טרומן קפוטה

במקור: Capote
במאי: בנט מילר
תסריט: דן פוטרמן
על פי ספרו של ג'רלד קלארק
שחקנים: פיליפ סימור הופמן, קתרין קינר, קליפטון קולינס ג'וניור, כריס קופר

המישורים הגדולים של אמריקה: מיילים על מיילים של אדמה שטוחה, בתי חווה עשויים עץ, שדות אינסופיים הנמתחים בזה אחר זה לאורך הדרכים, נמשכים, ללא סוף. אל השדות האלו הגיע בסוף שנות ה-50 הסופר הניו יורקי טרומן קפוטה (בלי בדיחות שטריימל, בבקשה). קפוטה קרא בעיתון על רצח מזעזע שהתרחש בעיירה קטנה ושלווה בקנזס והחליט, מסיבות השמורות עמו, שזה הנושא האידיאלי לספרו הבא. מיד ארז את חליפותיו ואת ידידתו מילדות, הסופרת הרפר לי, ונסע לקנזס לערוך תחקיר לספר.

המפגש הראשון של הסופר הנודע עם העיירה הנידחת לא מוצלח במיוחד, אבל קשה להגיד שזה מזיז לו. למעשה, בתחילת הסרט מעט מאוד דברים מזיזים לקפוטה: הוא נשאר אדיש, מנוכר ומרוכז בעצמו, ולא משנה מה קורה. למרות שמדובר בסופר, אנחנו גם לא רואים אותו כותב הרבה, אלא בעיקר מחליף שנינויות עם הרפר לי ומעיר הערות מתוחכמות בקול מעצבן להפליא. הוא אפילו לא מתעקש יותר מדי להיכנס לעומק החקירה, למרות הקשר שנוצר בסופו של דבר בינו לבין השריף ואשתו, ומתחיל להתעניין באמת במשהו רק אחרי שהרוצחים נתפסים. אבל דווקא האטימות המשונה הזו יוצרת בחלק הזה כמה סיטואציות מעלות חיוך ואפילו מעלות מחשבה בין הסופר הזר לאוכלוסייה המקומית.

כל זה היה אמור להיות רק רקע לדרמה האמיתית של הסרט, שמצדיקה את מועמדותו לאוסקר, אבל – איך לומר – זה פשוט לא קורה. אולי זה בלתי אפשרי להפוך את התהליך האישי והפנימי של כתיבת ספר למשהו מעניין מבחינה קולנועית; מה שברור הוא שהסרט הזה לא מצליח. קפוטה מספר לנו שהוא מתרגש מהספר, אנשים שונים מספרים לנו שהספר מרגש והולך להיות אחד הגדולים בהיסטוריה של אמריקה, ואולי הם אפילו צודקים – אבל אם ככה, עדיף פשוט לקרוא את הספר, במקום לבזבז שעתיים וחצי בהרצאות של קפוטה על הזיכרון המושלם שלו. וכך, החלק הזה (לפחות) של הדרמה נשאר נסתר מעינינו, ומה שנשאר הוא יחסיו של קפוטה עם האנשים בסביבתו.

מערכת היחסים המשמעותית ביותר נוצרת בין קפוטה לבין פרי סמית', אחד הרוצחים, אותו הוא מראיין לספר. בין השניים נוצר קשר רגשי והשיחות ביניהם מעמיקות ומתרחבות לנושאים שונים ומשונים, מעניינים פחות או יותר. מערכת היחסים מתנהלת בהתקפים, לפי הגחמות של קפוטה, שבין לבין מנהל שיחות משעממות גם עם חבריו ועם העורך שלו. וכך מתמשך ונמתח כל החצי השני של הסרט, שטוח כמו המישורים של קנזס, ואינסופי ממש כמוהם. נכון, סרט שבו שני אנשים מדברים יכול גם להיות מאוד מעניין, אבל זה תלוי באנשים; במקרה שלפנינו, הרוצח הוא ילדון פתטי עם סיפור חיים "מזעזע" (המשוחק באופן אנמי למדי בידי קליפטון קולינס האלמוני), ואילו קפוטה… טוב, לקפוטה מגיעה פסקה משלו.

קפוטה הוא פיליפ סימור הופמן, שחקן מצוין שבדרך כלל מגלם חנון שמן, מוזר ומעצבן. ב'קפוטה' הוא רזה יותר, אבל הדמות שהוא מגלם עדיין מוזרה, ואם אפשרי בכלל, הרבה יותר מעצבנת. אומרים שמי שמכיר את קפוטה נדהם מהדמיון, כך שאולי הופמן מוביל במרוץ לאוסקר בגלל שחברי האקדמיה הוותיקים רוצים שכולם ידעו כמה מעצבן היה קפוטה האמיתי. אמנם הדמות אמינה והמשחק בהחלט סביר פלוס, אבל בשביל אוסקר – וגם בשביל להחזיק על הכתפיים סרט כזה – צריך בעיני קצת יותר. קפוטה של הסרט לא מעורר טיפה אחת של הזדהות: כל הזמן נראה שהוא לא באמת סובל, ושעוד רגע הוא יגיד 'הא הא, עבדתי עליכם, איזה מצחיק', וזה בלי לדבר על האגו הנפוח ועל הקול המעצבן ביותר מאז פראן דרשר. איך אפשר להתחבר למישהו כזה?
אולי דווקא חוסר ההזדהות הוא זה שמשך את המבקרים לכמעט-קונצנזוס על איכות הסרט והמשחק בו. הרי קפוטה הוא דמות "מורכבת" שיש בה גם אלמנטים רגישים וגם קווי אופי בלתי נעימים, הסרט עוסק בנושאים "חשובים" (עוני ואלימות, צדק ומשפט, ואפילו הומוסקסואליות לתיבול הסלט), והוא כל כך בנוי על דיאלוגים איטיים שצפייה בו היא כמעט כמו לקרוא ספר. אני בסך הכל חובב גדול של ספרים, אבל אם כבר עושים קולנוע, לא כדאי להשתמש בכלים שיש לקולנוע להציע? (אם אתם בכל זאת בקטע של ספר מתפלסף על חוק וצדק, אני ממליץ על "החטא ועונשו").

הבעייה היא שמבחינה קולנועית, הסרט לא עושה עבודה טובה במיוחד. המישורים הגדולים יפים, אבל הצילום סטטי ומשעמם; העריכה מבלבלת וגורמת לריחוק מהסיפור; ורוב דמויות המשנה הן לא יותר מבובות. אולי העדות הקשה ביותר לסתמיות של הסרט היא שהסצינות הטובות ביותר בו מתרחשות בניו יורק, במסיבות דחוסות בהן מוקף קפוטה בחוג מעריציו ומספר להם ניסים ונפלאות על חוויותיו במישורים הגדולים. אם מנסים, אפשר אולי לראות הכל מנקודת המבט העצובה של הרפר לי (קת'רין קינר המצוינת), האישה שלצידו, הסובלת מהאגו של קפוטה גם כשהיא מצליחה סוף סוף לפרוץ כסופרת, או של החבר הנטוש שנשאר בניו יורק בזמן שקפוטה מחפש את הסיפור שלו. אבל "קפוטה", כפי שמרמז שמו, מתרכז בסופר שמתעקש לגמור את הספר שלו, וזה מעניין בערך כמו חיי היומיום בשומקום, קנזס, ואולי אפילו פחות.