ביקורת: קפטן פיליפס

זה שכולם יודעים איך הסיפור של "קפטן פיליפס" נגמר, לא הופך אותו למורט עצבים פחות

פול גרינגראס מביים את ההיסטוריה טוב יותר מההיסטוריה עצמה. גרינגראס ידוע בעיקר כמי ‏שגרם לדור שלם של במאי אקשן לחפש מי ינענע את המצלמה שלהם, בזכות סרטי ג'ייסון בורן ‏‏("זהות במלכודת", "זהות אבודה") שביים. אבל הסרטים האלה היו רק תחביבים צדדיים בשבילו. מה שגרינגראס באמת אוהב לעשות זה לקחת אירועים אמיתיים ‏מהעבר הלא-רחוק, ולהביא אותם לקולנוע באותנטיות האפשרית. זה מה שהוא עשה ב"בלאדי ‏סאנדיי" וב"יונייטד 93", ועכשיו גם ב"קפטן פיליפס". הקסם האמיתי הוא שלמרות שהסיפורים שגרינגראס מספר כבר שודרו באריכות ב-CNN‎ וב-BBC‎‏ ובאל-ג'זירה, וכולם יודעים איך הוא נגמר, זה לא הופך את הסרטים למותחים ‏פחות. אם כבר, להיפך: יהיה קשה למצוא השנה מותחן יותר מלחיץ ומורט עצבים יותר מ"קפטן ‏פיליפס".‏ דווקא בגלל שהוא לא ממש נראה כמו סרט.

בשנת 2009 הצליחה קבוצת פיראטים סומליים – לא אלה עם הרטיה על העין, אלה עם החצי-‏אוטומטי ביד – להשתלט על ספינת סוחר ששטה מול חופי אפריקה. הספינה: מיכל מתכת עצום, ‏שסוחב סחורות בשווי מיליוני דולרים רבים, מצויד במיטב הטכנולוגיה המערבית, עם צוות מיומן ‏ומאומן‏. הפיראטים: ארבעה אנשים בסחבות, לשלושה מהם יש סנדלים, הרביעי יחף, בתוך סירת עץ זעירה. אבל להם יש נשק, ‏ולאנשי ספינת המשא – לא. "אנחנו לא רוצים לפגוע באף אחד, אנחנו לא אל קעאידה" מבהירים ‏הפיראטים. הם שם רק בשביל הכסף. ובכל זאת, ברור שאין סיכוי שהאירוע הזה ייגמר לפני ‏שאנשים ייפגעו.‏

הסיפור בהחלט דורש סרט, ובמאים אחרים היו לוקחים אותו, נותנים לאיזה תסריטאי מומחה לעבוד עליו והופכים אותו לסרט הוליוודי "מבוסס על סיפור ‏אמיתי" על כל המשתמע מכך: גבורה, נאומים נרגשים, הילוך איטי, סיפור אהבה שנתפר פנימה בגסות כי צריך, רגעים שקטים שבהם הדמויות ‏מתוודות לצלילי כינור רגשני על מה שאמא שלהם סיפרה להם כשהיו ילדים. פול גרינגראס לא מעוניין ‏בסרט כזה. הוא רוצה לעשות את הדבר הכי דומה שאפשר לסרט תיעודי שצולם בזמן האירוע האמיתי. זה ‏אומר שאנשים מדברים כמו שאנשים מדברים, ולא כמו דמויות בסרטים. זה אומר שאף אחד ‏מהמשתתפים בסרט לא נראה כמו דוגמן. זה אומר שהאירועים לא מצולמים תמיד בשקיעה ‏ובהילוך איטי, ולא בטוח שיש מוסר השכל. זה אומר שהפושעים כאן אינם רשעי-קומיקס כל-יכולים ‏אלא אנשים, קצת אומללים וקצת פתטיים, שהמציאות ליהקה בתפקיד הרעים. הסרט מזכיר בסגנון, או חוסר הסגנון שלו, את "כוננות עם שחר" – גם כאן יש יותר תחקיר מתסריט: יוצרי הסרט חקרו לעומק את האירועים האמיתיים, ואז תפרו מסביבם תסריט רזה עם מינימום קישוטים ופנפונים.

