בסיבוב הראשון של משחקי הסינמונדיאל, סטיבן ספילברג דרס את לארס פון טרייר, האחים כהן לא השאירו סיכוי לפול גרינגראס, והייאו מיאזאקי ניצח את פארק צ'אן ווק באופן שלא השאיר מקום לספק. רק משחק אחד, דארן ארונופסקי נגד טים ברטון, היה צמוד למדי – אבל בסופו של דבר ארונפסקי ניצח, 55%-45%. (את טבלאות הבתים המעודכנות אפשר לראות בעמוד הפתיחה של הסינמונדיאל). היום – נדמה לי שזה יהיה פחות קל.
משחקי בית ג' מתחילים עם קתרין ביגלו, האישה הבודדה בטורניר (למרבה הצער). ביגלו היא אשת האקשן: היא נכנסה למשחק האקשן ההוליוודי בגדול בשנות התשעים עם "נקודת פריצה", ובשנות האלפיים לקחה את זה למקומות חדשים – עם סרטי מלחמה שהם גם מותחים באופן בלתי רגיל, וגם ריאליסטיים וזוכים להערכת המבקרים: "מטען הכאב" ו"כוננות עם שחר" – ואפילו אוסקרים. ביגלו מחזיקה בתואר הייחודי של הבמאית הראשונה, ובינתיים היחידה, שזכתה באוסקר.
מולה: גיירמו דל טורו. מקסיקני חובב מפלצות, שמשחק גם הוא בין קולנוע מסחרי לבין אישיות וייחודיות. הוא עושה סרטים מפלצתיים הוליוודיים כייפיים ומעוצבים להפליא – "בלייד 2", "הלבוי", "פסיפיק רים" – אבל בין לבין פתאום מפציץ עם איזה סרט ספרדי כמו "ילדים של אף אחד" או "המבוך של פאן" שמפיל את המבקרים לרצפה. שניים מסרטיו נכנסו לעשיריות השנתיות של עין הדג – "המבוך של פאן" ו"פסיפיק רים".
 |
בית ג', משחק 1
מס' מצביעים: 622  Loading ... |
 |
בית ג' ממשיך עם קרב שנראה כאילו היה יכול בקלות להתרחש בשלב מתקדם הרבה, הרבה יותר בטורניר: טרנטינו נגד סקורסזה. שני במאים שאין ממש צורך להציג, אבל אני אציג בכל זאת. קוונטין טרנטינו: אשף הציטוטים והמחוות, אנציקלופדיה של ז'אנרים, כותב דיאלוגים כמו השטן. "כלבי אשמורת", "ספרות זולה", "להרוג את ביל" על שני חלקיו, "ג'אנגו ללא מעצורים" ו"ממזרים חסרי כבוד", שזכה אצלנו בתואר סרט השנה.
מרטין סקורסזה התחיל לעשות סרטים מצוינים בשנות השבעים, ומאז פשוט לא הפסיק. אין הרבה במאים ששמם חתום גם על סרטים שנחשבים לקלאסיקות מהסבנטיז ("נהג מונית") וגם על הצלחות קופתיות משנת 2013 ("הזאב מוול סטריט"). הפילמוגרפיה המפלצתית בגודלה שלו כוללת בין השאר את "החבר'ה הטובים", "השור הזועם", "כנופיות ניו יורק", "הטייס" והמון אחרים.
שלושה סרטים שלו ("השתולים", "הוגו", "שאטר איילנד") נכנסו לעשיריות השנתיות אצלנו, וזה מאוד יפה בשביל אדם שהתחיל לעבוד כמעט שלושים שנה לפני שהאתר היה קיים. והוא גם האיש עם הגבות הכי גדולות בתחרות.
 |
בית ג', משחק 2
מס' מצביעים: 658 Loading ... |
 |
בית ד' מפגיש את הבמאי המבוגר ביותר בסינמונדיאל עם כמה מהצעירים ביותר. קלינט איסטווד היה כבר כוכב טלויזיה וקולנוע ענק, אייקון וסמל המערבונים כשהחליט – ב-1971 – גם לביים; באותה השנה מתיו ווהן נולד. זה לקח עוד יותר מעשרים שנה (והרבה סרטים שלא ממש נכנסו להיסטוריה), אבל איסטווד הפך משחקן אגדי לשחקן שהוא גם במאי אגדי: על שמו רשומים, רשימה חלקית ביותר – "בלתי נסלח", "מיסטיק ריבר", "מכתבים מאיוו ג'ימה" ו"ההחלפה". שני סרטים שלו נכנסו לעשיריות עין הדג – "מיליון דולר בייבי" (מקום שני ב-2005) ו"גראן טורינו".
הקריירה של מתיו ווהן היא, כמובן, קצרה הרבה יותר, אבל בתוך עשור בלבד הוא הפך לשם מוערך מאוד, בעיקר בקרב חובבי הקומיקס וגיבורי העל – נושא שווהן, מתברר, מצטיין בו. ווהן התחיל עם "Layer Cake", שלא הוקרן בארץ, ואחריו הוא לא פספס: כל אחד משלושת סרטיו הבאים נכנס לעשיריות שלנו. "אבק כוכבים", "קיק-אס" ו"אקס-מן: ההתחלה".
 |
בית ד', משחק 1
מס' מצביעים: 656 Loading ... |
 |
מפגש אחרון להיום, שעלול להיות קשה במיוחד למצביעים מסוימים.
ג'וס ווידון נכנס לתחרות רק בקושי. טכנית, הוא כמעט שלא עומד בתנאי הסף – הוא ביים עד היום בדיוק שלושה סרטי קולנוע, אם כי אחד מהם הוא במקרה אחד הסרטים המצליחים אי פעם. ובכל זאת, אני לא צריך לספר לכם שווידון הוא אחד האנשים הנערצים ביותר בקהילת הגיקים בעולם, בעיקר בזכות עבודתו בטלויזיה (ודי אם אומר "באפי"). הפילמוגרפיה המלאה של הווידון: "סרניטי", "הנוקמים", "מהומה רבה על לא דבר".
אדגר רייט גם הוא התחיל בטלויזיה ("Spaced"), אבל את תהילתו מצא בקולנוע. גם רשימת הסרטים שהוא ביים עד היום היא קצרה מאוד – ארבעה – אבל איזו רביעיה מובחרת: שלישית הקורנטו, שבכל אחד מהם רייט לוקח ז'אנר הוליוודי ומראה להוליווד איך צריך לעשות את זה באמת, בתוספת הומור, בריטיות והקפדה פסיכית על פרטים: "Shaun of the Dead" ("מת על המתים"), "Hot Fuzz" ("שוטרים לוהטים") ו"סוף העולם". וכבונוס – "סקוט פילגרים נגד העולם" ("האקסים של החברה שלי").
 |
בית ד', משחק 2
מס' מצביעים: 659 Loading ... |
 |
אני באמת לא מסוגל להחליט בין סקורסזה לטרנטינו
מצד אחד אדם מדהים שסרטים אשר הוא ביים לפני 30 שנה עוד רלוונטים היום וסרטים שהוא מביים היום פשוט מדהימים, מצד שני אחד הבמאים האהובים עליי שכל סרט שלנו מינימום מהנה מאוד מקסימום יצירת מופת. איך יכולת לשים את שניהם במוקדמות, זה מותח יותר מספרד-הולנד אתמול (מבחינת המתח שהיה לפני המשחק, במשחק עצמו הולנד קרעו את אלופת העולם שלקחה להם את הניצחון ב2010)
רק היום השני של הטורניר וכבר דרבי איטלקי טעון, מדמם ועמוס בפצועים?
מה שבטוח זה שבסינמונדיאל זה לא ייגמר בעוד תיקו מאופס.
הפעם זה פשוט
דל טורו נגד ביגולו- דל טורו. כי רובוטים נגד מפלצות שמבויימים בכישרון ואהבה זה עדיף על כתבת תחקיר של שעתיים וחצי.
טרנטינו נגד סקורסזה- טרנטינו הוא הבמאי האהוב עלי, אז הוא מנצח את כולם מבחינתי.
איסטווד נגד ווהן- לא ראיתי עדיין את הסרטים החשובים של איסטווד, אז ווהן. כי הוא ביים את סרט האקס מן הכי טוב ואת 'קיק אס' המגניב.
רייט נגד ווידן- רייט. כי המגניבות של סקוט פילגרים מנצחת את זו של הנוקמים.
המון החלטות קשות בסיבוב הזה
ביגלו ודל טורו הם שני במאים שאני לא אוהב את הסגנון שלהם. לא את הריאליסטיות של ביגלו ולא את המפלצות של דל טורו. לכל אחד מהם יש רק סרט אחד שראיתי: הלבוי של דל טורו ומטען הכאב של ביגלו, אז הקול שלי ילך לביגלו כי את הלבוי שנאתי, ואולי אם הייתי רואה את פסיפיק רים ההצבעה שלי הייתה משתנה.
