תפוס אותי אם תוכל

שם רשמי
תפוס אותי אם תוכל
שם לועזי
Catch Me if You Can

במקור: Catch Me If You Can
במאי: סטיבן שפילברג
תסריט: ג'ף נתנזון
על פי ספרם של סטאן רדינג
ופרנק אבגנייל

שחקנים: לאונרדו דיקפריו, טום
הנקס, כריסטופר ווקן, מרטין שין,

נטלי ביי, ג'ניפר גארנר

החיים הם לא סרט של שפילברג.

לא ממש צריך להסביר את המשפט הזה, נכון? הרי רובנו לא בורחים מדינוזאורים, לא רודפים אחרי כרישים ולא מתנסים במפגשים מהסוג השלישי. ולמרות שסטיבן שפילברג ביים סרט או שניים שעסקו בדמויות אמיתיות, אפשר בהחלט לומר שהסרטים האלו היו היוצאים מן הכלל. הסרטים של שפילברג, ברובם, שוכנים להם בבטחה בממלכת הפנטסיה.

לכן היה הגיוני לגמרי ששפילברג יגיע, בסופו של דבר, לעשות סרט על פרנק אבגנייל הבן, אדם שהשם שלו אולי נשמע כמו פיקציה אבל הוא אמיתי לחלוטין, וחייו האמיתיים נראים כאילו הם יצאו ישר מתוך סרט של שפילברג. הבחור היה ממש אינדיאנה ג'ונס בשר ודם, בלי הקטע של הנאצים. הוא לא שתה מהגביע הקדוש או משהו כזה, אבל הוא כן היה קול במידה שנראית בלתי-אפשרית לבן תמותה.

אבגנייל (בגילומו של ליאונרדו דיקפריו) היה בסוף שנות העשרה שלו, אי-אז בשנות ה-60 של המאה הקודמת, כשהמשפחה שלו התחילה להתפרק. אבא שלו הסתבך עם מס הכנסה, החנות שבבעלות המשפחה
פשטה רגל, ואמא שלו עזבה את הבית. אבגנייל, שלא היה מסוגל לראות את המשפחה שלו מתפוררת מול עיניו, ברח מהבית, ובטרם הגיעו לגיל 18 פצח בקריירת פשע משגשגת. בזכות חוכמת החיים אותה הוא למד מאבא שלו – לפיה אנשים לא ישימו לב שאתה עובד עליהם בעיניים, אם אתה מצליח לעשות עליהם מספיק רושם, הוא התחזה בהצלחה לטייס, לרופא ולעורך דין, מבלי שהוא עבר אי-פעם קורס טיס, לימודי רפואה, או לימודי משפטים. אפילו בית-ספר תיכון הוא לא גמר. ובכל אחת מהזהויות המפוברקות שלו, אבגנייל הצליח לשדוד מיליוני דולרים בעזרת צ'קים והוראות בנק מזויפות.

קצת קשה לעבור לסדר היום על התנהגות כזו, ואכן, בשלב די מוקדם, אבגנייל משך את תשומת לבם של אנשי המחלקה להונאות פיננסיות של ה-FBI בהנהגתו של קארל הנראטי (טום הנקס). למזלו הגדול של אבגנייל, מחלקת ההונאות הפיננסיות היא לא בדיוק המחלקה הכי זוהרת של הבולשת הפדרלית, ולמעשה ניתן לומר כי היא פח-אשפה שאליה משליכים את כל הסוכנים הלא-יוצלחים של הארגון – מה שאפשר לו לחמוק מבין האצבעות של הנראטי ושותפיו חדלי האישים, בדרך כלל בדקה התשעים. אבל הנראטי, שקצת כמו אבגנייל מנסה להתאושש מהתפרקות המשפחה שלו, לא היה מוכן לוותר, ופתח במרדף אובססיבי אחר אבגנייל.