אצל גרינגראס, זה עובד. ביחס לכל סרט אקשן מצוי, מעט מאוד קורה כאן: מספר היריות מינימלי, ‏אין שום וואן-ליינרים שנונים, ואף אחד לא בורח מכדור אש על אופנוע-ים. אבל הסרט עובד לא למרות, אלא בגלל הבחירה הזאת. המציאותיות מורגשת: העובדה שזה לא "סתם סרט" אלא אירוע אמיתי מחלחלת מהמסך, ואיכשהו יוצא שהסצינות הארוכות בהן אקדחים ‏‏(מטאפוריים או פיזיים) מכוונים לראשיהם של פיליפס וצוותו מותחים הרבה יותר מכל קפיצה מכל ‏בניין של ג'ון מקליין בעשרים השנה האחרונות. שחיקת שיניים, איגרוף ידיים ומריטת משענות ‏הכסאות בקולנוע אפשריים בהחלט. ‏

יש פגם אחד בריאליסטיות הזאת, שקיים ב"קפטן פיליפס" ולא היה ב"יונייטד 93": טום הנקס. לא שהוא משחק רע, להיפך, אבל הוא טום הנקס. ‏ב"יונייטד" רוב גדול של האנשים על המסך היו אלמונים. חלקם לא היו בכלל ‏שחקנים, ‏אלא ‏שיחזרו את ‏אותו התפקיד שגילמו באירוע האמיתי. טום הנקס הוא, כידוע, שחקן הוליוודי ידוע, ראינו אותו ב"ביג", ולכן עצם הנוכחות שלו על המסך פוגעת באותנטיות של הסרט. לזכותו של הנקס, מהר מאוד אפשר לשכוח שהוא כוכב. ‏הוא מגלם איש אפרורי למדי שרק עושה את העבודה שלו ורוצה לחזור ‏הביתה, לא כריזמטי במיוחד, לא דברני במיוחד ובטח שלא לוחם בטרור. רוב הזמן הוא לא מתבלט, הוא רק בסדר; אבל לקראת סיום הסרט, בסצינה אחת הוא מצדיק את הליהוק שלו, ואת המועמדות הנוספת לאוסקר שכנראה עוד יקבל.

היצמדות לריאליזם היא לא בחירה פשוטה, ויש לה גם חסרונות: השמירה על דיאלוג מציאותי רוב הזמן לא נותנת לסרט הזדמנות לבנות את ‏הדמות של הקפטן, לספר לנו מי זה בכלל האיש הזה, מה הוא עושה בחיים ולמה שיהיה לנו אכפת. ‏לכן כל משקל האקספוזיציה הוטל על סצינת הפתיחה של הסרט, שהיא ההיפך המוחלט מכל שאר הסרט. זאת הסצינה היחידה שבה פיליפס מופיע יחד עם אשתו, אותה מגלמת משום מה קתרין קינר – עוד פנים ידועות על המסך, אבל היא לא נמצאת שם יותר מחמש דקות. פיליפס פותח כאן בנאום שנשמע בערך כמו "שלום לך אשתי היקרה מזה 32 שנה, איתה גידלתי שני ילדים. כידוע לך, אני קפטן אמריקאי של ספינת סוחר בשנות החמישים לחייו…". הסצינה הזאת היתה נשמעת מאולצת בכל סרט סטנדרטי, ובסרט המסוים הזה היא תלושה ומשונה עוד יותר.

אבל אלה רק הדקות הראשונות. וברגע שהסרט מגיע לים, הוא נשאר נאמן למציאות שלו. זה לא פשוט: כמו שלא כל אחד שמנענע את המצלמה יכול לעשות סרט "בורן", לא כל אחד יכול לעשות סרט ‏מתח מציאותי. פול גרינגראס יודע. זה שאתם יכולים להיכנס לויקיפדיה ולדעת בדיוק איך זה ‏נגמר, לא הופך את "קפטן פיליפס" למרתק פחות. ‏


פורסם במקור בוואלה