הבחירה בין סקורסזה לטרנטינו גזלה ממני המון אנרגיה, למרות שכבר מההתחלה ידעתי למי אני אצביע. טרנטינו הוא בין הבמאים האהובים עליי ביותר, שראיתי את כל הסרטים שלו, והוא גם עשה את הסרט האהוב עליי ביותר (ספרות זולה כמובן). הקושי היה להצביע כאשר סקורסזה נמצא במשוואה, אבל בסופו של דבר לא ראיתי מספיק סרטים שלו, ואני יותר מכבד את הסרטים האלה מאשר אוהב אותם.
קלינט איסטווד הוא עוד במאי כזה שאני יותר מכבד מאשר אוהב את הסרטים שלו. (חוץ מגראן טורינו שהוא באמת סרט נהדר, ואת מיליון דולר בייבי ראיתי רק חלקית) ומתיו ווהן עשה 3 סרטים שאת כולם אהבתי, אז הקול שלי הולך אליו. (מוזר שהסקר הזה הוא הסקר הכי צמוד, ולא טרנטינו – סקורסזה)
הסקר האחרון היה הכי קל. עם כל האהבה שלי לג'וס ווידון, שהנוקמים שלו ומהומה רבה על לא דבר גרמו לי הנאה גדולה, הם לא משתווים לטירלוגיית הקורנטו, אולי הטרילוגיה האהובה עליי, ובטח שלא לסקוט פילגרים נגד העולם עמוס הסטייל.
אאוץ'
בית ג' עבר חלק – לא אוהבת את סקורסזה, והמבוך של פאן בכל זאת. אבל בית ד'… זה פשוט לא יפה לעשות ככה.
אז עם כל אהבתי, והיא רבה, לקיק-אס, קלינט איסטווד בכל זאת לא התקשה לקחת את הסיבוב הזה, אבל גרמתם לי להצביע נגד ג'וס, והילדות שלי בוכה עכשיו בפינה, ואני מקווה שאתם מרוצים.
לו היינו מדברים על היצירה שלהם בכלל, לא היה כאן פייט. אבל בקולנוע… אני אוהבת את ג'וס הרבה יותר מאת אדגר – אבל הסרטים (!) של אדגר טובים יותר. אולי אני צריכה להיות ספציפית יותר: טרילוגיית הקורנטו (כי סקוט פילגרים היה אכזבה) טובה יותר מהסרטים שג'וס ביים: סרניטי חמוד (אבל טוב פחות מהסדרה שקדמה לו), הנוקמים מצוין, מהומה רבה על לא דבר לא משהו. ולעומתו, שון מופתי, שוטרים לוהטים חמוד, וסוף העולם גרם לי להתגלגל מצחוק ללא הפסקה מתחילתו ועד (כמעט) סופו. לו היה לג'וס עוד קצת זמן לביים עוד כמה סרטים, אולי זה היה אחרת.
מצאתי מחנה משותף לסקורסזה וטרנטינו
בסרטים האחרונים של שניהם ליאונרדו דיקפריו הוכיח שהוא גם יודע להיות די מגניב לפעמים.
דרך הגב, הצבעתי לטרנטינו. ממש לא בלב שלם.
אפשר לבקש הפסקה של יום יומיים בין הבתים לנוקאאוט? אחד הדברים הכיפיים בגביע הפיקסאר היה לראות את הסרטים אחד אחרי השני ואז להצביע כשהסרטים עוד טריים בראש. כרגע יש יותר מדי במאים בשביל לדעת במי להתרכז, אבל בשלב הנוקאאוט יכול להיות נחמד אם יהיה זמן להשלים חסרים חשובים או סתם לרענן את הזיכרון.
טוב, יאללה.
במשחק הראשון אני לא בטוח שאני יכול להשוות כי מכל משתתף ראיתי רק סרט אחד – במקרה של דל טורו, "פסיפיק רים" ובמקרה של ביגלו "כוננות עם שחר". אין ספר שהסרטים האלה הם מהטובים של השנתיים האחרונות, אבל אני חושב שאאלץ להימנע משום שלא באמת ראיתי שום דבר אחר שלהם.
טרנטינו נגד סקורסזה – טרנטינו הוא הרי מועמד להגיע לגמר ואולי אפילו לנצח (את נולאן). ההשפעה שלו על הקולנוע לא יכולה לקבל התעלמות. הסרטים שלו באמת ענקיים.
אבל…
טרנטינו בהחלט הראה שהוא יכול להתדרדר. גם לסקורסזה היו תקופות של התדרדרות, אבל מבחינת אחוזים אני חושב שבמהלך הקריירה שלו הוא היה נמצא על הסקאלה של "ממש טוב" הרבה יותר בהשוואה לטרנטינו. כמו כן, חייבים להודות שזה מרשים שבגיל 71 סקורסזה אפילון לא מתקרב להראות סימנים של עייפות וחלודה. ושלא נדבר על העובדה הפשוטה שבלי סקורסזה טרנטינו לא היה אפילו. אין ספק שבמובן מסויים טרנטינו הוא היוהאן קרויף של עולם הקולנוע, אבל סקורסזה הוא הפרנץ פושקש של הקולנוע (עם ההבדל הקטן שבניגוד לפושקש, סקורסזה כן לקח את הפרס הגדול בתחום שלו, אבל זה סיפור אחר). בלעדיו ההישגים של השני לא היו מתאפשרים. סקורסזה לוקח 4-3 צמוד.
טוב, הקרב השלישי קל למדי. אפילו לא כוחות. מת'יו ווהן הוא במאי חביב, אבל צעיר. הוא הגיע לכמה הישגים מרשימים, אבל לבחור יש עוד זמן להגיע לליגות של הגדולים. להציב אותו מול ענק כמו איסטווד זה כמו להציב את ארמניה מול גרמניה – כן, אנחנו יודעים שאתם ממש טובים לאחרונה ובהחלט יש הרבה הבטחות וציפיות לעתיד, אבל נגד טיטאן כזה עדיין אין לכם סיכוי. איסטווד, 3-1.
והאחרון גם פשוט למדי מבחינתי. כבר סיפרתי באתר לא פעם על חוסר חיבתי לג'וס ווידון וכרגע לא השתנה משהו. כל דבר של רייט הרבה יותר טוב מכל דבר שלו לטעמי. אני מופתע למען האמת שווידון כבר לא מוביל איזה 4-1 בגלל שני פנדלים שלא היו ולא נבראו.
הבחירה שלי.
ביגלו / דל טורו – דל טורו. אם אני מסתכל על התמונה הרחבה ביגלו זוכה. חלק גדול מהסרטים של טורו, היו לא טובים בעיני, ודי אם אזכיר את "פספיק רים" שהיה רע מכל כך הרבה סיבות, וילדותי, עד כדי כך שכמעט פרשתי ממנו באמצע. לעומת זאת, "כוננות עם שחר" שהיה מקצועי, הדוק, עם תסריט מקצועי, שחקנים טובים וכל מה שהיה חסר "לפסיפיק רים". ולמרות זאת, בחרתי בדל טורו. למה ככה? בגלל רמת הסרט הבודד. בגלל ש"המבוך של פאן" נחרט אצלי בזיכרון, הרבה יותר ממה שביגלו עשתה. וגם בגלל שאני מעדיף להסתכל על תמונה אבסטרקטית של סלבדור דאלי מאשר בתוכנית על מבצע צבאי מדוקדק.
טרנטינו / סקרוסיזה – טרנטינו. החלטה קשה. בהחלט. מצד אחד, אולי הבמאי שאני הכי מעריך מאז שראיתי את סרטו הראשון. מצד שני, במאי שאני מסוגל לצטט סצינות מופתיות מסרטים שלו בעל פה. דווקא סקרוסיזה של השנים האחרונות עולה על טרנטינו. "הזאב מוול סטריט" היה יותר מהנה מ"ג'אנגו". בכלל סקרוסזה הוא אחלה במאי, ולא הייתי רוצה לעשות לו עוול כמו באוסקר. מגיע לו לזכות. רק לא מול טרנטינו. אם אני אקח את הזמן למנות את המעלות של הסרטים של טרנטינו סביר להניח שאני אגלוש לאופטופיק אז אני רק אסכם בזאת: ההבדל בינהם לטעמי הוא שהסרטים הטובים ביותר של סקרוסזה הם סרטים טובים מאוד, מעולים אפילו, אבל הסרטים הטובים ביותר של טרנטינו הם גאוניים.
