" ספציפית נמצא רחוק מאוד מלהגשים. זה לא שאין לו מקום בהיסטורית הקולנוע – לגמרי מגיע לו מעמד של סרט מסיבות שינה (עדיין יש כאלה? בני נוער עדיין ישנים או שהמציאו כבר אפליקציה בשביל זה?) ואני בטוח שנראה אותו בגיפים וממים בכמה שנים הקרובות, אבל הדיבור עליו הוא לא "סרט בילוי לערב צחוקים" (תואר שמתאים לו, אפילו אם אני הייתי בוחר בסרט אחר), אלא "סרט רציני ומדהים וקלאסיקה מיידית והדבר הכי טוב ורוצו לראות". אין סיבה לעשות את זה, כי שוב – סרט נטפליקס חמוד בוא נשאיר את זה ככה, אבל נראה שלא ממש שאלו אותנו. אז אם הולכים להתייחס אליו ברצינות, ונראה שזה הדבר שאנחנו הולכים לעשות, אז פאק איט – בואו נתייחס אליו ברצינות.

בואו נדבר על "חורשות את הלילה", הסרט על שתי הבחורות המשקיעניות של הכיתה, בעלות פופולריות גמישה-לצורכי-העלילה, שבעקבות משבר בתפיסת החיים (גם אנשים שלא השקיעו הרבה בלימודים התקבלו לאוניברסיטאות יוקרתיות!) מחליטות לנצל את הלילה לפני סיום הלימודים (ולא את הלילה אחרי כי אמממ.. סיבות, שקט) כדי לצאת למסיבות המופרעות האלה שכל הילדים מדברים עליהם.

בואו נדבר, נגיד, על היחס של הסרט לאוניברסיטאות יוקרה ועל כך שלמרות שהסרט לוקח את התדהמה של הגיבורות שלו מזה שילדים עשירים מתקבלים למוסדות לימוד עשירים ברצינות תהומית, כאילו זאת לא הדרך שבה העולם מתנהל מאז ומתמיד. מעבר לעובדה שהסרט הלכאורה-הו-כה-צודק-לוחם-פוליטית לא לוקח שנייה להגיד "וואו, כולנו עשירים טחונים שחיים בבועה מטורפת" או לעקוץ את הגיבורות שלו על חוסר המודעות שלהן לרעיון הזה שכסף מוביל לעוד כסף, הוא אפילו לא לוקח רגע להעלות את הרעיון שאולי הדרך לחיים טובים ומלאי משמעות לא עוברת באוניברסיטה כזאת או במשרה יוקרתית באחת מהחברות המצליחות בעולם. לא בעיה גדולה, אבל בסרט שאמור להיות "קולו של דור" או משהו – לא כדאי לכל הפחות להצביע על אפשרויות אחרות ולגיטימיות לחלוטין?

בואו נדבר על כך שהסרט לא ממש דומה לשום דינמיקה תיכונית שאני מכיר. כן, גם זאת של ארצות הברית. אם "מועדון ארוחת הבוקר" התחמק מהצורך להראות את הדינמיקה הרחבה על ידי התמקדות בחמש דמויות שמהוות ייצוג (לכאורה) של הקבוצה שלהן, אם "קלולס" פירק וניתח את הילדה העשירה (ומאוד התייחס לעניין המעמדות), אם "ילדות רעות" ניתח היטב את השליטה של נערות עם יותר מדי כוח, "חורשות את הלילה" לא מציע אף אחת מהאבחנות האלה (או אחרות) לגבי דינמיקה של בני נוער. ככה זה כאשר העלילה עובדת בשירות הדמויות – כאשר הפופולריות של דמויות משתנה מסצנה לסצנה והמעמד שלהן אף פעם לא ברור (האם התלמידים אוהבים את מי שנבחרה לראש מועצת התלמידים? הסרט מסתפק ב"חלק כן וחלק לא", אבל זאת תשובה מאוד סתמית, ולגבי הבחורה שלצידה בכלל אין תשובה לשאלה הזו אף פעם), קשה להרגיש שהתיכון הזה הוא באמת תיכון. הוא יותר מהכל רקע שימושי לשתי הדמויות הראשיות לגלות את עצמן ואת החברות שלהן מחדש, שהיה יכול באותה המידה להיות מכללה, טירונות, מסבאה או כור אטומי.

בואו נדבר על כך שיחסית לסרט שהרעיון התימטי שלו הוא "זוג הגיבורות הסנוביות מגלות שיש אנשים אחרים עם עומק מחוץ לבועה שלהן", לכל דמויות המשנה שהגיבורות מגלות שהן בעצם עמוקות יש בדיוק את העומק הנדרש לכך שהגיבורות יבינו שיש אנשים אחרים עם עומק, ולא, חס וחלילה איזשהו סיפור משל עצמן. דמויות המשנה עוברות מהפך מדהים מ"קלישאה" ל"קלישאה עם סיפור רקע" שגורמות לגיבורות להבין כמה שטחיות הן היו ואז דמונית המשנה נשארות טפט בקיר החיים של הגיבורות הראשיות, כי הן מה שחשוב. זה בסדר, אבל אם הסרט מנסה להגיד ש"אל תשפטו אנשים לפי הרושם החיצוני, יש להם סיפור שלהם לספר" הוא לוקה במקרה חמור של אחד בפה ואחד בלב – אם האנשים האלה באמת מעניינים יותר משהם נראים, למה הסרט לא מתעניין באף אחד מהם?

