האזרח קיין

במקור: Citizen Kane
במאי: אורסון וולס
תסריט: אורסון וולס, הרמן ג'. מנקיוויץ
שחקנים: אורסון וולס, ויליאם אלנד, ג'וזף קוטן, רות ווריק, אוורט סלואן

הוא מת.

המולטי-מיליונר האגדי שבזמנו השפיע על כל ארה"ב וגם על אירופה, צולם עם כל שועי עולם (ביום בהיר אפשר לראות את פורסט גאמפ ברקע), צמח אל פסגת החלום האמריקני, ובשנותיו האחרונות, לאחר שהאימפריה שהקים קרסה, גר לבדו בטירה ענקית, כשהוא מלווה רק בצוות משרתים ונוהג מנהגים מוזרים ומעוררי תדהמה, מת.

אני מתכוון כמובן למייקל ג'קסון.

לא, לא באמת. מדובר בצ'רלס פוסטר קיין (אורסון וולס, שגם ביים), לשעבר בעל רשת עיתונים ענקית, איש זר ומוזר, שאמנם לא כלל בילוי אלטרנטיבי עם ילדים בשעשועי הפנאי שלו, אולם זכה להערצה וסלידה לא פחות מכוכב הפופ. ולפני מותו, הוא אמר רק מילה אחת: "רוזבאד" (בתרגום מילולי: "ניצת ורד").

ג'רי תומפסון (ויליאם אלנד) עיתונאי בעיתונו-לשעבר של קיין, מקבל מהבוס שלו משימה: למצוא מי היה קיין. "מה הוא היה? כל מה שנאמר בהספדים עליו היו קווי מתאר של קריירה – אבל מה היה מאחוריה? מי היה האיש? טוב או רע? חזק או אווילי? טראגי או טיפש? למה הוא עשה את כל הדברים שהוא עשה? מה הוא חיפש?"

אולי המילה האחרונה של קיין היא המפתח. לפיכך, תומפסון יוצא לענות על השאלה: מה זה, או מי זה, לעזאזל, "רוזבאד". כדי למצוא את התשובה, תומפסון נפגש עם אנשים שמילאו תפקיד בחיי קיין: הוא קורא זכרונות של האפוטרופסית של קיין, ומדבר עם חבריו, עמיתיו לעבודה, והנשים בחייו. כל אחת מהדמויות שנזכרות בקיין עושה זאת בליווי פלשבקים המתארים אירוע חשוב בחייו – ומנקודת המבט שלה. מילדות עד זקנה, חייו של קיין נפרשים כפי שהקרובים לו ראו אותם, למעט אולי סצינת הסיום וסצינה אחת בילדות, בהן הסרט מראה את הדברים מנקודת מבט "אובייקטיבית".

גם בלי לראות את הסרט, יש סיכויים טובים שאתם יודעים את העלילה והסוף. 'האזרח קיין' הפך למותג בתחום הקולנוע. כמעט בכל סקר-מבקרים המבקש למצוא את הסרט הטוב בכל הזמנים, הוא מנצח. ספרים נכתבו עליו ועל המשמעויות המסתתרות בו, ואיזכורים שונים ומשונים לסרט מופיעים בהמוני סרטים. הוא כל כך ידוע, שרוב המבקרים מרשים לעצמם לספיילר את כל הסרט, כולל הסוף, מתוך הנחה שכולם יודעים על מה מדובר.

והוא כזה, כי הוא היה מהפיכה. בסרט אחד בלבד, בעזרת שימוש בטכניקות חדשניות לחלוטין לזמנן, הצליח אורסון וולס להפוך את הקולנוע על הראש. מכל בחינה: זוויות הצילום הלא-קונבנציונליות, הסאונד, הדרמה, והשמירה על קו עלילה קוהרנטי תוך דילוג בזמן לפנים ולאחור – צורת סיפור שהיתה אז ראשונית.

כל זה אומר שזה אחד הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע. אבל זה לא אומר כלום לגבי השאלה האם הוא נשאר סרט טוב. סוף-סוף, אנחנו לא חיים ב-1941. בשישים שנה, סרטים מתיישנים, וגם אם הסרט פרץ דרך מהרבה בחינות, ייתכן בהחלט שהתעלו עליו מאז. אני מפקפק אם חבורה של צופי סרטים אינטליגנטיים שתראה את הסרט תחליט פה אחד שהוא הכי טוב אי פעם. לצופה ממוצע, השאלה אינה "האם כמסמך היסטורי על התפתחות הקולנוע צריך לראות את הסרט", אלא "האם הוא שווה צפייה?"

אין ספק, 'האזרח קיין' התיישן. דווקא בגלל ההשפעה העצומה שלו, קשה לתאר כמה חשוב הוא היה להתפתחות הקולנוע, משום שחלק ניכר מהדברים שהומצאו בסרט הפכו אחריו לסטנדרטיים לחלוטין. הרבה דברים בסרט מעוררים הרגשת 'כבר ראינו את זה'. קלוז-אפים עצומים, זוויות נמוכות, מספר קולות המדברים ביחד: היום הכול סטנדרטי. שלא לדבר על זה שהוא סרט איטי, והדיבורים בו מספיקים לשלושה סרטים ממוצעים.

ואף על פי כן, עם כל ההתיישנות, 'האזרח קיין' הוא סרט נהדר, שעדיין כדאי מאוד לראות כיום. ראשית, מבחינה ויזואלית, הוא מצולם נפלא. גם אחרי שהתרגלנו לכל מיני טריקים נוסח 'מטריקס', לזמן קליע ולמהירות מוגברת, לצילום ב'האזרח קיין', שכולל צילומי נאום כמעט פשיסטיים ואת טירת קסנדו המרהיבה, יש הרבה כח, והוא תורם הרבה לדרמטיות של הסרט.

מדובר בסרט קודר להפליא. קיין הוא דמות מאוד לא סימפטית, וחלק ניכר מדמויות המשנה לא מעוררות שום רגש. אבל, גם את קיין הצליח פה ושם וולס לצייד ברגשות אנוש. מקובל לומר שחלק ניכר מהסרט הוא התקפה על איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט (לפי השמועה, "רוזבאד" היה הכינוי שנתן לאבריה האינטימיים של פילגשו), אבל בתוך כל השאפתנות והדורסנות של קיין, פה ושם מוסתרים גם כמה מניעים ומעשים נוגעים ללב.

הסיבה העיקרית שהסרט נשאר רלוונטי לצפייה עד היום, היא ההעמקה שלו לתוך הדמות של הגיבור הראשי. הדיאלוגים מצוינים, וחקירת מניעיו של קיין, אופיו והמאורעות שעיצבו את חייו, נעשים בפרוטרוט ובאיטיות. באופן אישי, אני לא מכיר או זוכר עוד סרט שחודר בצורה כזו לתוך נפש הגיבור שלו. כל אלה בנו בהצלחה דמות שלמה, מעניינת ומורכבת מאוד (וגם לא מעט דמויות משנה בעלות נפח ואופי משלהן) – מהבחינה הזו, דומני ש'האזרח קיין' נמצא בפסגה עד היום. בתור דרמה פסיכולוגית, כמעט ואין לו מתחרים, גם יותר משישים שנה אחרי שנוצר.

בגלל זה, לטעמי, 'האזרח קיין' עובר בהצלחה מבחן חשוב יותר, עבור סרט, מהחשיבות ההיסטורית: הוא נשאר מרתק גם בתקופה אחרת לגמרי מזו בה נוצר, ובעומק העלילה הוא יוצא דופן גם שנים רבות לאחר צאתו למסכים.
וזה הישג היסטורי בפני עצמו.