איסטווד / ווהן – ווהן. את איסטווד אף פעם לא אהבתי יותר מדי בתור במאי. הסרטים שלו נראים פשטניים. אם אני אקח למשל את "גראן טורינו", סרט שלו שיחסית אהבתי – הוא עדיין נראה כמו משהו לא מוגדר. הוא בסדר, אבל חסרה לו אישות. מה מיוחד בו לכל הרוחות? למה לבחור נושא כזה לסרט? מצד שני, ווהן. עשה סרטים טובים שיותר דיברו עלי. יותר הבנתי. "קיק אס" הראשון, לדוגמה, שהיה אחלה. "אקסן מן – פירס קלאס" שהיה אחלה עוד יותר.
רייט / ווידון – רייט. החלטה קלה יחסית, לא בגלל ווידון אלא בגלל רייט שהוא, לטעמי, אחד הבמאים היותר מוכשרים שקיימים כיום. עזבו את ה"מראה להווליווד בפנים איך עושים את זה כמו שצריך בסאטירה נוקבת". הבן אדם פשוט יודע לערוך ולביים סצינה. זה חלק משמעותי בלהיות "במאי". כשסיימתי לראות את הסוף של "הוט פאזז, אחרי שמצאתי את השיר סיום של הסופרגראס ושמעתי אותו בלופ (אגב, אחת הסיבות שאני מחכה לסרטים של רייט היא הפסקול), אמרתי לעצמי "הבן אדם צריך לעשות סרט שכולו רק סצינות מגניבות של פסקול ועריכה". ואז הוא עשה את "סקוט פילגרים". ווידון, עשה את "הנוקמים" שהיה ממש אחלה,"בקתת הפחד", שלא אהבתי בכלל, ואת "סרינטי" שהוא אולי הסרט שהכי אהבתי אצלו. אני אתן את זה למעריצים שלו, הבן אדם יודע איך ליצור אחווה. יודע איך לגרום לדמויות שלו להיות אהובות. יודע איך במהלך סרט אחד ליצור נוסטלגיה. אבל זה לא מספיק בשביל הקרב הזה.
רד, שכחת סרט אחד בפילמוגרפיה של ווידון
בקתת הפחד כמובן![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
שאותו הוא לא ביים
(ל"ת)
כבר?
וואו. זה קשה.
אני לא יודע אם בכלל להצביע בג'1 – "כוננות עם שחר" ו"מטען הכאב" הם שני סרטים טובים, והם שני הסרטים היחידים של ביגלו שראיתי. כנ"ל דל-טורו ו"פסיפיק רים" (שבסופו של דבר, פשוט לא אהבתי). בינתיים, אני לא אצביע לאף אחד, למרות שהשוט האחרון של "כוננות עם שחר" מזיז קלות את העכבר שלי לכיוון ביגלו.
אבל סקורסזה מול טרנטינו? זה מרושע יותר מהטבח שבוצע אתמול בספרד. אני יודע למי אני אצביע בסופו של דבר – טרנטינו הוא החבר הכי טוב שלי ואהובי משכבר הימים, ואם אני לא אתן לו את קולי אני חושב שהוא די ייעלב. אבל סקורסזה הוא וירטואוז שכמוהו לא רואים בדרך כלל בקולנוע האמריקאי. "פסגת הפחד" שלו הוא משהו שאני חושב שאפשר לתאר רק כגן עדן של קולנוע, וסצנת הלימונים ב"הזאב מוול-סטריט" היא ככל הנראה הסצנה הכי מצחיקה שיצאה השנה בקולנוע (והיא הוכחה שהבנאדם הזה לא עבר את השיא – הוא בשיא מתמשך כבר 30 שנה).
אבל אני לא יכול לשמוע את שמו של טרנטינו ולא לחשוב על סצנות כמו הדיאלוג של באטרפליי וסטאנטמן מייק לפני הלפ-דאנס שלו ב"חסין מוות" (הוא לקח שני שחקנים בינוניים בדרך כלל ועשה מהם אלילי קולנוע לחמש דקות. זה ללא שמץ של ספק אחד הדיאלוגים הכי יפים שראיתי בקולנוע), או ארוחת הבוקר ב"ספרות זולה" (סמואל ל' ג'קסון במה שהיא כנראה עבודת המשחק האהובה עלי אי פעם – השנייה האהובה עלי, אם אתם כבר שואלים, היא זו של אומה תורמן בקיל ביל), או השנייה האחרונה של קיל ביל הראשון (אולי אחת מסצנות הסיום הכי מזככות שאני מכיר) או הפתיחה של "ממזרים חסרי כבוד" (מסוג הסצנות שבאמצען אני מפסיק להנות ומתחיל פשוט לקנא בעובדה שיש מישהו שמסוגל לכתוב ככה). הוא ככל הנראה הקולנוען הנערץ עלי, ולמרות שאני מודע לגמרי לבעייתיות שלו, אני מאוהב בו לחלוטין. הקול שלי הולך אליו, אבל יירשם בפרוטוקול שאני עדיין מטורף על סקורסזה.
ד'1 גם קשה, אולי במידה יותר פחותה. "בלתי נסלח" הוא אחד הסרטים הארס-פואטיים האהובים עלי, ו"מיליון דולר בייבי" עושה מהלב שלי קציצות בכל פעם שאני רואה אותו (מה שגורם לי לתהות בכל פעם למה אני בכלל עושה את זה לעצמי), ואת "מיסטיק ריבר" אני פשוט ממש ממש אוהב. בנוסף, "ההחלפה" הוא עדיין סרט שאני פשוט מאוד אוהב, ואנג'לינה ג'ולי אף פעם לא נראתה יותר טוב (כובעי שנות ה-20 המגוחכים שהיא חבשה לאורך כל הסרט התאמצו מאוד לכער אותה, אבל העדשה של טום סטרן רק מיצבה בעיני את מעמדה כאחת מהנשים הכי יפות עלי אדמות). הוא אייקון קולנועי שאחראי לכמה וכמה מהסרטים האהובים עלי (במיוחד "בלתי נסלח", שראיתי כבר שלוש פעמים ובכל צפייה ראיתי משהו חדש).
לעומת זאת, את כל סרטי מתיו ווהן שיצאו בארץ ראיתי, והשתגעתי על כולם. "אבק כוכבים" הוא טייק נוטיזי מאוד חמוד על "הנסיכה הקסומה", אבל "קיק-אס" הוא ללא ספק אחד מהסרטים המצטיינים ביותר בז'אנר שלו, עם הופעת ענק של קלואי מורץ וכמה סצנות אקשן שנכנסות בעיני לפנתאון, ו"אקס מן – Inception" היה אחד הסרטים הכי מהנים שיצאו באותה שנה זניחה. עוד כמה סרטים כאלה, ו-ווהן יירשם בתור קלאסיקן מוחלט. הוא אחד הקולנוענים הכי אלגנטיים שפועלים היום. ובכל זאת, אני לא יכול להצביע לילדון הזה כשמולו עומדת אגדת קולנוע בלתי מעורערת (ומוצדקת) כמו איסטווד. נתראה אחרי "קינגסמן", מתיו!
עכשיו, אני לא יכול לומר על עצמי שאני לגמרי ווידוניסט. ראיתי את רוב פרקי "באפי", ואהבתי אותם לגמרי. "הנוקמים" היה סרט טוב מאוד, בסה"כ, אבל הוא בעיקר גרם לי לרצות כבר לראות את "הנוקמים 2". אם זאת הייתה תחרות תסריטאים זה היה לי הרבה יותר קשה, כי "בקתת הפחד" היה סרט השנה שלי ל-2012, והוא היה אחד מהמטא-סרטים היותר מעודנים וחכמים שראיתי. את "סרניטי" אני אף פעם לא יכול לסיים. אני מאוד, מאוד מעריך את ג'וס ווידון, אבל בתור במאי יש לו עוד מה להוכיח על המסך הגדול (ואם זה שווה משהו – לו הוא היה מביים את "בקתת הפחד", הוא היה יכול לצאת אפילו יותר טוב). מולו עומד אדגר רייט, שביים את "סקוט פילגרים", שגם הוא, כמו שאמרתי על "פסגת הפחד" לעיל, גן עדן קולנועי פסיכי. אני חושב שבשלב כתוביות הפתיחה הבנתי שאני עובר משהו שווה ערך לחוויה דתית בערך. זה היה הסרט המלא היחידי של רייט שראיתי (את Hot Fuzz ראיתי קצת לסירוגין, אבל הוא היה אדיר באותה מידה), אבל הוא לבדו שווה את הקול שלי. רייט און.
בכיתי, זה כאב בטירוף, אבל הצבעתי לאדגר רייט.
שאר המשחקים פה לא מעניינים.
