ביקורת: הקופסונים

הם קטנים, הם חמודים, והם מדברים בג'יבריש חינני - כמו המיניונים, רק בלי התחושה של מעבדה לייצור צעצועים במקדונלדס

מעמדה של פיקסאר דעך בשנים האחרונות; אולפני אארדמן התגלו ‏כפחות ממושלמים; ג'יבלי, האולפן היפני המופלא של הייאו מיאזאקי, עומד בפני סגירה. ‏נדמה לי שכיום נשאר רק אולפן אנימציה אחד שאפשר עדיין לקרוא לו קסום וייחודי, אולפן שעוד לא נכשל: לייקה. הם עשו ‏עד היום שלושה סרטים בלבד: "קורליין" ו"פארנורמן" היו הראשונים, והיו שניהם מצוינים. עכשיו ‏כשמגיע השלישי – "הבוקסטרולס" במקור, "הקופסונים" אם אתם רואים אותו בארץ – וגם הוא לא נופל מההישגים הקודמים של האולפן, אפשר כבר ‏להכריז: זה לא מקרי. אנשי לייקה פשוט ממש טובים במה שהם עושים.‏

מה שהם עושים הוא דבר שכמעט אף אחד אחר כבר לא עושה: סרטים באנימצית עצירת-תנועה. בניית בובות והזזתן מילימטרים ספורים בכל פעם. אבל בתחום עצירת התנועה, לייקה נמצאים כמה ליגות מעל כל אחד אחר אי פעם (כן, כולל אארדמן). ‏הדמויות ב"הקופסונים", הסרט החדש שלהם, נעות וקופצות, חיות ונושמות, בכזאת חופשיות שאם לא הייתי יודע את זה מראש, לא הייתי חושד שזה לא סרט אנימציה ממוחשבת – וסרט מושקע ומפורט הרבה יותר מרובם.

הדבר האחר שמאפיין את לייקה הוא חיבה לצד האפל. "קורליין" ו"פארנורמן" היו תלויים על ‏הגבול שבין סרטי ילדים לסרטי אימה: שניהם היו מעשיות מקסימות אבל גם מפחידות, עם רגעים ‏קריפיים באמת. "הקופסונים" הוא סרט קליל יותר: אין פה רוחות רעות ולא מכשפות, הסרט לא מנסה מפורשות להפחיד – אבל הוא עדיין לא מתנחמד כמו סרט הילדים הממוצע. הוא כולל רגעי מתח, סכנות מאיימות ומראות גרוטסקיים (זה מזעזע, מה שאלרגיה לחלב עושה לגוף). ‏הקופסונים עצמם הם יצורים חמודים ונהדרים, וילדים מתמוגגים מכל רגע איתם – אבל למעשה, ‏הסרט מבלה פחות זמן בחברתם מאשר עם האיש הרע, סאנצ'ר, מעין מפלץ עם שיניים שנראות ‏כמו בית קברות אחרי רעידת אדמה. בקיצור, צאצאים בגיל הרך עדיף להשאיר עם דיסני, ולקחת ‏לסרט ילדים טיפה יותר גדולים.‏

טרולי הקופסאות הנ"ל הם יצורים חביבים מאוד שחיים במנהרות ומחילות, מדברים בג'יבריש נעים ‏ומבלים את כל חייהם בתוך הקופסה שאותה הם לובשים ולוקחים לכל מקום, כמו שיריון של צב. ‏מעליהם נמצאת עירם של בני האדם, צ'יזברידג' ("גבינתיים" בתרגום לעברית). בני האדם שבעיר ‏מפחדים, אלא מה, מהיצורים שמתחת לרצפה, ומספרים עליהם סיפורי זוועה. סנאצ'ר, חובש ‏הכובע האדום, מנסה לנצל את הפחד הזה לטובתו, והופך עצמו למדביר הקופסונים העירוני. בקרב ‏הקופסונים יש גם ילד אחד שהגיע מעולם בני האדם, לבוש בקופסת ביצים ומאמין שהוא עצמו ‏קופסון. מפגש עם ילדה מהעולם שמעל – בתו של ראש העיר – גורם לילד להתעמת עם האמת על ‏עצמו, ולהילחם על חייהם של הקופסונים הנותרים.‏

