ביקורת: קרא לי בשמך

סרטי פנטזיה לא חייבים לכלול אלפים והוביטים; מדי פעם הם יכולים להיות עולם שבו זוג גברים צעירים מתאהבים בשנות ה-80 מבלי שאף אחד מהם יסבול מהומופוביה.
שם רשמי
קרא לי בשמך
שם לועזי
Call Me by Your Name

התקופה היא הקיץ של שנת 1983, והמקום הוא בית קיץ מפואר בצפון איטליה. אֶלִיוֹ (טימותי שלמיי) הוא בחור בן 17 שמגיע לשם מדי שנה כדי לנפוש עם ההורים האינטלקטואלים שלו – האבא שהוא פרופסור לארכאולוגיה, והאמא שרוב הסרט עסוקה בלעשן ולהיות צרפתייה. מדי קיץ האב מביא איתו את אחד הסטודנטים שלו על תקן מתמחה, והפעם הוא מביא את אוליבר (ארמי האמר) – אחד מאותם יצורים הוליוודיים שמדברים כמו אקדמאים אבל נראים כמו בובת קן.

אליו אדיש לאוליבר בהתחלה. עקרונית, את תשומת ליבו הוא מעדיף להפנות לבנות המקומיות, שפסאדת האינטלקטואל הרגיש והמופנם שהוא עוטה על עצמו עובדת עליהן מצוין. באותו זמן אוליבר, בסיוע הבלורית והקוביות שבבטן שלו (חולצות הן לא מצרך נפוץ מדי בסרט הזה), הופך לתייר האהוד ביותר בעיירה, ואליו מנסה בכל כוחו להעמיד פנים שזה לא מציק לו, בלי שזה יעבוד לו יותר מדי. מאדישות, לטינה, לאט לאט נוצר בין אליו ואוליבר קשר מיו –

עצרו הכל הסרט הזה הוא על הומואים! בוא נשים את העניין על השולחן. "קרא לי בשמך" הוא סיפור אהבתם של נער וגבר והוא נטול אלימות, רוע, הומופוביה או פוליטיקה כמעט ככל האפשר בסיפור מסוג זה. הארון שם, והוא מורגש – אף אחד שם לא הולך עם דגלי גאווה מונפים, ובפומבי אליו ואוליבר אפילו לא מחזיקים ידיים. אבל התחושה, לפחות בשבילי, הייתה שאני לא רואה סרט שמתרחש בעולם האמיתי, אלא סוג של סרט פנטזיה – חלום ליל קיץ של גיי מופנם שרק עכשיו מתחיל לגלות שהוא בארון. הוא שם, הארון, והוא מורגש, אבל העניינים, ברוב המוחלט של הסרט, הולכים לאליו ואוליבר חלק להפתיע, וזה בעיקר מאוד מרענן; לא לעיתים קרובות יוצאים סרטים שעיקרם הוא תיאור תקופה קצרה וקסומה בחיי זוג מאוהב.

כמובן, זה לא היה עובד אלמלא הכימיה בין השניים. זה משהו בחיבור בין התסריט של ג'יימס אייבורי (שבעשור התשיעי לחייו הצליח לכתוב אהבה צעירה יותר טוב מרוב התסריטאים הצעירים שמסתובבים בהוליווד ונגזרותיה), הבימוי העדין והמאופק של גואדנינו ובעיקר הדינמיקה המצוינת בין שני השחקנים הראשיים. ארמי האמר, אותו רובנו זוכרים בתפקיד הכפול של התאומים ווינקלווס ב"הרשת החברתית", נותן הופעה כריזמטית וסקסית להפליא בתפקיד אוליבר, גם אם לפעמים יש תחושה שהאמר שם בעיקר כדי לגרום לצופות, לצופים ולאליו להזיל עליו ריר ולהסתכל עליו בעיניים מעריצות.