לשים באותו בית את ג'וס ווידון, אדגר רייט ומת'יו ווהן,
שלושה מהבמאים האהובים עליי ביותר, זו אכזריות לשמה.
איך אני יכולה לבחור? כל אחד מהם מתמחה במשהו אחר וכולם נפלאים. כמובן שאחד מהם אוטומטית יירד בסיבוב הזה, ואולי אחד נוסף ירד גם, אבל בחיאת!
אני כבר רואה איך אני לא הולכת להנות מהמשחק הזה כשכל הבמאים האהובים עלי נופלים, ואני כל כך, כל כך, כל כך מקווה שנולאן לא יזכה. גולשי עין הדג – יש טובים ממנו! אני שמה את אמוני בכם. עשו את ההחלטה הנכונה.
עכשיו זה נהיה מעניין..
בית ג' – 1- אין ספק שקת'רין ביגולו יודעת מה היא עושה. כבר בהתחלה של "כוננות עם שחר" הבטן שלי התכווצה, ולא זכורה לי סצינה בזמן האחרון שמותחת כמו מחנה צ'פמן. גם ל"מטען הכאב" היה אימפקט לא קטן, אבל הוא לא היה *כזה* מרשים, ובטח לא סרט אוסקר (מצד שני, גם ל"אווטאר" זה לא הגיע…). בעוד היא עושה סרטים יותר ריאליסטיים, דל טורו הוא בדיוק ההפך – רובוטים, מפלצות, יצורים. כמה שיותר מוזר יותר טוב. וגם הוא בהחלט יודע איך לעשות את המוזר שלו בצורה טובה. המוזר הזה היה גם יותר מהנה לדעתי, ולכן דל טורו מקבל את הקול שלי.
בית ג' – 2 – ההחלטה הכי קשה בסיבוב הזה. בכל השאר כבר הצבעתי, רק זה עוד פתוח. שני במאים נהדרים, שניהם אוהבים להאריך בעבודתם. שניהם הוציאו מדיקפריו הופעה נהדרת בסרטיהם האחרונים. נכון שלטרנטינו יש יותר דמויות / סצינות / דיאלוגים שנחקקו בתרבות, אבל אי אפשר להתעלם מסקורסזה בהינף יד. כל אחד מהם מופרע בדרכו שלו – טרנטינו כמובן אוהד של דם, אלימות ורגליים ואני לא מכיר הרבה במאים שבגיל 72 עשו סרט כמו "הזאב מוול סטריט".
בהיבט פילמוגרפי, הסרט האחרון שממש אהבתי של סקורסזה לפני "הזאב" הוא "השתולים", מלפני 8 שנים. גם "הוגו" ו"שאטר איילנד" היו טובים, אבל לא הדהימו אותי כמו השניים הנ'ל. לעומת זאת, בפילמוגרפיה של טרנטינו אהבתי כל סרט (שראיתי). הם אלימים, לא מתחסדים, מופרעים וממש, ממש כיפיים. אולי יש לו עוד מה ללמוד (לא נראה לי שאם תסריט של סקורסזה היה דולף הוא היה צועק "אז לא צריך!", הולך לפינה ואז חוזר ומתחרט) אבל הוא יודע לעשות סרטים בדרכו הייחודית, הכיפית והסדיסטית. אז למרות שזה ממש צמוד, הקול שלי הולך לטרנטינו. סליחה, מרטי.
בית ד' – 1- ראיתי בדיוק שני סרטים של איסטווד – "מיליון דולר בייבי" ו"ג'יי. אדגר". הראשון היה מעולה אבל השני היה כל-כך,כל-כך משעמם שאני לא אתפלא עם איסטווד עצמו נרדם על כסא הבמאי לפעמים. אם הבמאים מהבית הקודם הוציאו הופעות מדיקפריו בהן היה פצצת אנרגיה, כאן הוא היה כדור שינה. ג'יזס, איזה שעמום. מת'יו ווהן גם עשה סרט ששעמם אותי ("אבק כוכבים") אבל שלושת האחרים שלו נהדרים, ולכן הוא מקבל את הקול שלי. וזה גם המקום להגיד – כנראה שסינגר כבר לא יראה את האפוקליפסה. בבקשה, בבקשה תחליף אותו!
בית ד' – 2 – הרבה אנשים אולי יתלבטו פה. לא אני. כמובן שיש לי הרבה כבוד לג'וס – אחד מאבני הפינה של התרבות הגיקית. "סרניטי" נהדר, "הנוקמים" אדיר, וכשהוא אוסף כמה חברים לצלם משהו של 40 דקות, הוא מספר בו סיפור בצורה יותר טובה משהרבה סרטים מספרים בלמעלה משעתיים. הוא יודע איך לביים אנשים ובהחלט יודע איך לכתוב אותם. תמשיך להיות אוסום, ג'וס.
אבל….אדגר רייט זה אדגר רייט. מה יש להגיד עליו שעוד לא נאמר? דבר ראשון, כמובן, הוא אחראי לסרט הכי מגניב שראיתי ("סקוט"). חוץ מזה הוא עשה טרילוגיה שנהדרת שהולכת במופתיות על הקו שבין להשתייך לז'אנר ללהיות פרודיה עליו. אבל מה שבאמת נהדר באדגר זה המומחיות שלו בכל אספקט של העשייה – הבימוי, הכתיבה, העריכה. הוא שם לב לפרטים הכי קטנים, בין אם זה מספר שכתוב על לוח ברקע או עטיפה של סרט די.וי.די. הוא יכול לשים התחלה של בדיחה בתחילת הסרט ופתאום בסוף להביא את הפנאץ' ליין. במקום להמשיך להביא דוגמאות אני פשוט אקשר לסרטון הנהדר הזה. בכל סרט של רייט פשוט מרגישים את האהבה לקולנוע מתפרצת ממנו, ולכן הוא הבמאי האהוב עלי שעובד כיום וגם אם הוא יפסיד בטורניר הזה עכשיו או בעתיד, לדעתי הוא הזוכה הבלתי-מעורער.
הלכתי לקנות קורנטו (אגב, פתאום ת"א התמלאה בפרסומות לקורנטו. וזה נהדר).
The hardest thing in this world
הוא לבחור באדגר רייט על פני ווידון. ולכן לא עשיתי את זה.
כן, אז אני לא אמור להתחשב בסדרות של ג'וס או בתסריטים שלו, ובתכל'ס זה מה שהוא יודע לעשות טוב – לבנות את הדמויות שלו לאורך זמן, להיות מודע לסאבטקסט, ולשלב בדיחות בתסריטים של אנשים אחרים. החולשה שלו היא שחקנים – הוא לא יודע לבחור אותם, לפטר אותם, ולעיתים יש לו אפילו פאשלות מביכות בלביים אותם (סצינת הויכוח בין האוונג'רס). ואפילו הוא לא מסוגל לגרום לתלבושת של קפטן אמריקה להיראות לא-מגוחכת.
כסרט יחיד, הסרט של רייט טוב יותר מזה שווידון יעשה אי פעם. אבל זה מה שזה – סרט יחיד. לא ראיתי את סוף העולם, אבל Hot Fuzz הוא שון עם יותר תקציב (שזה לא דבר רע. זה דבר מצויין, ואחד הסרטים האהובים עליי), ובמידה מסויימת גם סקוט פילגרים הוא כזה. לאורך זמן, לווידון יש את החזון והאמצעים למכלול יצירה שהוא הרבה יותר משמעותי מזה של רייט. ואני לא מדבר רק על מארוול.
ההפך הגמור היא הבחירה שלי באיסטווד על פני ווהן. שנאתי את "ההחלפה". "מיסטיק ריבר" ו-"מיליון דולר בייבי" כבר נמוגו מהזיכרון שלי למעט רושם חיובי כללי, אבל "גראן טורינו". אוף, "גראן טורינו". "קיק-אס" של ווהן נהדר, ו"אקס-מן" שלו הוא אולי סרט הסופר-גיבורים האהוב עליי, שמצליח לתת מימדים נוספים לדמויות קומיקס, ולהיות מותח ומבדר בו זמנית. אבל הוא לא מגרד את הסנטימנט שנשאר איתי אחרי "טורינו". אולי עוד כמה שנים ווהן יצליח לעשות משהו כזה, אבל קשה לי לדעת.
(ואולי, בעצם, זה לא ההפך? אולי מאחורה איפשהוא זה מתנקז לתכונה של איסטווד וווידון כיוצרים המעורבים ברמות רבות של ההפקה שלהם, ובשל כך מסוגלים ליצור רגעים קולנועיים ייחודיים למדי).
טרנטינו וסקורסזה – סקורסזה מפסיד אצלי טכנית בגלל הסוף של "השתולים". כן, זו הייתה חווייה עד כדי כך טראומטית.
