ביקורת: קפטן מארוול

מי היה מאמין שסרט של הבמאים של 'חצי נלסון' בכיכובה של השחקנית מ'חדר' הוא לא דרמת אינדי אלא בלוקבאסטר של מארבל?

וירס, הלא היא קפטן מארוול (כלומר, ככה אומר השם של הסרט. בסרט עצמו אף אחד לא קורא לה ככה), הלא היא קרול דנוורס, צריכה להתמודד עם איום לא פשוט. כחיילת קרי באמצע מלחמת יקומית בין גזע הקרי, שהם חייזרים מאוד חזקים וגזע הסקראלס, שהם חייזרים מאוד חזקים וגם משני צורה, היא נתקעת בכדור הארץ וצריכה לנסות למצוא דמות מסתורית שקשורה לעברה בזמן שמתעוררים אצלה חשדות לגבי המניעים של צבא הקרי ובמקביל צבא הסקראלס מנסה לפוצץ לה את הפרצוף. שני הצבאות האלה הם לא האיום. גם לא ניק פיורי, הסוכן הצעיר של סוכנות ש.י.ל.ד (שאיפשהו בין הסרט הזה ל"איירון מן" איבדו את השם ש.י.ל.ד, משום מה) שפוגש אותה ומנסה להבין מי היא ומה היא עושה בכדור הארץ. לא, האיום הגדול ביותר על קפטן מארוול הוא ארכיון הסרטים של אולפני מארוול.

כי למרות שהקפטן נמנעת מנוסחת סרטי האוריג'ין הידועה של מארוול – גיבור זחוח שמגלה כוחות ונאבק בסוף בגרסת נבל עם כוחות מקבילים לאלו שלו, פלוס אינטרס רומנטי – בסופו של יום היא עדיין מרגישה כמו עוד סרט של היקום של מארוול.  אין בסרט משהו ויזואלי, עלילתי או עיצובי שבאמת מבדיל אותו בצורה אפקטיבית מהסרטים האחרים. הוא יותר טוב וכיפי, כן, אבל בהשוואה הבלתי נמנעת בינו ובין "וונדר וומן", למשל, יש תחושה שאמנם וונדר וומן היה סרט עם הרבה יותר בעיות, אבל הוא היה גם איקוני בהרבה. היה משהו שהפריד אותו מסרטי גיבורי העל האחרים בסביבה – לא הקטע שיש גיבורת על בתפקיד הראשי, שזה כמובן נחמד וחשוב, אלא התקופה. הרעיון לשים את וונדר וומן באמצע מלחמת העולם הראשונה הוביל לאחת מהסצנות הכי זכורות של השנים האחרונות ("שטח ההפקר") שנוצרה בזכות הבחירה למקם את הסרט בעבר הרחוק. גם מארוול, בניסיון לבדל את הסרט מסרטים אחרים, מיקמו את הסרט לא בימינו אבל במקרה שלהם זה היה בעיקר בשביל בדיחות שנות התשעים, ולא בשביל ניסיון להגיד משהו על התקופה או להשתמש בה בצורה שתבדל את הסרט מהסרטים האחרים.

למרות זאת – כיף עם קפטן מארוול. קודם כל, כיף עם הדמות עצמה – ברי לארסון עושה את השדרוג משחקנית אינדי מוערכת לכוכבת קולנוע בצורה חלקה. היא אמנם לא מגניבה וכריזמטית כמו טוני סטארק, אבל היא בהחלט תחליף ראוי לסטיב רוג'רס, אם וכאשר ימות. דמות עם מצפן מוסרי בלתי ניתן לשיבוש שמעוררת השראה לעשות את הטוב ולמצות את הפוטנציאל הפנימי שלך.  ויותר משכיף עם קרול דנוורס, כיף עם ניק פיורי הצעיר. סמואל ג'קסון אולי ידוע בתפקידיו הקשוחים והמאיימים, אבל ההברקה האמיתית של הסרט היא ההצצה לניק פיורי לפני שנהפך לניק פיורי – בחור חייכן, חובב חתולים ועם שתי עיניים. סמואל ל. ג'קסון מזכיר, שוב, שהוא שחקן מבריק שכולם מתעלמים מתצוגות המשחק המדהימות שלו פעם אחר פעם. הפעם הוא עושה את זה בשיתוף פעולה עם טכנולוגיית ההצערה המלאכותית שעושה עבודה מצוינת בלגרום לנו לחשוב שאנחנו רואים את סמואל ג'קסון של לפני 20 ומשהו שנה. עיקר הקסם של הסרט בהחלט נע על הציר שבין פיורי ודנוורס ומערכת היחסים שלהם, ואפשר אפילו לקרוא לסרט סוג של "באדי מובי".  אפילו היה עדיף אם הסרט היה יותר "פיורי וקרול עושים שטויות", כי כשהסרט נהפך לאופרת חלל על חייזרים הוא קצת פחות כיפי. לא שלא מאוד מרגש אותי המלחמה האינטרגלקטית של שני עמים שפגשתי רק עכשיו והמרדף שלהם אחרי איזה מקגאפין שמארבל שלפו משק המקגאפינים שלהם, אבל, לא , זה לא מאוד מרגש אותי.

