שיקגו

במקור: Chicago
במאי: רוב מארשל
תסריט: ביל קונדון
על פי מחזה מאת בוב פוסי
ופרד אב

שחקנים: רנה זלווגר, קתרין
זטה-ג'ונס, ריצ'ארד גיר,

ג'ון סי. ריילי, קווין
לאטיפה

"המיוזיקל חוזר!" זעקו כותרות העיתונים. ואני, שמתייחס מאז ומתמיד בחשד לכותרות העיתונים, הייתי חייב לבדוק. המיוזיקל הקלאסי מימי הזוהר של הוליווד אף פעם לא ממש עניין אותי, אבל אחרי המשימה האחרונה שלי במולן רוז' הבנתי שאולי צריך לשנות הרגלים. במיוזיקל של היום יש, מסתבר, בגדים שיצאו מבתי הספר לאופנה, להיטים קליטים וה-מון סקס.

אז נסעתי לשיקגו, ומייד הכרתי את ולמה (קתרין זטה-ג'ונס, 'טראפיק'), רקדנית וזמרת ג'אז, וגם – מסתבר מייד – רוצחת אכזרית שחיסלה את בעלה ואת אחותה. זטה-ג'ונס סקסית ושרה יפה, ואילו את האחות לא ראינו כלל במהלך הסרט. מסר ראשון: הרוצח מעניין יותר מהקורבן.

אבל לפני שהספקתי להתחבר רגשית לולמה ולכל הג'אז הזה, כבר חלפה מול עיני רוקסי, בלונדינית פעורת עיניים שרוצה להיות בדיוק כמו ולמה. לצורך העניין היא מתחברת עם בחור בעל קשרים, ואז רוצחת אותו. רוקסי היא רנה זלווגר, שאותה ראינו כבר חמודה ומבוהלת ב'האחות בטי', או שמנמונת וצינית ב'יומנה של ברידגט ג'ונס'. החדשות הטובות הן שהיא השילה את כל הקילוגרמים ועדיין נראית מצוין. החדשות העוד-יותר טובות הן שזלווגר שחקנית מצוינת, שהצליחה לגרום לי להתאהב ברוקסי למרות היותה הגירסה השיקגואית לעקרת-בית מתלהבת עם קראש על חיי הזוהר.
מסר שני: Don't dream it, be it.

רוקסי נשואה לאיימוס, הבוק האולטימטיבי, שמודע לכך שכולם דורכים עליו ובכל זאת ממשיך לנשום. ג'ון סי. ריילי, שחקן מצוין, מאפשר לנו להתרגש מהדמות הזאת ואפילו זוכה לקטע מוזיקלי משלו, אבל אחרי הכל, עם בעל כזה, כבר עדיף היה לרנה בקרית מוצקין. או בכלא, שזה במקרה בדיוק המקום שרוקסי מוצאת את עצמה בו בעקבות הרצח של אותו בחור. מסר אפשרי: יש צדק בעולם?

לא בדיוק. צדק זה לא בדיוק הדבר שמניע את גלגלי אגף הרוצחות של כלא מחוז קוק, אותו מנהיגה בקשיחות-פתוחה-למשא-ומתן מאמא מורטון. שם, בכלא, מתרחשת רוב העלילה של הסרט, אבל צריך לדייק: מדובר, כאמור, במיוזיקל, ולכן רוב העלילה מתרחשת בשירים. הדמויות לא סתם פוצחות בזמר בכל פעם שיש להן משהו חשוב לומר, אלא גם עולות ומציגות קטע בימתי שלם, בלי שום התחשבות בכך שהן באותו זמן בכלא, במשרד, בבית המשפט או בכל מקום אחר. הרבה פעמים הסיבה הרשמית להתפרצות הריקוד והשיר היא דמיונה הפורה והפרוע של רוקסי, הרוצה כל-כך להיות זמרת בארים אדומה עד שהמוח שלה הופך כל מאורע, ולו הפעוט ביותר, להילולת שירים-וריקודים בסגנון המתאים. העלילה משתלבת בשירים כמו הפרנזים בבגדי הרקדניות, והדמיון משתלב במציאות עד שלפעמים לא ברור ההבדל ביניהם, אם אכן קיים כזה. המסר הוא עתיק ומוכר: כל העולם במה, וכולם שחקנים.