דל טורו וביגלו – לא מתחבר לדל טורו. וזה לא שלא ניסיתי. "פאן" היה יפהפה, אבל לא יותר מזה. לא אהבתי את הלבוי או את פסיפיק רים. היצירה הכי מוצלחת שלו בעיני היא הפתיח שהוא עשה לסימפסונז. מטען הכאב זכור לי כטוב.
אז ככה
ביגלו / דל טורו – ביגלו. למרות אורכו, "כוננות עם שחר" היה אחד הסרטים היותר מוצלחים ב-2012 והוא בוים בצורה אינטילגנטית ומותחת למרות הנושא המורכב. והיא גם אישה שמביימת סרטי מלחמה. רק על זה מגיע לה לעבור שלב.
טרנטינו / סקרוסיזה – טרנטינו. אחת ההחלטות היותר קשות בטורניר הזה. אבל בגלל שחלק גדול מהסרטים של סקורסזה לא ראיתי, ואת של טרנטינו ראיתי את כולם ואהבתי את כולם, אז אני אלך איתו. בנוסף, כל המחוות שהוא עושה, המשחקים עם הזמן והסצינות קרב שלו פשוט אדירות. טרנטינו מלך!
איסטווד / ווהן – ווהן. גם החלטה ממש קשה. מאוד אהבתי סרטים של איסטווד כמו "החלפה" שהוא פשוט סרט דרמה מעולה או "מיליון דולר בייבי", אבל חלק מהסרטים שלו לא ראיתי. ווהן לעומת זאת, לא ביים הרבה סרטים, אבל את שלושתם ראיתי וגם מאוד מאוד אהבתי. אז ניתן לו את הכבוד.
רייט / ווידון – רייט. אני מאוד אוהבת את הסרטים של ווידון, ולקחת סרט סופי שאמור לסכם סרטים אחרים ואשכרה לעשות ממנו סרט טוב, צריך כישרון בלי שום ספק, אבל הסרטים של רייט פשוט אדירים, והסגנון שלהם פשוט מנצח את ווידון.
אבל זה היה קשה היום, בלי שום ספק.
קודם כל אני חייב להגיד שכל רעיון הסינמונדיאל פשוט מעולה וכיף גדול!
בית ג' הוא באמת "בית המוות" אבל יש אחד כזה תמיד בכל מונדיאל וזה לא בהכרח דבר רע, זה יוצר יותר הפתעות בשלבים יותר מאוחרים של המשחק ונותן הזדמנות לאנדר דוגים להפתיע בבתים אחרים.
לדעתי אפשר לעשות שהפרש של עד עשרה קולות יחשב לתקו, כי כרגע הסיכוי לתקו מאוד נמוך. יותר תוצאות תקו יגרמו לקצת יותר הפתעות.
רעיון נוסף שאפשר ליישם: בשלב הנוק אאוט במקרה של תקו (כאמור הפרש קולות של עד חמישה או עד עשרה) אפשר לקחת את אותו הפרש ולעשות הגרלה (מאין פנדלים כזה, יותר מזל משכל). אם יש למשל הפרש של 4 קולות אז שמים ארבעה פתקים של הבמאי המוביל ופתק אחד של הבמאי השני ומגרילים.
כשראיתי את סקוט פילגרים ממש התלהבתי
ולפני כמה חודשים במרתון ה"גלידה ודם" התברר לי שזה הסרט שאני הכי פחות אוהב של אדגר רייט. נראה לי שזו סיבה מספיק טובה להצביע לאדגר רייט. לגבי ווידון, ראיתי רק את הנוקמים שהיה נחמד, אבל אפילו לא מתקרב לרמה של סקוט פילגרים, וכמו שאמרתי, זה הסרט שאני הכי פחות אוהב של אדגר רייט.
סקורסזה נגד טרנטינו- לא ראיתי הרבה סרטים של סקורסזה: "השור הזועם", "הזאב מוול סטריט" ו"הוגו". אמנם אלה סרטים טובים, אבל אני נהנתי יותר ממה שראיתי של טרנטינו (הכל חוץ מ"ג'קי בראון")
קלינט איסטווד נגד מת'יו ווהן- סוף סוף בחירה קשה, אם מתייחסים לאיסטווד כבמאי בלבד אז מבחינת מה שראיתי זה "בלתי נסלח" נגד "קיק אס" ו"אקס-מן: התחלה", בסופו של דבר החלטתי להצביע לקלינט איסטווד.
מבחינת כתיבה אני מעדיף את ווידון על רייט
מבחינת בימוי נטו, אין ספק שלרייט יש עין סינמטית יותר. הוא קולנוען גדול יותר מווידון. אבל אני עדיין כל כך אוהב את הדברים של ווידון… גררר! זה קשה.
מקריאת התגובות מצטייר הרושם לפיו הסיבה היחידה בגללה ווהן מוביל על איסטווד, היא שאנשים לא ראו מספיק סרטים של איסטווד. מצד שני, מזל שזו הסיבה. כל סיבה אחרת הייתה גורמת למשבר אמון רציני ביני לבין המין האנושי. מצד שלישי – זה לא הוגן לא סביר שצוציק עם רזומה "בסדר כזה" כמו ווהן ינצח את איסטווד המאסטר בזכות מחדל. קצת חבל שאין דרך לא מעיקה לשקלל את היקף החשיפה הסינמוגרפית של המצביע בתוצאות.
מצד רביעי, לא נורא. אני מתאר לעצמי שאיסטווד לא יקח את זה קשה.
אם לשפוט לפי כמות הקולות בהצבעות של אתמול
והעובדה שהמירוץ צמוד יחסית, איסטווד עוד יכול לנצח.
מצד שני, הסיכוי ש 200 מתוך 300 המצביעים הפוטנציאליים שנותרו יצביעו לג'וס הוא יותר קלוש, אבל אני יכול רק לקוות.
אבל הסקר של שניהם ממש צמוד
כרגע עומד על 51%-49% לטובת ווהן, וזה לגמרי יכול להשתנות להובלה של איסטווד.
מסכים
וזה נכון מילה במילה גם לגבי סקורסזה לעומת טרנטינו
באמת בית יותר קשה.
אבל בשבילי, לא *כזה* קשה. בבית הזה הופיעו לי כל המקרים (המעטים) שבהם הדיעה שלי שונה מהמיינסטרים.
בגילו/דל טורו-היה לי קל. ביגלו לוקחת נושאים יבשים ועושה מהם סרטים מצויינים, מעניינים וחזקים. דל טורו, עם כל הדמיון שלו, עוד לא עשה סרט שאהבתי לגמרי, במאה אחוז.
הצבעתי לדל טורו. העניין הוא כזה: אני מנסה לדמיין מה יותר ילהיב אותי, הודעה על סרט חדש של ביגלו, או של גיירמו. השני לוקח בקלות. הדמיון והיצירתיות של הבחור הזה הן מצרך כל כך נדיר, והוא זורק אותם על כל סרט שלו בככזאת נדיבות שאין שאלה. אובייקטיבית יכול להיות שהסרטים של ביגלו יותר טובים, אבל אני מעדיף לעבור חוויה (לא מושלמת) כמו שדל טורו מכין מאשר לראות סרט דוקומנטרי עשוי מקצועי.
בחירה שנייה-סקורסזה. את טרנטינו אני לא אוהב, ולמרות שאת הזאב מוול סטריט ראיתי רק פעם אחת, אני חושב שיכול מאוד להיות שהוא יצירת מופת. בכלל, לבחור יש פילמוגרפיה ברמה של ספילברג מבחינת יחס קילומטרז'-איכות.
את בית ד' אני פותח עם איסטווד. אני חושב שווהן במאי מצויין, אבל אקס מן וקיק אס נחלשים בצפייה שנייה, ואת אבק כוכבים אף פעם לא כל כך אהבתי. איסטווד עשה את "בלתי נסלח", ובזה זה נגמר מבחינתי.
רייט נגד ווידון-טוב, לא כוחות. אחד במאי אקשן סביר ותסריטאי דמויות טוב. השני הוא אחד הקולנוענים הכי מרעננים, חדשניים ומרשימים של הדור החדש. אני עם כולם פה-לגמרי רייט.
אחלה של משחק
מאוד מעניין וכיף.
