סינמונדיאל 2018: והגביע הולך ל-

אז, מי ניצח בגמר?

כמו כל סרט טוב, הסינמונדיאל לא הרפה אפילו ברגע האחרון. כשחשבת שהכל נגמר, ושאי אפשר למתוח את זה, ושהנה הנה הנה הולך לבוא מנצח: תיקו.

באטמן כיסח, וולטר הבהיר מה קורה כש..אהם, פוגשים זר באלפים, יו ג'קמן וכריסטיאן בייל השתגרו לקצה השני של המגרש, טים בלייק נלסון חשב שהם הפכו לקרפדה, באטמן כיסח, בראד פיט שאל אותו האם הוא מודאג מהביטחון של החרא שלו, גאי פירס קעקע את עצמו, ניקולס קייג' חטף את הכדור, כלומר, את התינוק ואז ביין בא וכיסח את באטמן למה שכמעט נחשב גול עצמי. אבל בסוף: תיקו. אפילו ההארכה (וכולנו יודעים שנולאן יודע להאריך גם ככה) לא הצליחה לשנות את התוצאה – אלא רק להעלות את זה מתיקו מוחלט ל"תיקו בהפרש של קול יחיד ובודד" (לאנשים שפעם אחרונה שראו את הסקר היה נראה שנולאן מוביל – זה היה לפני הסינון של הקולות הכפולים, המרובעים והכפול-עשרים ושתיים-ים).

אז הלכנו לפנדלים: חמישה יוצרים ומבקרים שהיו צריכים להחליט – נולאן או האחים כהן?

יעל שוב ("Timeout"):  נולאן מבריק והסרטים שלו בנויים כמו קתדרלה לקולנוע אבל האחים כהן מגוונים יותר, מצחיקים יותר, צורבים יותר, יהודים יותר, ומדי פעם מבצבצת אצלם הנשמה.

אבי נשר ("הלהקה", "זעם ותהילה", "סוף העולם שמאלה" ועוד, ברצינות, הרבה מאוד סרטים): את כריסטופר נולאן אני מאוד מכבד. את האחים כהן אני מאוד אוהב – וכידוע, כשיש לך אהבה, היא תמיד מנצחת (אפילו בפנדלים). יש רגעים ב״ביג ליבובסקי״, ״פארגו״, ו״ברטון פינק״ ( בילי ויילדר, בשמיים, מהנהן ברגע זה) שכשאני נזכר בהם אני מבין שוב למה אני כל כך אוהב קולנוע.

יאיר רוה ("סינמסקופ"): בחירה יפה וקשה בין שתי נבחרות של יוצרים שחתומים גם על התסריט וגם על הבימוי של סרטיהם. שניהם מנסים להעביר רעיונות פילוסופיים מורכבים באמצעות ז'אנרים הוליוודיים קאנוניים. ולמרות שנולאן עושה פלאות בז'אנרים הקרובים לליבי (מדע בדיוני, גיבורי על ופנטזיה), ולמרות שיש לו מקבץ מרהיב של יצירות מופת, אני בוחר בלי היסוס באחים כהן כמנצחים. גם בזכות הכמות האבסולוטית של סרטים ויצירות מופת, אבל בעיקר בזכות העובדה שאני לא יכול לדמיין את חיי בלי "רציחות פשוטות", "ברטון פינק", "האיש שלא היה שם" ו"יהודי טוב". הם מצחיקים, הם אלימים, הם יוצרים דמויות נצחיות ובלתי נשכחות. ובכנות, אני חושב שהם פשוט גאונים.

אלון גור אריה ("המוסד הסגור", "מבצע ביצה"): האחים כהן. כי בסרטים רגילים השחקנים מקבלים כל ערב 'סיידים' ליום הצילומים הבא, טקסטים עם תיקונים של הרגע האחרון. היה שחקן (וואלה לא זוכר את השם. סיפרו לי את זה כשלמדתי קולנוע ולא הקשבתי כי אז זה עוד נחשב לימודים) שאמר להפקה ששכחו לשים לו בלוקר את הטקסט. התשובה היתה: אין דפים כאלה אצל האחים כהן, מה שנכתב יצולם.

אהרון קשלס ("כלבת", "מי מפחד מהזאב הרע"): וואו, הסינמונדיאל הזה יותר קשוח מהמונדיאל. זה דבר אחד לראות את בלגיה עפה מהמונדיאל, אבל לחזות במפלתו של מרטין סקורסזה? אז רק כדי להיות ברור, אם הייתי חייב לבחור את הפייבוריט שלי מבין הבמאים הפעילים, הייתי בוחר במרטין סקורסזה. כולם מזדקנים, אבל סקורסזה ממשיך להפתיע ולנפק קולנוע חצוף ובועט גם כשהוא חוגג 75.

