ביקורת: ילד 44

סרט רוצח-סדרתי כבד, עם אווירה כבדה ומבטא כבד

‏"ילד 44" מתרחש ברוסיה הסובייטית. אבל הוא סרט אמריקאי. לכן, כמובן, כולם מדברים בו ‏אנגלית, אבל במבטא רוסי. ככה זה בסרטים אמריקאיים, מה לעשות. ולא מדובר כאן באיזו הטיית-לשון קלה, רק כדי להזכיר שאנחנו כאילו בשפה אחרת: אנשים מדברים במבטא כבד. כבד מאוד. כבד כמו פיל. טום הארדי מדבר לאורך כל ‏הסרט קשרו לו משקולת ללשון. מילא זה, אבל מה שלא ברור זה למה הוא מדבר לא נכון. מדי פעם הוא ‏להשתמש לא נכון בפועל, או שהוא מנסחת משפט בצורה שגורמת לו להישמע כמו עולה חדש. ‏למה? הרי, בעולם הבדיוני של הסרט, הוא רוסי שמדבר רוסית עם רוסים ברוסיה. אנחנו אמורים להבין שהוא מדבר את ‏שפתו שלו לא נכון? או אולי – ההסבר היותר פשוט – אמריקאים מניחים ששפה מקולקלת היא פשוט חלק מהאופן שבו מדברים רוסיתגיאות באנגלית הן ‏חלק מהמבטא?‏

ברוסיה סובייטית, בשנות החמישים, מתרחש רצח. גופתו של ילד מתגלה בקרבת פסי רכבת, ‏ועליה סימני אלימות. הרשויות, בתגובה, משנסות מתניים ומתחילות מיד להכחיש את ‏הרצח במרץ. לא ייתכן, הרי, שיתרחש רצח בגן העדן הקומוניסטי השיוויוני: רצח זו מחלה של ‏קפיטליסטים. היחיד שמתעניין במציאת הרוצח הוא לאו דמידוב (טום הארדי), סוכן שבימים ‏כתיקונם עוסק בחיפוש וענישה של סוכנים סמויים מערביים – כלומר, כל מי שהממשל לא מאוד ‏אוהב. גם אילו היה פנוי לחקור את הרצח, לליאו לא היה המון זמן לזה, מכיוון שדברים אחרים ‏טורדים אותו, כמו למשל, העובדה שאשתו מואשמת בריגול. ולמרות שהמדינה עושה כמיטב ‏יכולתה כדי להעיף אותו מהדרך, הוא ממשיך להיתקל בילדים מתים. בגן העדן, מתברר לו, פועל ‏לא סתם רוצח, אלא רוצח סדרתי.‏

הסרט מבוסס על רב המכר של טום רוב סמית (אם כי סוף הסיפור שונה לחלוטין). התיאור הכללי ‏הוא אולי "רצח סדרתי ברוסיה הסובייטית", אבל המרדף אחרי הרוצח הוא כמעט עלילת משנה. ‏רובו עוסק במרדף של מדינה, בירוקרטיה מושחתת שלמה, אחרי אדם אחד, וניסיון ההישרדות ‏שלו.‏ הרעיון נשמע מבטיח, וטום הארדי עושה כמיטב יכולתו – ובכל זאת, הסרט נתקל בכל כך הרבה ‏מכשולים שלא נשאר מממנו הרבה. הבעיה הראשית היא שזה מדכא. נכון, מסרט שעוסק ברוצח ילדים ‏סדרתי ובאנשים הלכודים תחת ממשל חונק אי אפשר היה לצפות לנאמברים מוזיקליים עם פרפרים ומטריות. ובכל ‏זאת, אפשר היה להרפות קצת, לפעמים, עם המועקה. הסרט קודר ללא הפסקה וללא ‏רחמים. כמעט כל דבר בסרט קורה בלילה, ואפילו אם מגיעים לאור יום, מדובר באור עייף ‏ומעומעם שכאילו עושה טובה שהוא מאיר משהו. אנשים קודרים עושים דברים קודרים, ולא תמצאו ‏רמז להומור גם אם תחפשו היטב. הסיפור מורכב, לפעמים מבלבל, אף פעם לא משמח. לסיפור ‏המתח הזה אפילו אין הרבה מתח: אין פה שום דרייב שידרבן אתכם להימנע מלהחליף ערוץ.‏

התיאור של המדינה שרודפת אחרי אזרחיה ללא רחמים, כמו משהו מ-"1984", מעורר פלצות. אבל ‏אם היה מסר מאחורי זה, הוא מתפספס בעקבות העובדה הפשוטה שזוהי רוסיה הסובייטית כפי ‏שהיא נראית בסרט הוליוודי משנת 2015. להביע מחאה ממרחק של חמישים שנה וחצי עולם זו לא ‏חכמה גדולה. נכון: הקומוניזם לא היה כיף. את זה אנחנו כבר יודעים. ובטח שאנחנו לא צריכים ‏שיספרו לנו על זה באנגלית רוסית עילגת. ‏


פורסם במקור בוואלה