בבחירה הראשונה הלכתי על ביגלו כי שנאתי את הלבוי ופסיפיק רים ומנגד אהבתי את מטען הכאב
הבחירה השנייה הרגה אותי והייתה ממש קשה אבל בסוף הלכתי על סקורסזה
השלישית הייתה קלה כי למרות שמתיו עשה את האקס מן הכי טוב ואת קיק אס המגניב הוא עדיין לא ברמה של איסטווד
ברביעית הלכתי על ווידון
התקשיתי רק ב"קרב" בין טרנטינו לסקורסזה
ואז נזכרתי שלמרטין יש ה-ר-ב-ה יותר סרטים שנהניתי מהם מאשר של טרנטינו (במאי מצוין בפני עצמו, אין ספק, אבל מבחינתי מרטי מתעלה עליו). והאחרים? דל טורו (וזה רק כי ראיתי סרט אחד בלבד של קת'רין, "מטען הכאב", וגם ממנו לא התרשמתי), ג'וס ווידון (שראיתי רק את "הנוקמים" שלו ונאדה של אדגר רייט, חוץ מכרבע שעה של "סקוט פילגרים") וכמובן שבקלינט שבחרתי בו בלי למצמץ לעומת מת'יו ווהן האובר-רייטד. ההפרש ביניהם מאוד קטן ואני מקווה שבסופו של דבר קלינט ינצח, כראוי לו.
המון אנשים יחלקו עליך (כולל אני)
ספרות זולה וכלבי אשמורת הם סרטים שנחשבים כמופתיים בעיני הרוב. אני חושב שעם כל הכבוד לסקורסזה (ויש טונות של כבוד) טרנטינו השפיע על הקולנוע כמעט כמוהו, אם לא באותה מידה. חוץ מזה בעשרים השנה האחרונות לא היה קולנוען שהשפיע יותר מטרנטינו.
טרנטינו השפיע רבות.. אבל השוואה בינו לבין סקורסזה היא עדיין מצחיקה שמסתכלים על הפילמוגרפיה של שניהם. ושוב טרנטינו באמת השפיע רבות אבל עדיין הסרטים שלא פשוט מחורבנים, לא אוהב אותו וזה באמת עניין של טעם.
בחירות קלות
דל טורו עשה את "הלבוי" וזה מספיק כדי שאבחר בו(את "המבוך של פאן" לא ראיתי.
אני לא מעריץ גדול של סקורסזה, אבל טרנטינו לא עשה סרט טוב מאז כלבי אשמורת וגם אותו אי אפשר להשוות לסרטים כמו "החבר'ה הטובים" ו"השור הזועם". כמו שאומרת הקלישאה, מה שסקורסזה הספיק לשכוח טרנטינו כבר לעולם לא ילמד.
גם על קלינט איסטווד אני לא מת, אבל ברור שמתיו ווהן לא באותה רמה.
ולבסוף, ג'וס ווידון מוערך יתר על המידה, אבל אדגר רייט אפילו יותר.
הדבר העיקרי שהסינמונדיאל גורם לי להבין הוא
שההשכלה הקולנועית שלי ממש מוטלת בספק. ברצינות, בשני המשחקים עד עכשיו יכולתי להצביע רק לשתיים מתוך ארבע משחקים, פשוט כי אני לא מכירה מספיק מהסרטים של כול במאי. בכול אופן זה דווקא דבר טוב זה גורם לי לחשוב שאני לא רואה מספיק סרטים, במקום לחשוב שאני רואה יותר מידי וזה אחלה תירוץ.
בכול אופן ברייט נגד ווידון לא הייתה שאלה, אני סוגדת לסקוט פילגרם ואת הנוקמים לא סבלתי. מכיוון שאין לי סנטימנט מיוחד לטרנטינו, (למרות שאני אוהבת את הסרטים שלו) יכולתי להצביע לסקורסזה בלב שלם פשוט כי החברה הטובים והזאב מוול סטריט כול כך הרשימו אותי
אף אחד לא מזכיר את שאטר איילנד?
באמת שהתלבטי בין מרטי לטרנטינו, אצל השני כלבי האשמורת ממש אהבתי וגם את ספרות זולה ולמרות שלא ממש אהבתי את ממזרים( שהיה טוב אבל לא מדהים כמו השניים האחרים ) וגאנגו היה בינוני.אצל מרטי כבר הזאב נותן לו מקום של כבוד, אבל זה לא מספיק עד שנזכרתי בשאטר איילנד ושאטר איילנד פשוט מרתק מהתחלה ועד הרגע האחרון, גם אם זה היה רק סרט מתח זה היה סרט מתח טוב, אבל הסוף פשוט הופך את זה לגאונות ולכן הוא נבחר אצלי אחרי קרב מטורף ובפנדלים.
אני לגמרי בעד שאטר איילנד,
ומסכים איתך שהוא סרט נהדר ולדעתי הטוב של סקורסזה בעשור האחרון.
אבל שאר הסרטים שלו לדעתי ממש לא עומדים ברמה הזאת לאחרונה. בעיקר ה'שתולים' האוברייטד, שלא הנפיק שום סצינה מקורית וזכירה, מלבד אולי כאלה שראינו כבר קודם.
טרנטינו לעומת זאת – גם אם ג'אנגו הוא החלש ביותר שלו לטעמי – עדיין מוציא לפחות חמש סצינות כאלה בכל סרט. אם מישהו היה אומר לי – בוא נראה הערב שוב 'השתולים', הייתי מוותר בלי היסוס. ממזרים, קיל ביל (שניהם), ואפילו חלקים מג'אנגו והגריינדהאוס ההוא, שווים אפילו בפעם השלישית או יותר את הפיצה והקולה שלי.
ועל כן קולי הלך לטרנטינו כאן.
באשר לדל-טורו – שגם לו הצבעתי, גם קצת מחוסר השכלה ביגלואית, אני ממליץ למי שהצביע לו בגלל הלבוי (ולא ראה) לראות את 'המבוך של פאן' – הוא הרבה יותר כבד ומצמרר וקשה עיכול, אבל למי שמצליח לצלוח אותו – לדעתי הוא אחד המקוריים והאינטנסיביים שראיתי, גם אם הוא לא מושלם.
וואי וואי, בחירות קשות הפעם
גיירמו נגד ביגאלו זה קרב חד-צדדי מבחינתי. גיירמו לוקח בלי למצמץ. אבל השאר ממש לא פשוט.
בקרב המאוד צמוד בין טרנטינו לסקורסזה נתתי כבוד לוותק. עם כל הכבוד לטרנטינו, לסקורסזה יש פילמוגרפיה הרבה יותר עשירה, והוא עוד יכול ללמד את קוונטין כמה טריקים.
איסטווד נגד ווהן זה לכאורה לא כוחות. במאי ותיק ומוערך מול ילדון שיודע לעשות קונצים. אבל במקרה הזה נתתי את הכבוד לילדון. בסופו של דבר, אם אני צריך להחליט איזה סרט לראות עכשיו, הסרטים של מתיו לוקחים בלי מאמץ. איסטווד אולי יותר רציני ועמוק, אבל ווהן הוא פשוט כיף גדול.
הקרב האחרון הוא לא פחות קשה וצמוד. מצד אחד האיש שהביא לנו את באפי והנוקמים ומצד שני אחד היוצרים הכי שנונים שפועלים היום. הגיק שבי לא יודע מה להחליט.
אבל בסופו של דבר, זה קרב של במאי קולנוע, לא טלויזיה. סרניטי ומהומה רבה היו חביבים מאוד, אבל לא באמת רלוונטים לתחרות בפרופיל גבוה. ועל סמך סרט אחד, מוצלח ככל שיהיה, קצת קשה לתת ניצחון. אז ברגע האחרון, אחרי הארכה ופנדלים, הנצחון כאן הולך לאדגר רייט.
ההצבעה שלי בווידון-רייט רמאית
מהסרטי הקולנוע, ראיתי שניים של רייט, 'סוף העולם' ו'סקוט פילגרים', שהיו נהדרים, אבל ממש – ואחד של ווידון, 'הנוקמים', שהיה כיפי אבל פחות עפתי עליו מההייפ. אז איך יכול להיות שקולי הלך לג'וש? שש מילים: 'בלוג השירה בציבור של דוקטור הוריבל'. אם הצפייה הראשונה בסרט הזה לא הייתה מספיקה לניצחון, אז בטח השנייה, או השמינית או העשירית, ולא אכפת לי אם זה בכלל נחשב חלק מהסקר.
אבל באמת, הסרטים של רייט נהדרים לגמרי.
בגלל שאני בעבודה עכשיו ומשעמם לי רצח
אני מרפרש את העמוד כל כמה דקות כדי לראות מה המצב בין קלינט איסטווד ומת'יו ווהן – והמצב צמוד רצח!! לפני רגע הם היו בתיקו ועכשיו מת'יו מוביל ב-2 קולות בלבד! נו, יאללה, תנו למי שמגיע לנצח (וזה קלינט, כמובן)
טוב, הזדמנות לצאת בור:
אוף טופיק-
שאלה לגבי ג'וס ווידון- בכל פעם שאני נחשף להערצה המטורפת אליו אני מתפלא מחדש: במה גדולתו?