אם לחזור למאבק שלשמו נתכנסנו, האחים כהן-כריסטופר נולאן, אני הולך עם השניים שעברו ברית מילה ואני הולך איתם בגלל שסך הכישורים שהם מביאים לעולם העשייה שלהם גדול – נכון לעכשיו- מזה של נולאן. האחים כהן מסוגלים לעבוד בכל ז’אנר, הם ניחנים בחוש הומור, הם משתמשים בחידה הקולנועית כדי לדון בחידה האנושית, והם מציגים שליטה מעוררת יראה בארגז הכלים האודיו-ויזואלי שלהם.

זו גם אחת הסיבות לכך שאין שני סרטים שלהם שנראים אותו דבר, למרות שרוב הזמן הם עובדים עם אותו צלם, רוג’ר דיקנס הנפלא. ואני באמת לא יכול לחשוב על שני סרטים יותר שונים מ”ארץ קשוחה” ו”יהודי טוב”. גם הפסקול בסרטים של האחים כהן הוא הוכחה לעליונות המחשבתית שלהם. נולאן מרבה להשתמש באורקסטרות האגרסיביות של זימר, ויחד איתו המציא את הפסקול האימתני והאפקטיבי להחריד של עשר השנים האחרונות. אבל אני מעדיף את המהלכים הערמומיים של האחים כהן: את השיתוף פעולה שלהם עם קרטר בורוול, את היכולת שלהם לשלב שירים כמו “הוטל קליפורניה” בביצוע של הג’יפסי קינגס ב”ביג ליבובסקי”, ומעל לכל, את האומץ שלהם לייצר סרט נטול מוזיקה כמו “ארץ קשוחה”. האחים כהן ממציאים שפה לכל סרט, לעיתים הם אפילו ממציאים מבטא, וכל אלה יוצרים עולם כל-כך עשיר, שבקלות אפשר לראות איך נואה האולי מצא ב”פארגו” באר אינסופית של רעיונות.

ולסיום, אחזור למימד האנושי. האחים כהן שמים את מבטחם בדמויות, בעוד נולאן שם את מבטחו במנגנון העלילתי. זו גם אולי הסיבה שנולאן יצר רק דמות מיתולוגית אחת (הג’וקר) אבל האחים כהן הצליחו ליצור למעלה מחמש דמויות מיתולוגיות רק ב”ביג ליבובסקי”, שלא לדבר על גלריית הדמויות שמקשטות את יתר יצירותיהם (ממארג’ גונדרסון ב”פארגו” ועד אנטון שיגור ב”ארץ קשוחה”).

נ.ב השותף שלי, נבות פפושדו, היה בטוח מצביע לכריסטופר נולאן.

והמנצחים – לאחר מרחק נגיעה מניצחון בסינמונדיאל הקודם, לאחר תיקו מוחלט (טוב, עם קול אחד שהיה לטובתם) ולאחר ניצחון מוחלט בפנדלים: האחים כהן

coen

(הפוסטר המעולה הזה נעשה על ידי מתיו ברייזר, שניתן לראות את שאר עבודותיו כאן (כולל גרסה דומה אבל שונה לפוסטר למעלה))
במקום השני, בהפרש קטנטן: כריסטופר נולאן.
במקום שלישי: מרטין סקורסזה.
במקום רביעי: דייוויד פינצ'ר.

וזה אומר שב-2.8 (עדכון: לא בשני. שבועיים לאחר מכן. תצא בימים הקרובים פוסט מפורט בנוגע לעניין) נפגש לכהן-קון: מרתון סרטי האחים כהן. פרטים מדויקים: בקרוב.

זוהי הטבלה הסופית:

טבלתנוקאאוט

ולמי שרוצה להסתכל על ההיסטוריה של סינמונדיאל 2018, בקצרה:

הכירו את המתמודדים - חלק 1 ו-חלק 2
כתבת פתיחה (כולל טבלת הבתים)
שמינית גמר : ראשונה, שנייה, שלושה ורביעית.
רבע גמר: ראשון  ושני.
חצי גמר: ראשון ושני.
המקום השלישי.
הגמר.

וזהו. היה ארוך, מתיש ופשוט נהדר. תודה לכל המשתתפים.

ניפגש ב-2022.