דווקא הכוכב העולה, טימותי שלמיי (שעבר בקצב חסר תקדים מ"איך מאייתים את השם שלך, ילד" לשחקן ראשי בשניים מהסרטים שמועמדים השנה לאוסקר), הוא זה שנותן בראש. על כתפיו הצנומות מונח כל הסרט, והבחור מספק את הסחורה. קשה להפוך את אליו לדמות שהצופה יחפוץ ביקרה – הוא היפסטר עשיר וסנוב שכשהחברים שלו משחקים כדורעף הוא מעדיף לשבת בצד ולשכתב יצירות של באך, והוא גם לא מפגין שום הוקרת תודה לעוזרת הבית של המשפחה. זה מכשול ששלמיי מדלג מעליו בקלילות של מקצוען ותיק: הוא מצליח לתפוס את הניואנסים הדקים ביותר של נער מתבגר שלא מרגיש בנוח בעור של עצמו ומתחיל לגלות מי הוא ומה הוא אוהב. שלמיי מגושם, מביך, חמוד, מצחיק והוא עורר בי ים של הזדהות ואמפתיה כלפיו. החיבור בינו לבין האמר יוצר את מה שהוא ככל הנראה הצמד הקולנועי האהוב עלי מהזמן האחרון – הבנייה המתמשכת של מערכת היחסים שלהם, גם אם מתסכלת לפרקים, מצליחה להיות מותחת וחושנית גם כשאין בה יותר מיד על הכתף, מבט חטוף או דיאלוג סתמי על מוזיקה קלאסית. כשהיא התממשה סוף סוף, התוצאה ריגשה אותי כמו ששום סיפור אהבה אחר לא ריגש אותי בקולנוע השנה.

הבעיה העיקרית היא שהקצב של "קרא לי בשמך" מונע ממנו להיות נגיש יותר מדי לכל הקהלים. בסופו של יום, בדומה לסדרות נעורים כמו "אחת שיודעת" או "בוורלי הילס 90210", גם הוא מספר על עשירים יפים ופעילים מינית אבל בשונה מהן – הוא משמעותית פחות קומוניקטיבי או מבדר. זה אולי הקושי העיקרי שיש לי עם הסרט הזה; "קרא לי בשמך" נגע בי ברמה האישית כי הוא סיפר את סיפורם של שני גברים מאוהבים והצליח להפוך אותם לזוג כל כך מקסים ומעורר אהדה, שרציתי שהוא יצליח לדבר לעוד אנשים. אחד הדברים שעולם הקולנוע צריך יותר, לדעתי, זה סרטים שיבהירו לצופיהם שההבדל בין אמה סטון וריאן גוסלינג לארמי האמר וטימותי שלמיי הוא לא כזה גדול. מדובר בצעד גדול לכיוון תעשיית סרטים שבה סיפור אהבתו של גבר לגבר הוא עניין שבשגרה, אבל אם הוא היה קצת יותר קצר וקצת יותר נגיש, היה מדובר בצעד הרבה יותר גדול.

בשבועות הקרובים המון מבקרים עומדים לדבר על "קרא לי בשמך" בהקשר של האוסקרים. מדובר בתחרות האהובה עלי בעולם, אבל תמיד בתקופה הזאת של השנה נוצר מצב שאחרי שכל אותם מבקרים ופרסים מרימים את ההתלהבות שלנו לקראת סרט מסוים, כשאתה מתיישב לצפות בו לבסוף, התגובה נוטה לפעמים להתמצות ב"מה, זהו?". בגלל זה אני מציע – וחוכמה גדולה לומר את זה אחרי שבמשך 700 מילה שפכתי על הסרט הנ"ל סופרלטיבים – להיכנס אליו עם לא יותר מהמון סבלנות וציפייה פשוטה לראות את מה שהוא: סיפור אהבה פשוט, מרגש ואסקפיסטי. מאמין שככה תוכלו, אולי, להתרגש ממנו כמוני.