הסיפור והתפתחויותיו לא חורגים בהרבה מהשגרה, אבל הם מבוצעים בכמויות גדולות של חן. העולם של ‏הסרט, מלשכת ראש העיר האובססיבי לגבי גבינות ועד מרתפי הביוב, עשיר בפרטים וחי; עושי-‏דברו של הנבל, אלה שבדרך כלל קיימים רק כדי שיהיה למי להגיד "אני מוקף בחובבנים!", הם כאן ‏דמויות מעוצבות ומשעשעות אחת אחת; והמצוינים מכולם, כצפוי, הם הקופסונים עצמם. יש להם את כל התכונות של המיניונים – יצורים קטנים, קופצניים ופעלתנים המקשקשים ג'יבריש בחמידות עילאית – רק בלי התחושה כאילו הם נוצרו במעבדה גנטית לייצור צעצועים במקדונלד'ס.

עכשיו, החדשות הרעות: הסרט מוצג בהקרנות סדירות בארץ בעברית בלבד. עבודת הדיבוב מוצלחת בדרך כלל, אבל ‏כרגיל, היא לא יכולה לתפוס את כל הדקויות שבשפת המקור. המשמעות של שמותיהם של ‏הקופסונים תחלוף לגמרי מעל לראש של הצופים הצעירים: כל קופסון נקרא על שם התווית והציור ‏שעל הקופסה שלו – לכן קוראים להם בשמות כמו דגים ונעל, ושמו של הנער גיבור הסרט הוא ביצים. אבל המילים האלה לא ‏תורגמו לעברית (מאילוצי דיבוב, מן הסתם), והקופסונים נשארו עם שמות כמו "פיש" ו"שו".‏

כמו כל סרט חינוכי טוב, הסרט כולל מסרים חיוביים של קבלת השונה ("האחר הוא אני"?) – אבל ‏בתוך זה, נראה שיש מסר אחר שהסרט פספס. בגבינתיים יש חלוקה מעמדית מאוד ברורה: בעלי ‏הכובעים הלבנים הם העשירים, החשובים, המשפיעים והמחליטים; כל יתר האנשים, בני המעמדות ‏הנמוכים – חשובים פחות. אנשי הכובע הלבן, כמו בחיים, מנותקים לחלוטין מהעם, וחוסר ‏האכפתיות שלהם – העובדה שהם זוללים וסובאים בגבינותיהם בזמן שהעיר מתפוררת – מוצגת ‏באופן מוקצן עד גיחוך. אלא שהסרט לא מגיע אף פעם לנקודה שבה הוא אומר שיש משהו ‏פגום במצב הזה. למעשה, האדם היחיד בסרט שלא מרוצה מהחלוקה המעמדית ומנסה להתקדם ‏בסולם הוא סנאצ'ר, האיש הרע. מבחינת הסרט, אם הוא יובס והאנשים ילמדו לחיות בשלום עם ‏הקופסונים, הכל יבוא על מקומו בשלום – גם אם זה אותו השלום שבו ראש העיר וחבריו ימשיכו ‏לקנות גבינות בכספי הציבור שנועדו לבניית בתי חולים.‏

כמובן, קשקושים על מסרים חינוכיים מטרידים בדרך כלל רק מבוגרים, והמסרים החיוביים ‏ב"הקופסונים" הם טובים ורבים מכדי שהחור הזה במוסריות של הסרט יעיב על ההנאה. ‏‏"הקופסונים" הוא לא סרט גדול באמת, אבל הוא חמוד, ייחודי, הישג מדהים של אנימציה, ונכון לכרגע הוא גם סרט האנימציה הטוב ‏ביותר שהוצג בארץ השנה.‏


פורסם במקור בוואלה