אם עד כה לא הוזכרה עובדת היותה של קפטן מארוול אישה ופריצת הדרך של היקום הקולנועי עם הסרט הראשון בכיכוב אישה זה רק בגלל שגם הסרט עצמו לא ממש עושה עניין מכל העסק הזה. כן, העוסקים בפוליטיקת זהויות מהצד הימני של המפה יכולים לבכות על היעדרם של גברים לבנים בתפקידים חיוביים אבל ענייני הגזע והמגדר באמת שלא כל כך מעניינים את קפטן מארוול. היא אישה, ניק פיורי הוא שחור והם צריכים לעצור חייזרים מרושעים, לא לעבוד על סמינר של א-בינאריות מינית וניכוס תרבותי אצל הסקראלס. יש רק סצנה אחת קצת תקועה בגרון שאפשר לחשוד בה כסצנה שנועדה לצעוק לילדות קטנות "כן!!!! נשים!!!!" ולמי שכל כך נחרד מהרעיון הנוראי הזה, היא עוברת חיש מהר. כל שאר הזמן, הסרט פשוט מתרוצץ בין נקודת עלילה האחת לאחרת. בניגוד ל"פנתר השחור" שלבש בגאווה את הגיבור השחור שלו ועסק בנושא בהרחבה (גם אם לא תמיד בצורה מוצלחת), "קפטן מארוול" רחוק מלהיות סרט פוליטי אלא אם מבחינתכם "נשים יכולות להיות טייסות ולוחמות טובות" זאת הצהרה פוליטית מעוררת מחלוקת. ואם כן, איך שרדתם בסרטי מארוול עד היום?

טוב, למען האמת, יש גוון פוליטי קל ל"קפטן מארוול", אבל אני לא חושב שהוא שם בכוונה. הסרט, כך יצא לו, מדבר על סכסוך שמאוד מזכיר את.. איך אומרים… "הסכסוך". לא בצורה בוטה מדי כי בכל זאת דיסני ועיסוק בסכסוך בכל צורה סופו לעורר מחלוקת לא רצויה, אבל אין ספק שהסרט יוצר משל (גרוע) למה שקורה במחוזותינו. קצת כמו הפעם ההיא ש"כוכב הקופים: השחר" הדהד סנטימנטים מהאזור, גם "קפטן מארוול", בכוונה או שלא, מנסה לומר כמה אמירות על סכסוכים. ואם זה לא בכוונה אז צחוקים, אבל אם זה כן אז אין לו מושג מהחיים שלו.

בשורה התחתונה, הסרט הוא באמת סרט מהנה – האקשן סבבה (אבל לא כזה שמצדיק איימקס), הבדיחות טובות (למרות קצת חריקות בהתחלה), יש שם כמה סצנות מגניבות לחלוטין (כולל אחת עם אלמנטים מ"שמש נצחית בראש צלול"), וגם צוות שחקני המשנה עם ג'וד לאו, בן מנדלסון וקלארק גרג נחמד מאוד (גם אם, חוץ מאנט בנינג, אף אחד מהם לא מבריק). מבין סרטי האוריג'ין של מארוול, שתמיד נוטים להיות הסרטים החלשים של החברה, מדובר באחד מהטובים שבחבורה. הסרט עדיין עומד בצל של "מלחמת האינסוף" ו"סוף המשחק", שני הסרטים שכל מה שביניהם מרגיש כמו פילר אבל הוא עדיין דרך נפלאה (וקצרה! רק שעתיים!) להעביר זמן בקולנוע. בספר דברי הימים של מארוול קשה להאמין שהוא יופיע כאבן דרך משפיעה, אבל כנראה שהוא ייזכר כאחד מהסרטים היותר כיפיים באמצע המרתון לקראת סרט הנוקמים הבא.


ולגבי הסצנות אחרי הכתוביות: בנוהל. זאת שבאמצע הכתוביות קריטית ליקום מארבל, זאת שבסוף היא בדיחה חמודה.