בואו נדבר על כך ששוב, הסרטים האלה מפמפמים לנו שמה שחשוב בחיים הוא מסיבות-סמים-מין ושזה הדבר האמיתי שהוא באמת כיף. ותראו, אפשר להבין את הנערות בסרט שרוצות לנסות מסיבות בפעם הראשונה, כי לנסות דברים בפעם הראשונה זה מגניב. הבעיה היא שהסרט לא מציב באמת אלטרנטיבה או רומז שיש עוד דרכים ליהנות חוץ ממסיבות. וכלומר, בסדר, האנשים שיודעים שיש עוד דרכים ליהנות חוץ ממסיבות לא צריכים סרטי נוער הוליוודים בשביל שיזכירו להם את זה, אבל לא כדאי לכל הפחות לתת איזה ייצוג לרעיון?

ובגלל שכל הדמויות כל כך בטוחות שאפשר ליהנות רק ממסיבות, בואו נדבר על זה שבסופו של דבר, כמעט כל הדמויות בו עשו את אותו המסלול, גם אם במינונים שונים: חגגו-כיף-סמים-מזמוזים ואז הלאה לאוניברסיטאות היוקרה (וגם אלה שלא עושות את המסלול הזה עושות דבר מאוד-מאוד קרוב אליו). כן, אין לי ספק שזה מסלול החיים של בן הנוער הממוצע בארה"ב, בטח אלו מהשכבות הכלכליות הגבוהות, אבל האם במדינה שבה עולה שוב ושוב סוגיית שכר הלימוד שהופכת לעול ממשי על האנשים, השאלה הכללית של אוניברסיטה, כן או לא, לא שווה דיון? אזכור? לא להתחפר יותר מדי בקטע של "למה הסרט לא מדבר על הנושאים שאני רוצה שהוא ידבר עליהם" אבל לצמד הסוציאליסטיות עם השלטים של אנטיפה אין מילה כלשהי להגיד על העסק הדפוק הזה? באמת? כמובן, כל זה לא הופך את הסרט למוקצה רק בגלל שהוא מאושש את הנחות היסוד שרוב האנשים עושים, ומן הסתם הגיוני שסרט שכולם (טוב, חוץ מהקהל שלא ממש בא לראות את הסרט) אוהבים לא יערער על הנחות היסוד האלה, אחרת לא כולם היו אוהבים אותו. אבל כן כדאי להזכיר שבעוד שכמו כל סרט לכאורה חתרני – לצד כמה מהדברים הלכאורה חדשניים ולא הולכים בתלם שהסרט עושה, הוא גם מאוד מאוד קונפורמי ביותר מדי נושאים אחרים.

רגע לא סיימנו, עכשיו אנחנו מגיעים להיבטים היותר, נקרא להם, קולנועיים – למשל, בואו נדבר על כך שלסרט אין עלילה, אלא רצף סצינות. "כיאה לכל קומדיה טובה" אתם אומרים? נפלא, אבל אז מה הסטייה למחוזות רגש-חברות שהסרט עושה במערכה האחרונה שכל כך לא קשורה לשום דבר שראינו קודם, וכל כך נבנתה רק בשביל שתהיה סצנה דרמטית שהעלילה דורשת שזה מחרפן? אני מניח שיהיה יותר נכון לומר שלסרט אין עלילה, עד שיש לו ואז הוא שומט את המקל שהוא מנסה לאחוז משני הקצוות שלו – הוא לא מבסס ולא מבצע את החלק העלילתי מספיק טוב כדי שיהיה לי אכפת מהדמויות והוא מפספס הזדמנות להפוך לקומדיה פרועה שבועטת במסגרת העלילתית. זה בעיקר מרגיש כאילו התסריט לא נכתב על ידי אנשים עם רעיון, אלא על ידי אנשים שעקבו אחרי ספר לתסריטאות וראו שכתוב "ועכשיו צריך סצנה דרמטית", אז הם הכניסו אחת.

בואו נדבר על זה שהסרט לקח את הקלישאה הכי גרועה מהקומדיות של שנות האלפיים – "מונטאז' הראפ", שבו הגיבורים עושים משהו מגניב או לכאורה מגניב לצלילי מוזיקת ראפ – ואז חזר על זה לפחות שמונה עשרה פעמים. פעם אחת בסדר. פעמיים, נגיד. למה יש סצנה כזאת כל חמש דקות? למי זה מועיל? אוליביה ויילד רצתה להשוויץ בטעם המוזיקלי שלה? כי יש דרכים יותר טובות לעשות את זה.