'תפוס אותי אם תוכל' הוא לא ממש סרט מתח, ולו בשל העובדה שהסצינה הפותחת אותו מבשרת לצופים פחות או יותר איך הוא הולך להסתיים. אפשר בהחלט להגדיר אותו כסרט פשע – עיקר ההנאה מהסרט בא מהסצינות בהן אבגנייל מצליח להיחלץ מסבך הבלופים הקודמים שלו, על ידי שליפה מהשרוול של בלוף גדול יותר – אבל ככל שהסרט מתקדם, מבינים שאבגנייל לא היה אל-קאפונה וגם לא דון קורליאונה. הוא היה בסך הכול ילד די מסכן, שלא ממש ידע מה לעשות עם החיים שלו, והתרגל כל-כך לשקר ברפלקס מותנה, עד שבשלב מסויים נהיה לו קשה פיסית לדבר אמת. ואולי זה בכלל סרט בלשי, והגיבור האמיתי הוא הנראטי – הבלש שחיי החברה שלו לא-קיימים, והוא מקדיש את עצמו למטרה אחת? יכול להיות. לא ברור. אבל בלי קשר לשאלה על מי ועל מה הסרט הזה, שפילברג הצליח לטוות בסרט סיפור מרתק של משחק חתול ועכבר בין אבגנייל והנראטי, שמצליח לשמור על עניין כמעט עד הסוף (האפילוג של הסרט נמתח קצת יותר מדי).

גם יתר האנשים שעבדו על הסרט הופכים את הצפיה בו לחוויה מהנה. דיקפריו מוכיח שהוא בהחלט יודע לשחק כשהוא מוצא תפקידים שמתאימים לו, והתפקיד שלו בסרט – פרחח עם חיוך של מיליון דולר – יושב עליו בול. הנקס נכנס באלגנטיות לתפקיד הבירוקרט השרלוק-הולמסי. אבל הבונבונים האמיתיים מסתתרים בתפקידים הקטנים: כריסטופר ווקן נותן הופעה אדירה בתפקיד אביו האוהב והפתאטי של אבגנייל; מרטין שין קופץ להופעה סמכותית (שכבר הפכה אותו לנשיא ארה"ב במחוזות אחרים) בתור אביה של בחורה שאבגנייל הציע לה נישואין, ואשר מנסה לתהות על קנקנו של החתן המיועד; ג'ניפר גארנר, שם שאתם תתחילו להתרגל אליו בקרוב, נותנת הופעה קצרצרה של כמה דקות בתפקיד עצוב מאוד, עם פאנץ'-ליין מצחיק מאוד.

גם הצילומים של יאנוש קאמינסקי (הקבוע של שפילברג בשנים האחרונות) והפסקול של ג'ון וויליאמס (הקבוע של שפילברג מאז ומעולם) עושים עבודה יפה בשחזור התקופתי של שנות ה-60, כשהם מדלגים בין המציאות של אותה תקופה ל"פנטזיות" שלה (סרטים, מחזות וכו') – שחזור שמתחיל כבר עם כותרות הפתיחה באנימציית צלליות עם נעימת ג'אז קטועה, בהשראת סדרות המתח הטלוויזיוניות של אותו עשור (ושימו לב גם לסצינת ההומאז' האדירה לסרטי ג'יימס בונד).

'תפוס אותי אם תוכל' הוא עבורי הסרט הכי טוב של שפילברג בשנים האחרונות, פשוט כי בניגוד ליתר הסרטים האחרונים שלו, שפילברג לא מנסה כאן לחנך את הקהל ולדחוף לו מסרים במורד הגרון – הוא פשוט בא לספר סיפור, ונותן לצופים להסיק את המסקנות לבד (שוב – עד הרגעים האחרונים של הסרט, שבהם נראה שהוא בכל זאת מנסה לנסח איזה מוסר-השכל, וחבל). בקיצור, מדובר בסרט שכדאי מאוד לתפוס אותו, אם אתם יכולים, והייתי שמח מאוד אם הוא היה מביא לבמאי שלו אוסקר. אבל לא נראה לי שזה יקרה. החיים, כידוע, הם לא סרט של שפילברג.