ניסיתי מאוד ליהנות מיצירתו הטלוויזיונית, ופשוט לא התחברתי.
את באפי, בית הבובות וסוכני שילד נטשתי לאחר מספר פרקים.
"באפי" (על כל פנים בתחילת עונתה הראשונה) מכילה קרבות של אפקטים זולים מול ערפדים עם איפור זול. בכל העדינות אומר כי "באפי" הזכירה לי את "פאוור ריינג'רס". (אני מודע לזעזוע שהמשפט הזה יכול לגרום למספר אנשים). לא נתקלתי בעומקים תסריטיים כל שהם.
"בית הבובות" הרשים אותי מאוד בהתחלה, אבל הקונספט של "כל פרק משימה" עצבן אותי.
כנ"ל לגבי סוכני שילד, שהתברר כדרמה פרוצדורלית משמימה.
אני מהמר שיהיו שיגידו שפשוט אין לי סבלנות ואם הייתי ממשיך הייתי מתחבר, ובכל זאת- האם מישהו יכול להסביר לי מה אני מפספס?
או אולי לתת לי יעד צפייה שממנו והלאה הסדרות הופכות לאיכותיות (סטייל: תראה בסבלנות עד פרק X של עונה Y של סדרה Z, ומשם העלילה מתפתחת ומתמלאת רבדים וטוויסטים, הדיאלוגים נהיים שנונים והדמות הראשית מפסיקה להיות מעצבנת..).
תודה לעונים, ואני כבר מכין את עצמי נפשית להשמצות מפה עד הירח.
תראה פיירפליי
הסדרה היחידה שלו שבאמת אהבתי.
שמעתי עליה דברים טובים..
איך הקונספט: כל פרק בפני עצמו או שיש המשכיות?
ואיך הקצב, זוחל או מהיר?
ישנה המשכיות מסוימת אבל כל פרק גם עומד פחות או יותר בפני עצמו
הקצב קליל וכיפי.
סוכני שילד לא בדיוק שלו
הוא ה"יוצר" אבל הוא לא כותב ולא מביים למיטב ידיעתי.
כל אחד והטעם שלו
אבל אני ממליץ בחום לראות מעבר לעונה הראשונה של באפי. נכון, התקציב שם הוא כנראה ברמה של פאוור ריינג'רס, אבל החל מהעונה השנייה יש הרבה יותר השקעה והיא הופכת להיות מהסדרות שיותר (אם לא הכי) אהבתי. אבל לדעתי גם בעונה הראשונה יש "עומקים תסריטיים", ואם מתעלמים מהויזואליה המגוחכת, דבר שלפחות לי לא הפריע אף פעם, אפשר ליהנות גם מהעונה הראשונה.
חוץ מזה, לגבי "סוכני שילד", בשלב מסויים הסדרה מקבלת המשכיות מפרק לפרק וזה מקפיץ אותה כמה רמות. את בית הבובות זנחתי אחרי כמה פרקים.
פיירפליי – סדרה מופתית.
זה רק אני
או שבסקר בין טרנטינו לסקורסזה יש שתי תמונת מכלבי אשמורת ?
Geek-off!
שני גאונים במקצוע שלהם. שנינות, סאב-טקסט ועדות מעריצים.
הדרך היחידה שאפשר להחליט בין ווידון לרייט היא אם מסתכלים נטו על הסרטים שהם ביימו, ולא לתת לקריירה הטלוויזיונית שלהם להשפיע… או על תסריטים שהם כתבו… או על השפעה כללית על פרוייקטים… או על Awesomeness כללי.
לעזאזל איתך סינמונדיאל!
טוב, קרקר כפול כבר התחיל עם פרוייקט ה"פרשנויות למשחקים" אז אני אמשיך.
– ערב טוב יורם, אנחנו נמצאים עכשיו באחד המשחקים המסקרנים ביותר של הטורניר, בין מרטין סקורסזה לקוונטין טרנטינו.
– בהחלט מאיר, מדובר בשני ענקים ללא כל ספק, שניים שבאמת שינו את התחום, כל אחד בתקופתו ובדרכו שלו. סקורסזה הוא היותר וותיק, אבל אין ספק שהוא אחד מהיותר עקביים בטורניר. כולנו זוכרים לו את הטוטאל-פילמייקינג שהוא הביא לעולם בסבנטיז ובתחילת האייטיז, את ההבלחה המצויינת אף היא שלו בתחילת שנות ה-90 עד אמצע העשור, ולבסוף, דווקא כשנראה גמור, הוא זכה לתחייה מחודשת בשנות ה-2000, מביים להיט אחר להיט.
– … ומהצד השני, טרנטינו, הפריצה הגדולה ביותר בעולם הקולנוע ב-20 השנה האחרונות, ששינה אותו מקצה לקצה בכל דרך אפשרית, ולמרות זאת, מלבד ההברקה ההיא ב-2009, הוא גורר תלונות שמאז 94' הוא מתחכם ובעיקר מבלה יותר מדי זמן בלהראות כמה גדול הוא, ולפעמים זה על חשבון האיכות. פעם הייתה לו את עוזרת המאמן סאלי מנקה שעזרה לו, אבל מאז מותה יש הרבה חששות לגבי היכולת שלו.
– זה נכון, ולכן על היעדרה של מנקה ינסה טרנטינו לפצות עם ההרכב המבטיח שלו. ההגנה היא כולה על טהרת "כלבי אשמורת", אם כי ההיכללות של בושמי לצד השליישיה רות'-מדסן-קייטל מפתיעה במקצת. עיקר הכישרון בקישור מגיע מהציוות הקטלני של סמואל ל. ג'קסון שמסרב לפרוש אבל בצדק עם הרכש האוסטרי כריסטוף וולץ, שילוב מושלם של אגרסיביות פראית עם אלגנטיות קטלנית. ובחוד ההתקפה, מי אם לא אומה ת'ורמן.
– ללא ספק, הרבה יותר מרשים מההרכב של סקורסזה. אין אצלו שמות נוצצים מדי בסגל, מלבד ליאונרדו דיקפריו בחוד כצפוי. מה שפחות צפוי הוא העובדה שסקורסזה החליט להציב מאחורי דיקפריו את המוזה הקודמת שלו, רוברט דה-נירו. דה נירו לא היה צפוי להיות מזומן בשל העובדה שעברו כמעט 20 מאז הפעם האחרונה שהוא הופיע טוב במגרש, אבל נראה שברגע שסקורסזה זיהה אצלו קאמבק פוטנציאלי שהוא מבצע בידיו של במאי אחר (דייוויד או ראסל) הוא היה חייב לחטוף אותו בחזרה. יהיה מרתק לראות איך הזקן והצעיר יעבדו ביחד, אם בכלל.
– זה מתחיל! השופט רוברט ריצ'ארדסון (שנבחר בשל הנייטרליות שלו, הוא צילם גם סרטים של מרטין וגם של קוונטין) שורק את שריקת הפתיחה והמשחק יוצא לדרך.
– ובכן, כמה דקות אחרי הפתיחה וכבר אפשר לראות מגמה בעייתית אצל סקורסזה. בסופו של יום רוב השחקנים שלו הם כאלה שהופיעו אצלו בסרט אחד בלבד, מה שהופך את הקבוצה שלו לבלתי ממוקדת וחסרת כימיה כללית. עושה רושם שלאומה ת'ורמן קל לחתוך דרך ההגנ… לא, רגע, משהו פה קורה. משהו מעניין. השוער ג'ו פשי הודף את ההתקפה של תורמן, ובועט כדור עד לצד השני של המגרש. הארווי קייטל, מגן טרנטינו, משיג את הכדור, אבל משום מקום מגיע דה נירו וחוטף לו. הוא עומד לבד לגמרי בהתקפה, ולפי תנועת השפתיים שלו נראה שהוא מאיים על השוער, אומר לו "אתה מדבר אליי? אין פה אף אחד אחר, אז אתה בטח מדבר אליי!" ו… זה שער! 1-0 לסקורסזה!
– פשוט מדהים, מאיר, פשוט מדהים. רגע, רגע… אני מדמיין או ש… 2-0 לסקורסזה! זה שוב פעם דה נירו שבועט לשער טיל, ממש כמו מכה של ג'ק למוטה. האיטלקי הגדול חזר. לא יאומן. טרנטינו בהלם. סקורסזה היה פה הרבה לפני טרנטינו, ונראה שהוא גם מופיע על לוח התוצאות הרבה לפניו.