ואם אנחנו כבר פה, אפשר לדבר על כל הדברים האחרים הפחות ממציאותיים (סצנת הסמים המתבקשת בסרטים כאלה, למשל, לא דומה לאיך ששום דבר שכזה היה קורה ובאופן שבו שהיא מתרחשת היא מאוד בעייתית והסרט מתעלם מהבעייתיות הזו כי "חה סמים") שקורים בסרט בשביל להגיע לצחוקים. אבל נו, זו קומדיה – ברור שהיא תחתוך פינות בשביל להגיע לצחוקים. אבל הסרט מנסה לעשות שני דברים מנוגדים – מצד אחד לגרום לי להאמין שהדמויות האלה מציאותיות, שהמצוקות והלבטים שלהן משמעותיים ושצריך להיות לי אכפת מהחברות שלהן ומהמסע שלהן; ומצד שני לשנות את האופי שלהן, לשחק עם הגדרות המציאות וכדומה, כדי להגיע לסצנות הקומיות שהסרט רוצה להגיע אליהן. אין לי תלונות למי שבשבילו הניסיון הזה הצליח – אני מניח שהם התחברו לדמויות הראשיות ישר מהתחלה ואז כל פנייה שהסרט עושה לא מפריעה יותר מדי – אבל אתם מבינים למה זה בעייתי לאנשים אחרים, כן?

כל זה, כמובן, הוא דיון לא הוגן. הרי "חורשות" מקבל כהנחות יסוד את הדברים שאני מתרעם עליהם, ויש משהו לא תמיד לעניין להתחשבן עם סרט על הדברים שהוא לא עשה והיה צריך לעשות בעיני רוחו של המבקר (במקרה הזה, אני). בכלל, אפילו אם אפשר לדבר על החריקות התסריטאיות והבימאיות, "חורשות" בפני עצמו, על המסך – מחוץ לבועת ההייפ שעשו ממנו, לא ממש מתיימר להיות הבשורה הבאה בגזרת הקומדיה. הוא גרסה נחמדה ל"סופרבאד" שמתעדכנת עם הזמנים ומעלימה את עלילת האונס (תודה לאל), ועבור קהל מסוים הוא אחלה סרט לתפוס בנטפליקס או חברת סטרימינג אחרת כשאין מה לראות. כל ציפייה מהסרט מעבר ל"שיעביר את הזמן בסבבה" היא פשוט לא הוגנת, וכל ערך נוסף שמישהו השיג ממנו הוא בונוס מטורף. עבורי הוא בעיקר העביר את הזמן בשביל לפנות מקום לעוד זמן – לא צחקתי מרוב הבדיחות שלו (מבחינתי, שום אלמנט בבדיחות לא עבד – לא התזמון, לא ההכנה, לא הפאנצ'ליין, לא ההגיון מאחוריהן, לא הדרך שבה שיחקו אותן), לא התרגשתי מהסאגה המאוד מוכרת של הדמויות שלו (לא שהסרט טוען למקוריות או שמקוריות היא הדבר שחשוב בסרטים דווקא) אבל אני לא יכול להגיד שסבלתי ממנו. צמד השחקניות הראשיות שלו חינניות וחביבות ומכיוון שהסרט הוא בעיקר "להעביר שעה וחצי בחברתן" יוצא שלמרות מגרעותיו הרבות, הן מצליחות לפצות על רובן ולהפוך את הסרט למשהו שהוא בסך הכל בסדר לחלוטין.

בסופו של דבר (וזה נכון, כמובן לכל סרט שלא התלהבתי ממנו) – הלוואי שהייתי נהנה מהסרט הזה. יותר מזה – למרות שכתבתי כמה סיבות טובות מאוד לא לראות אותו, אני לא יכול להתעלם מכך שרבים נהנו ממנו ושבסך הכל יש דברים גרועים יותר לעשות עם הכסף ותשומת הלב שלכם מלתמוך בסרט אינדי של יוצרת על שתי בנות. כך שלא הייתי מבטל צפייה עתידית רק על סמך דעה של בחור אחד שלצורך הגילוי הנאות: גם מ"כיתה ח'" ומ"ליידי בירד" התלהב פחות מהאנשים סביבו, למרות שלטעמי שניהם סרטים טובים בהרבה מ"חורשות" (וגם לא מ"סופרבאד", אם אנחנו כבר פה). אבל כן צריך לקחת בחשבון שהסרט הזה רחוק מלהיות חף מבעיות ולפני שאנחנו מכתירים את אוליביה ויילד לסמאחית החדשה ואת כוכבות הסרט לכוכבות הקומדיה הגדולות בעולם, אולי כדאי לנשום עמוק, לספור עד 10 ולראות שלעומת הקלאסיקות הגדולות של הז'אנר – מדובר בתוצר לא מרשים במיוחד.