אם כבר הזכרתי בגדים, ראוי לציין שההלבשה בסרט מטורפת וחושפנית הרבה יותר, למשל, מזו של 'מולן רוז", סרט שהתרחש כזכור במועדון סטריפטיז. בהתחשב בכך שפרט לולמה ורוקסי כלואות באגף עוד חמש רוצחות נוטפות הורמונים, התוצאה היא משובבת עין ונפש, אם לנקוט לשון נקיה. הנשים שבינינו, לעומת זאת, ייאלצו להסתפק רק בריצ'רד גיר המשחק את עורך הדין עושה הקסמים בילי פלין, שולמה ורוקסי מתחרות על שירותיו. גיר נראה לי עצי ומזדקן, אבל מה אני מבין: שתי הבחורות שליוו אותי במשימה שמרו לו חסד 'אישה יפה', וציינו שהוא עדיין עושה להן את זה. מסר לעולם: טוב להיות גבר עשיר ומפורסם.

ציינתי שפלין הוא עורך דין, אבל כדאי להבהיר שהוא מתפקד הרבה פחות כמשפטן ויותר כאיש יחסי ציבור ממולח, המודע לכך שהדרך לזיכוי עוברת דרך כותרות העיתונים. דעת הקהל והעיתונות קונה את הספינים של פלין במהירות מדהימה, הנושקת לפעמים לרמות בלתי סבירות (אם כי אחרי שהשבוע נתבשרנו שבאמריקה מכינים חדרים אטומים, מי יידע את כוחו של הספין). המסר של פלין הוא חד-משמעי: בשיקגו, רצח הוא עוד סוג של בידור.

ובידור, חייבים לומר, יש בשפע. הסרט מבוסס על מחזמר שרץ בברודווי כבר שנים רבות, ולכן השירים הם אולי לא להיטי MTV מוכרים, אבל הקצב שלהם סוחף והמלים ציניות ומדויקות. המוזיקה מבוססת על ג'אז בסגנון שנות העשרים העליזות, בהן מתרחש כל הסיפור, אבל מצליחה להדליק גם אוזניים מעודכנות מהאלף השלישי. מעניין מתי נשמע גירסת טראנס ל'טנגו הכלא'. גם קטעי הריקוד מושקעים ומרשימים, והשילוב שלהם עם המציאות מצליח להעביר את עולם הדמיון הגרנדיוזי של רוקסי בלי להיראות כמו פרק מיוחד של 'אלי מקביל' (למרות סצינות בית המשפט המשעשעות והבלחה חד פעמית של לוסי ליו).

בין לבין אנחנו מקבלים גם הצצות מהירות על כמה סיפורי משנה ועל החיים בשיקגו עיר החטאים. מפתיע שהשילוב הזה סוחף כל-כל הרבה אנשים? לא. הדבר החשוד היחיד בכל הסיפור הזה הוא המועמדות לאוסקר על התסריט, שהסרט זכה בה כנראה מכוח האינרציה. העלילה מתפתלת כמו קצה שמלתה של רקדנית ג'ז אפילפטית, כשהפתעות בלתי מוסברות ולא מנומקות נוחתות על הצופה בלי הפסק בקטעים הקצרים שנותרים בין השירים. כמו עורך-הדין פלין, גם הסרט שולף מדי פעם שפן מהכובע כדי להשאיר את הצופים במתח. אבל את מי זה מעניין, תגידו לי, כשזלווגר וזטה-ג'ונס שרות ורוקדות. מסר לסיום: מי שטוב לו ושמח, כף ימחא.

ואחר כך עוד אומרים שלמיוזיקלס אין מסר.