– המממ, בדקות האחרונות אחרי השער המופתי השני של דה נירו, נראה שמרטין קצת נרגע. הדבר המעניין היחיד שקרה היה כמעט שער מוזר מאוד לסקורסזה. דה נירו שוב הביא את הכדור למרכז הרחבה, אבל השוער של טרנטינו נתן לו מכה ממש לא נעימה וממש לא חוקית. ווילם דפו ניסה להרגיע את דה נירו חברו לקבוצה והמליץ לו להפנות את הלחי השנייה, אבל ההתקרבות שלו לדה נירו חשף אותו למכה נוספת מהשוער. נראה שדפו שילם על החטא של השוער פה, והקבוצה של סקורסזה אפילו לא מקבלת פנדל.
– דקה 44: 3-0 לסקורסזה! מדהים! ג'ו פשי בישל לדה נירו שער מטורף נוסף רגע לפני שנגמרת המחצית. לא סתם קוראים להם החבר'ה הטובים.
– ובכן מאיר, חזרנו מההפסקה, ולמרות שהם מובילים 3-0, משהו לא טוב קורה לסקורסזה. משהו נורא למען האמת. דה נירו המפתיע הגיע עוד פעמיים לשני מצבים מעולים (פעם מבישול של ג'ולייט לואיס ובפעם השנייה של שרון סטון) אבל לא הצליח. ובעצם, הוא נראה די עייף, ו… וואו, כמו שחשבנו: דה נירו יורד מהמגרש. סקורסזה מאוכזב מהיכולת שהפגין בדקות האחרונות למרות השלושער.
– דקה 50: גול לטרנטינו! סוף כל סוף! ובמפתיע מי שעשה את זה דווקא היה מגן! כל צוות ההגנה של כלבי אשמורת רץ להתקפה, מלבד סטיב בושמי שהעדיף לעמוד בצד ולא להתערב. ועדיין, ברגע של טירוף, מייקל מדסן חותך מהאגף הימני ומטיס כדור שפוגע לשוער ג'ו פשי באוזן, אבל גם נכנס לשער.
דקה 54: לא ייאמן, טרנטינו שוב צמצם את הפער! הפעם זה סמואל ל. ג'קסון עם שער שהולך להיכנס להיסטוריה. הוא השיג את הכדור בסוף המגרש, ורץ קדימה ללא רחמים תוך כדי ציטוט ספר יחזקאל, פרק 25 פסוק 17, ואז, בנקמות גדולות ובתוכחות חמה, הוא דופק את השער. מדהים.
– טוב, עברו עוד כמה דקות, וטרנטינו הביא לנו בעזרת פאם גריר מצב שעשה רושם שיכול להיות מעולה, אבל בסוף התפספס. לעומת זאת, בצד של סקורסזה יש כבר תקווה מסויימת, כי דיקפריו יצא לראשונה להתקפה בעזרתו של דניאל דיי לואיס, אבל היא לא עלתה בסופו של דבר. חבל.
– זה שיוויון!!!! 3-3! אומה ת'ורמן האלוהית פשוט חותכת לגזרים את הקישור וההגנה, לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא שיחקה שנים ביפן, ואז מוצאת את השער בקלות. איזו מלכה.
– טוב, מסתבר שדווקא יש משהו בדיקפריו הזה: הוא פשוט טס ברחבה כמו האוורד יוז, ומפספס רק קלות את השער. אם הוא ימשיך ביכולת הזאת בדקות הקרובות, הוא עשוי להחזיר את הייתרון לסקורסזה.
– בעצם לא! אומה ת'ורמן משלימה צמד, ובמהפך מטורף עושה 4-3 לטרנטינו! יש לציין שזה לא היה שער יפה במיוחד. נראה שטרנטינו הגיע למסקנה שהוא גאון, והבין שלא משנה מה יעשה – אנשים ישתחוו לרגליו. מכאן הוא הסיק שאסור לו לוותר על שום תנועה ושום חצי מהלך. כל מסירה – הגדה לפסח, כל היתקלות עם מגן – נאומים שייקספיריים. ועדיין, תורמה הייתה מספיק מלכה כדי שהשער הזה יעבוד גם הוא. סחתיין.
– אנחנו כמה שניות לפני סיום הזמן החוקי. טרנטינו מוביל והקהל משוגע עליו, מי בכלל זוכר שסקורסזה היה שם לפניו? רגע… רגע… שערררר!! 4-4! דיקפריו סוף סוף משווה!
– מאיר, תרגע, אבל אני רוצה להגיד לך שזה שער מדהים. אחרי מי יודע דקות של היעדרות מהמשחק, התקפה מ-ד-ה-י-מ-ה של דיקפריו, ביחד עם מאט דיימון וג'ק ניקולסון, נותנת לסקורסזה את התקווה להמשיך. נהדר.
– אנחנו חוזרים להארכה השנייה, אבל בינתיים לא משהו. אבל רגע, בעצם… האם טרנטינו חוזר למשחק? נראה שכן. הרכש האוסטרי כריסטוף וולץ בועט שער יפהפה וקובע 5-4 נהדר. ג'קסון היה השליט העיקרי בקישור עד עכשיו, אבל נראה שיש שם מנהיג חדש.
– עכשיו הייתה היתקלות נהדרת במרכז המגרש: דיקפריו ניסה לתקוף, וולץ מנסה לבלבל אותו באלגנטיות האופיינית לו… אבל אז ג'יימי פוקס שנכנס כמחליף היה חייב להתערב והרס את מה שיכל להיות התקפה נהדרת של אחד הצדדים. למה הוא בכלל נמצא שם מלכתכילה? טרנטינו ממשיך להתעקש באופן דורסני מדי שהכל יילך כמו שהוא רוצה, ומעדיף להתחכם במקום להורות על מהלכים קצרים ולעניין.
– שיוויון נוסף! 5-5! דיקפריו משלים גם הוא צמד, עם שער פסיכי לחלוטין שנבע כנראה מהלימון 714 שהוא לקח כמה דקות לפני זה (לא ברור למה התאחדות הקולנוע מתירה בו שימוש). ועדיין, שנייה לפני שהוא חטף שיתוק, דיקפריו שיגר טיל בלתי ניתן לעצירה. האם אנחנו בדרך לפנדלים?
– רגע… מה קורה שם… זה נראה כאילו… מייקל מדסן שולף אקדח ומתחיל לירות באנשים, כנראה מתסכול על התיקו שגזל מהקבוצה של טרנטינו ניצחון ברגע האחרון. ו… עכשיו נראה שבערך כל אחד שם שולף אקדח… אלוהים אדירים, מרחץ דמים באיצטדיון! כולם ירו בכולם וכולם מתים!
– טוב, אי אפשר לומר שזה לא היה צפוי, דרבי איטלקי-אמריקאי בכל זאת.
– שנייה מאיר, מסתבר שלמרות הכל זה לא הסוף! סטיב בושמי שהתחבא בצד כל הזמן ולא השתתף מגיע, מכדרדר את הכדור חצי מגרש בין הגופות ובועט לשער הריק. האם זה 6-5 לטרנטינו או שהשוער לא יראה בזה שער חוקי?
– זה שער! השופט אישר את השערוריה של בושמי ובכך טרנטינו מנצח את סקורסזה! מדהים, אם כי מאוד תמוה.
– טוב, מה אתה רוצה, פאנבויז…
הפעם לא הצבעתי, כי לא ראיתי את הסקר בזמן אמת,
אבל לו הייתי מצביע, הייתי נמנע בדל-טורו מול ביגלו כי פשוט לא ראיתי מספיק משניהם כדי להחליט;
בטרנטינו מול סקורסזה הייתי מתלבט עד מאוד ובטח משנה את ההצבעה כמה וכמה וכמה וכמה וכמה פעמים ואז מתחרט ברגע שהייתי שולח אותה.
איסטווד היה לוקח בקלות מול ווהן. עם כל הכבוד לווהן, מה שאיסטווד כבר עשה, ייקח לו הרבה שנים לעשות. יש סרטים של איסטווד בין האהובים עלי ביותר; לווהן עוד אין. הסרטים שלו הם כיף טהור, אבל כדי להתרומם הוא יצטרך יותר מזה.
ולבסוף, ווידון מול רייט – אדגר רייט. ובגדול. וודון הוא מבריק; רייט הוא ממש טוב. כשראיתי סרטים של וודון התרשמתי בהחלט מהיכולת שלו, אבל רק את סרניטי ממש אהבתי. כנ"ל לגבי יצירותיו הטלוויזיוניות: מבריקות בהחלט, אבל לא הכל אהבתי.
לעומת זאת, אדגר רייט ירה ארבע פעמים ופגע בול בכל ארבעתן. כל סרט שלו, הוא יוצא מן הכלל, וכל סרט שלו הוציא אותי בתחושה שאני פשוט חייב לראות גם את הסרט הבא שהוא יעשה, תחושה שלא הייתה לי בד"כ אצל וודון. ועל כן הבחירה נופלת בקלות על רייט.