בריק

במקור: Brick
תסריט ובימוי: ריאן ג'ונסון
שחקנים: ג'וזף גורדון-לויט, לוקאס האס, נח פלייס, מאט או'לירי, נורה זטנר

בפעם הראשונה ששמעתי על סרט שנקרא 'בריק' זה היה בליל חמסין מחניק, במדינה בה קוראים לסרטים בשמות כמו 'רובוטס' ו-'היי ריסק'. לא ייחסתי לזה חשיבות כלשהי. גם כשהחלו להילחש שמועות על סרט מתח קטן, חכם וממזרי שכבש את המבקרים בארה"ב כמו השער שהצרפתי ההוא לא הספיק להבקיע במונדיאל, גם אז נשארתי אדיש. טעות קשה, אני אומר לכם.

גיבור הסרט הוא תלמיד התיכון ברנדן (ג'וזף-גורדון לוויט מסדרת הטלוויזיה 'מפגשים מהסוג האישי'), טיפוס דוני-דרקואי ששונא את העולם והעולם שונא אותו בחזרה. רק פינה אחת של אושר היתה לו בחייו, חברתו אמילי (אמילי דה-ראווין מ-'אבודים'), אך גם זו עזבה אותו לאנחות כדי להסתובב עם החבר'ה המקובלים יותר, וזמן קצר לאחר מכן, היא אף נמנעה מחברתו ונעלמה לגמרי.

יום אחד מקבל ברנדן שיחת טלפון היסטרית מאמילי. אי אפשר להבין ממנה הרבה – מלמולים חסרי פשר על "לבנה" ו"מסמר" – אבל מה שברור זה שהבחורה שקועה עמוק בחרא. אחרי כמה ניסיונות לברר מה הולך בעזרת ידידו, "המוח" (מאט או'לירי), הוא סוף-סוף פוגש את אמילי פנים אל פנים, והיא דורשת ממנו בתקיפות להיעלם מהחיים שלה. זמן קצר לאחר מכן, הוא פוגש אותה בפעם השלישית והאחרונה. או ליתר דיוק, את הגופה שלה. ברנדן מחליט לגלות מי רצח את אמילי ולמה, ולסגור אתו את החשבון. כדי לעשות את זה, הוא נאלץ להיכנס עמוק לתוך קן הצרעות של חבורת ברנשים מסוכנים למראה (ולא רק למראה), המנהלת את קרטל הסמים הבית-ספרי. בין הערה שנונה אחת לזאת שבאה אחריה, ברנדן מרחרח פה ושם, חוטף מכות, מעצבן כמה מהבריונים הגדולים של בית הספר, חוטף מכות, מחוזר על ידי החתיכה של השכבה, חוטף מכות, מסתבך עם הנהלת בית הספר וחוטף מכות, כל הדרך למטה.

'בריק' הוא סיפור אודות חבר'ה קשוחים וחתיכות ערמומיות, במקום מושחת עד היסוד שגורם לגיהינום להיראות כמו דיסנילנד. מזכיר לכם את 'עיר החטאים'? לא במקרה. לכל דבר, מדובר בסרט בסגנון שהיה נהוג לכנות פעם "סרט אפל". רק תחליפו את רחובותיה האפלים והגשומים של העיר בחצרות שטופות שמש, ואת כל הטיפוסים המצולקים ולבושי מעילי הגשם בחבר'ה שברובם הגדול עוד לא עברו את גיל 18 – ויש לכם מושג איך נראה הסרט. כך הוא גם נשמע: חבורת תלמידי תיכון שמחליפים ביניהם שורות מחץ, בסלנג ציורי מהסוג שאפשר היה למצוא בספרים ובסרטים מהתקופה שבה הסבים והסבתות שלהם היו בגילם. בהתחלה זה נשמע קצת מוזר (שלא לומר מגוחך), אבל מהר מאוד מתרגלים, וזה הופך להיות מאוד משעשע, והופך את מה שנסיבות אחרות היה קודר ומדכא לסרט קליל (יחסית) ומהנה.

צריך לציין את העבודה המצוינת של השחקנים, שמצליחים להיות מספיק מודעים לעצמם מצד אחד, אבל גם לא להפוך לפרודיה על עצמם מהצד השני. אפילו אם מורידים ממנו את כל ההתחכמויות, גם בתור תעלומת רצח נטו הסרט עובד טוב. יש בו הרבה דמויות ועלילה סבוכה, אבל לא סבוכה עד כדי כך שאי אפשר לעקוב אחריה. הוא רץ מהר בלי לבזבז יותר מדי זמן על קשקושים פסיכולוגיים מיותרים, אם כי שניים-שלושה טוויסטים מרכזיים בסיפור (ובמיוחד את הפואנטה) אפשר לראות ממרחק של כמה קילומטרים טובים.

על אף שברור שהסרט נעשה עבור צרור לא גדול של מזומנים, והתפאורות דלות משהו, המראה הכללי טוב. במקומות הנכונים יש אווירה מאיימת, בסיוע המוסיקה והצילום. הצלם אמנם קצת מתלהב מעצמו יתר על המידה (בפעם הראשונה שהמצלמה נדבקת לרצפה זה מגניב. בפעם השמונים ומשהו, קשה שלא לתהות אם לצלם נפל משהו מהכיס והוא מחפש אותו), אבל בהחלט עושה את מלאכתו נאמנה.

רק הרבה אחרי הצפיה עשויה להתחיל להטריד השאלה: למה בעצם לא להשאיר את הפילם-נואר ברחובות האפלים של שנות השלושים? בשביל מה היה צריך להעביר אותו לבית ספר תיכון? על זה אפשר לומר שאמנם כל העסק הזה הוא לא יותר מגימיק, אבל זה גימיק שעובד. 'בריק' הוא אחלה סרט, אחד הטובים של השנה, ובלי ספק המותחן הטוב ביותר הקיץ הזה, שמרבית שוברי הקופות בו נפלו חלל בקול דממה דקה. צריך לשים עין על הבמאי הזה, ריאן ג'ונסון. הוא עושה רושם של טיפוס מסוכן.