ביקורת: חתולים על סירת פדלים

"קאלט" הוא תואר שצריך להרוויח. אי אפשר לעשות בכוונה סרט גרוע, ולצפות שיסלחו לך על זה כי אתה קאלט.

אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי בחיי היה"נקמת הירקפפון". לא סביר שראיתם אותו, הוא לא ‏זכה להפצה רחבה במיוחד. אחי וכמה חברים צילמו אותו במשך סוף שבוע אחד, כשההורים לא ‏היו בבית, עם מצלמת וידאו ביתית. נכון אמנם שאותם חמישה אנשים שיחקו את כל התפקידים, ‏שהשחקנים לא תמיד זכרו את הטקסט שאולתר כמה דקות קודם, ושבתפקיד המפלצת לוהקה ‏כרית ירוקה, אבל בזמנו, כמעט השתנתי מצחוק, כי סרטונים ביתיים שהחבר'ה עשו הם תמיד הכי ‏מצחיקים בעולם.‏

ועכשיו, סוף סוף, "נקמת הירקפפון" מגיע לקולנוע. לא אותו הסרט עצמו, כמובן, אבל משהו דומה. גם "חתולים על סירת פדלים" נראה כמו משהו שכמה חבר'ה צילמו במהלך סוף שבוע, על ‏פי סיפור מלא בדיחות פרטיות שאלתרו בו במקום. אין תקציב, אין השקעה, הכל מחופף ‏ומחונטרש. נראה לי שכולם נורא נהנו, וכשיקרינו את זה לחבר'ה הם בטח ישתוללו מצחוק. אחלה. ‏חבל רק שזה אפילו לא דומה לסרט קולנוע.‏ ‏

לבקר את "חתולים" כמו שעושים לסרט – לנסות למקם אותו במקום כלשהו על הסקאלה שבין סרט ‏טוב לסרט גרוע – אני לא יכול, כי הוא לא עומד בסטנדרטים הנדרשים כדי להיקרא "סרט". מה ‏להגיד, שהסיפור אידיוטי? שהמשחק נורא? שהפעלולים גרועים? שהוא חובבני? כאילו, ברור. החובבנות היא ‏הרי בדיוק הקטע.‏

זוג תיכוניסטים, מיכאל מושונוב ודנה פרידר, יוצאים עם חתול לשיט רומנטי בירקון, כי מה עוד יש ‏לעשות עם חתול. החתול נופל למים, ובגלל החומרים הרדיואקטיביים שבירקון הופך לקבוצת ‏מפלצות מוטנטיות. בינתיים הבחורה נחטפת על ידי פסיכופט (שפם גדול שמאחוריו מתחבא ‏שמואל וילוז'ני), ולעזרת החבר הבודד נקראים שבט של ארבעה צופי ים בשם דובי, דוביק, דב דב ‏ודבלה. נשמע אדיר. הקולנוע הישראלי סובל, כידוע, מרצינות יתר, ורק לאחרונה התחילו טפטופים ‏של קומדיה, אימה ומדע בדיוני – בקיצור, סרטים מהסוג שכיף לראות. מה שהקולנוע הישראלי ‏צריך זה פחות דרמות מחסומים ויותר חתולים מוטנטיים. מבחינה הכוונה, אני תומך ב"חתולים" ‏במאה אחוז. ‏

הסרט מסווג כקומדית אימה, אבל סרט אימה הוא לא. שום דבר בסרט הזה לא נמצא בשכונה של ‏מפחיד. אפילו ‏Gore‏ של ממש אין בו. בשלב מסוים בסרט לאחת הדמויות נשפכות החוצה המעיים, ‏ואחד האחרים מנסה, במשך דקות ארוכות, להחזיר אותם למקום. זה אולי נשמע דוחה, אבל ‏שרשרת ‏הקבנוס המכוסה בקטשופ ‏כל כך לא נראית דומה לשום דבר שזה אפילו לא מגעיל. זה ‏משעמם.‏

