רידיק: המסע מתחיל

במקור: The Chronicles of Riddick
תסריט ובימוי: דייויד טווהי
שחקנים: וין דיזל, ג'ודי דנץ', קולם פאור, ת'נדי ניוטון, קרל אורבן

ל'רידיק: המסע מתחיל' היה טריילר נהדר. היו בו אקשן, פיצוצים, ויזואליה מרשימה ומדהימה, וג'ודי דנץ' חצי שקופה, כבולה בשרשראות. לכמה רגעים ממש חשבתי שהסרט, שהופק כסרט המשך בתקציב של כמאה מיליון דולר ל'פיץ' בלאק' הכמעט אלמוני, הולך להיות אחת ההפתעות הנעימות של הקיץ. ואז הגיע הסרט, ואיתו גם כל מה שהובטח לי בטריילר: פיצוצים, ויזואליה מדהימה וג'ודי דנץ'. אז מה הבעיה? לא קיבלתי שום דבר מעבר לזה.

'רידיק: המסע מתחיל' היה יכול להפוך לסאגת מדע בדיוני שאפתנית בסגנון 'מלחמת הכוכבים', והיו לו כל הנתונים לכך. הסיפור שלו אפי, ומכנס כמות לא קטנה (ולרגע אפילו מבלבלת) של דמויות וכוכבי לכת, על מנת לספר את סיפור הפלישה של הנקרומונגרים – צבא בלתי מנוצח שבמסעו לעבר "היקום התחתון" מציע בפני כל אדם שעומד בדרכו שתי ברירות: המרה או מוות. ובשעה שבפינה האדומה יושב לו מנהיג צבא הנקרומונגרים, לורד מרשל (קולם פאור, שעשה תפקידים קטנים בהרבה סרטים מוכרים), בפינה הכחולה מתרוצץ רידיק (וין דיזל, האיש והבס), הבורח משורה של שכירי חרב, כשזקן עבות לפניו ורעמת שיער מרשימה לראשו.

לא צריך להיות גאון גדול כדי לנחש שגורלם הבלתי נמנע של רידיק ולורד מרשל, כמו שתי רכבות בשאלה במתמטיקה, הוא להיפגש. ואכן, זמן קצר לתוך הסרט, מגלה רידיק כי הוא, אולי, האדם היחיד שיכול לעצור את אותם נקרומונגרים. אבל הוא, מצידו, עושה את הצגות ה"לא אכפת לי מכלום, תעזבו אותי בשקט". לעניין הוא לא מצליח. אחרי הכל, בסרט הזה כבר היינו: גיבורים שלא אכפת להם מכלום הם לא עניין חדש. ככל שזה נוגע לרמת המשחק שלו, הבחור יושב באותה הסירה כמו דניאל רדקליף. למעשה, הקול המונוטוני שלו מצליח, בצורה תמוהה כלשהי, להפוך את כל הדיאלוגים שהוא משתתף בהם לגרועים אפילו יותר. וכשוין דיזל לא מעניין, מה נשאר לנו? כמה סצינות אקשן, וג'ודי דנץ'.

מסכנה ג'ודי דנץ'. מה הבחורה עשתה שהגיע לה להתבזבז כל כך על הסרט הזה? ב'רידיק', ג'ודי מבלה את רוב זמנה בהפגנת קוליות של "תראו! אני חצי שקופה!" (היא אלמנטלית, אתם מבינים) ובאקספוזיציה. הרבה אקספוזיציה. סיפור אפי, כבר אמרתי? ים של אקספוזיציה הוא המחיר שצריך לשלם על סיפור כזה. למעשה, בכל דקה של מנוחה בין סצינת אקשן אחת לשנייה, אחת מהדמויות החיוניות פחות משמשת להסביר לנו את חומר הרקע. ויותר מדי פעמים התפקיד נופל על דיים ג'ודי', שגם ככה לא מופיעה הרבה.

כיוון שוין דיזל מאכזב וג'ודי דנץ מבוזבזת, לא נשאר לנו דבר מלבד קטעי האקשן. אלה בהחלט נמצאים שם, ובכמות גדולה. חלקם אפילו כיפים. המראה של וין דיזל המכה במרץ בפלוגות של נקרומונגרים מרנין בהחלט, אבל משהו בסצינות האלה חסר, והן תמיד מרשימות פחות מכפי שהיו אמורות להיות. מעט מאוד פעמים היה לי מושג מה בדיוק הולך שם. אין לי מושג מי החליט לצלם חלק מסצינות הקרב בהבהובים המזכירים תאורת סטרובים במועדונים, אבל זה לא עבד ב'שיווי משקל' ('אקוויליבריום', נו), וזה בטח שלא עובד כאן. זה רק קירב אותי צעד אחד נוסף בדרך להתקף אפילפסיה.

הקישורים בין סצינת קרב אחת לשנייה חלשים כמו הסצינות עצמן. מרבית הדיאלוגים, בין אם הם נמצאים שם בשם האקספוזיציה או פיתוח העלילה, הם קלישאתיים ולא אמינים ("אני אהרוג אותך אם לא תספרי לי מה קורה כאן!", "את לא יכולה להרוג אותי, אבל אני אספר לך בכל זאת!"). ולרשימת הדברים שלא עובדים בסרט אפשר להוסיף גם את צעקות ה"רידיייייק!!" הקולניות שנשמעות כל כמה דקות.

אבל גם אם מעיפים את ג'ודי דנץ לכל הרוחות, מסרסים את סצינות האקשן והופכים כל פיסת עלילה למשעממת, עדיין נותר דבר אחד שמציל את הסרט: הויזואליה. 'רידיק' הוא אולי סרט ממש טיפשי, אבל הוא כל כך יפה שזה כואב.

חוסר ההשכלה הקולנועית שלי מונע ממני להחמיא לאנשים הנכונים, אבל אם אפשר, הייתי רוצה למסור את מלוא השבחים לאנשים האלה שעושים ציורי קונספט עם עיפרון לפני שמתחילים לצלם את הסרט. הבניינים עם הפרצופים החקוקים עליהם, התפאורות של הכוכב אליו פולשים הנקרומונגרים, הלבוש של הנקרומונגרים והפלנטות התמוהות בהן רידיק מבקר – כל אלה הם ממתקים נהדרים לעיניים.

אבל ממתקים זה לא אוכל, וכדי להחזיק סרט צריך גם קצת סידן וויטמינים. עם סצינות אקשן נורמליות יותר, תסריט יותר טוב, או לפחות העפה של וין דיזל, היה יכול לצאת מ'רידיק' משהו אחר, סאגת מדע בדיוני שהיתה עשויה להיכנס לנעליו השמנות של 'שר הטבעות' בתור "הסרט שכולם מחכים לסרטי ההמשך שלו". אבל בהעדר אלה, 'רידיק' נראה כמו ג'וק קטן שמנסה לשחק במגרש של הגדולים. שפשוט יחזור לכוכב שלו, ויעזוב אותנו בשקט. זה יעשה את כולם מרוצים.