ובקשר לקומדיה: יש סצינות בודדות מצחיקות באמת בסרט, בעיקר כאלה בכיכובו של מיכאל ‏הנגבי. לאורך רוב הסרט, העליבות של ההפקה היא הבדיחה. הסרט מנסה במודע להיות טראש, ‏קאלט, כל כך רע שזה טוב. אבל קאלט הוא לא דבר שאפשר ליצור בכוונה תחילה. קאלט הוא תואר ‏שסרט צריך להרוויח בזיעה, בהקרנות חצות, במעריצים שרופים שחוזרים אל הסרט שוב ושוב. סרטים ‏גרועים להדהים כמו "תכנית 9 מהחלל החיצון", "‏The Room‏" ו"הטרמפיסט" הישראלי קיבלו מעמד ‏קאלטי בזכות העובדה שיוצריהם לא ניסו להצחיק. הם ניסו לעשות משהו רציני, ונכשלו באופן כל ‏כך טוטאלי שלא נשארה ברירה מלבד לצחוק. "חתולים", לעומת זאת, מנסה להיות "כל כך רע שזה ‏טוב" בכוונה, בתור תירוץ מוכן מראש נגד כל מי שיגיד שהסרט לא מתאמץ. ‏מצטער, אבל לא, זה לא עובד. אפשר בהחלט להפוך חסרונות של סרט לבדיחה, אבל בשביל זה ‏צריך לעבוד קשה. סתם להיות גרוע זה לא מצחיק. כלומר, לא מצחיק אותי. יכול להיות שתצחקו ‏מ"חתולים על סירת פדלים", אם תגיעו עם חבר'ה מתודלקים במצב כפית, אבל במצב כזה יש סיכוי ‏שתתגלגלו מצחוק גם מתחזית מזג האויר.‏

שטותניקיות כזאת היתה יכולה אולי לעבוד אילו לפחות היתה מגיעה בקצב מהיר. אבל בין כל ‏שאר ‏מעלותיו, "חתולים" הוא א-ר-ו-ך. אין בו שמץ של קצב, העלילה לא מתניעה עד שעובר יותר ‏מחצי סרט, ‏ונוסף לכל הוא מרופד בסיפור מסגרת תלוש, שבו ילד מספר את הסרט לסבא שלו – ‏שאין לי ‏שום מושג בשביל מה הוא היה טוב, מלבד למרוח את הזמן.‏

אפילו השם של הסרט הוא ניסיון מאולץ לעשות קטעים. אני לא מכיר את יוצרי הסרט או את ההיסטוריה שלו, ‏אבל אני מוכן להמר ש"חתולים על סירת פדלים" התחיל בתור בדיחת "נחשים על מטוס".‏ ‏זוכרים ‏את זה? ב-2006, "נחשים על המטוס" – השם המגוחך של הסרט המגוחך – היה אחד ‏הממים הכי מצחיקים באינטרנט. מיליון בדיחות עפו עליו ברשת, בינהן הרבה דחקות על סרטים ‏אפשריים באותו סגנון: ‏"כרישים על אוטובוס!" "אלפקות על אופניים!". מישהו בטח אמר בשלב ‏כלשהו "יש לי, יש לי – חתולים על סירת ‏פדלים!". וזה באמת היה מאוד מצחיק. ב-2006. כדי ‏להמחיש עד כמה הבדיחה הזאת לא רלוונטית היום: דמיינו שבשנת ‏‏2018 מישהו ‏ייזכר לעשות ‏פארודיה על "איראנים אנחנו אוהבים אתכם".‏ כדי להצדיק את הבדיחה העבשה הזאת, היה צריך ‏למצוא דרך להכניס לסרט סירת פדלים וחתולים – אבל כל עניין החתולים המוטנטיים, שאמור היה ‏להפוך אותו לסרט מפלצות בסגנון "פיראנה" (או פארודיה עליו), לוקח בערך עשר דקות מתוך ‏הסרט. אפשר היה לוותר על כל הקטע לגמרי, והעלילה כמעט שלא היתה משתנה.‏

יש דבר אחד טוב ב"חתולים על סירת פדלים" והוא ההוכחה שאפשר. לא ברור לי איך, אבל ‏שלישית הסטודנטים שיצרו אותו השיגו שחקנים אמיתיים, והסרט מוקרן בבתי קולנוע אמיתיים עם ‏פופקורן אמיתי, פוסטרים, טריילרים והכל, ממש כאילו היה סרט אמיתי. אז, אנשים עם מצלמות, ‏תקשיבו: כל הסרטים הניסיוניים, המוזרים, המופרעים, דלי התקציב והקיצוניים שאתם רוצים ‏לעשות, אבל לא עושים כי הרי אין לזה קהל בארץ ושום קרן לא תשקיע בכם? אז הנה. יש לכם ‏הוכחה שדווקא אפשר. אם "חתולים על סירת פדלים" הגיע לקולנוע, אז גם הסרט שלכם יכול. ‏וכמעט בטוח שהוא יהיה טוב יותר.‏