ביקורת: גשם של פלאפל 2

מנה שניה של פלאפל. בדיוק כמו המנה הראשונה.
שם רשמי
גשם של פלאפל 2
שם לועזי
Cloudy with a Chance of Meatballs 2
סרט מס' 2 בסדרת גשם של פלאפל

‏"גשם של פלאפל" היה סרט ממש מצחיק. הוא היה מבוסס על רעיון מגוחך באופן נפלא – ממציא ‏הופך מים לאוכל, ומנות אקסטרה-לארג' מתחילות לרדת מהשמים. הוא היה מאוכלס בדמויות ‏חמודות ורעיונות ויזואליים מופרעים, מלא בבדיחות נונסנס ומשחקי מילים, והכל היה אנרגטי ‏וכאוטי כל כך שנראה כאילו הסרט כולו עובד על סוכריות קופצות. זה היה ממש כיף.‏

בין האנשים שמסכימים על כך ש"גשם של פלאפל" היה סרט ממש מצחיק נמצאים מפיקי "גשם של ‏פלאפל 2", ולראיה, הם עשו שוב את אותו הסרט. וכמובן, כשמספרים בדיחה ‏פעם שניה – זה יוצא פחות מוצלח.‏

בתחילת הסרט, כל תושבי האי הקטן ששמו בעברית לגמרי לא עקבי התפנו ממנו, בעוד הוא מנוקה משיירי אוכל. אבל מתברר ‏שהמכונה לייצור אוכל עדיין עובדת. האי הקטן הפך לג'ונגל קולינרי, ובו משוטטות גם חיות-אוכל: ‏צ'יזבורגרים טורפים, דינוזאורי בצל, טאקוזילה ועוד המון חיות שעובדות בעיקר בתור משחקי ‏מילים באנגלית. פלינט לוקווד, גיבור הסרט הראשון, חוזר לאי כדי לנסות – שוב – לכבות את ‏המכונה, הפעם בחסות אליל הנעורים שלו, הממציא צ'סטר וי, שרוצה את המכשיר למטרותיו ‏הנלוזות. לוקווד לוקח איתו את הקוף שלו, את אבא שלו, את חברתו החזאית סם ספארקס, את ‏הצלם שלה, את השוטר הביריון ואת הטיפוס ההוא שכל הזמן מחופש לתרנגולת משום מה. ‏

למה בעצם כל הדמויות האלה היו צריכות להצטרף למסע? לרובן אין ממש תפקיד, מלבד כמה פיסות עלילות משנה שנתפרו לסרט בגסות כדי לתרץ את נוכחותן. התשובה האמיתית, כמובן, היא שהן ‏שם משום שהן היו פופולריות (בצדק) בסרט הראשון. אותו הדבר נכון לגבי כל כך הרבה ‏מהבדיחות החוזרות של הסרט הראשון: העכברושים עם הכנפיים, הקוף סטיב אומר "סטיב!", ‏הטלויזיה שתמיד בורחת – כל אלה באמת היו מצחיקים בשנת 2011. הסרט הקודם הרשה לעצמו ‏לחזור על אותו גאג בדיוק מספיק פעמים כדי שהוא לא יימאס; הסרט החדש מכפיל את המספר ‏הזה. בפעם העשרים וחמש שבה סטיב אומר "סטיב!" זאת כבר לא בדיחה, אלא רעש רקע. גם ‏סגנון האנימציה עם תנועות הגוף המוגזמות והפתאומיות, ונופי האוכל הצבעוניים, משוחזרים כאן ‏היטב, והם עדיין חביבים, אבל כבר ראינו את זה.‏

למתכון של הסרט המקורי הסרט מוסיף שני דברים עיקריים. הראשון הוא חיות האוכל – הרבה צורות ‏להפוך מנות אוכל לגן חיות, שילדים יוכלו לשחזר מאוחר יותר בארוחת הערב, לצערם הרב של ‏הוריהם. החיות האלה חביבות מאוד, אבל הן בדיחה של זבנג וגמרנו: בפעם הראשונה שבה רואים ‏צ'יזבורגר טורף מתנועע על רגלי צ'יפס, זה משעשע. בפעם השניה והשלישית, זה רק צ'יזבורגר. המוצלחים מבין חיות האוכל הם שבט חמוצי הפרא, שמזכירים מיניונים מ"גנוב על הירח" אם היו משרים אותם למשך הלילה במי מלח. החידוש האחר של סרט ההמשך הו‏א צ'סטר וי, מין הכלאה של סטיב ג'ובס וסלמנדרה, וחברת הענק שלו. וגם לגביו אותו הדבר נכון: הוא מאוד משעשע כבדיחה של חמש דקות, אבל כשמתברר שהוא עומד להפוך לדמות קבועה לאורך כל הסרט – ועוד להוות את הציר המרכזי בעלילה נוסחתית ולא מעניינת – זה נהיה מעיק.

הסרט מוצג בארץ אך ורק בדיבוב לעברית, וזו בעיה. לא שהדיבוב העברי רע, אבל חלק עצום מהבדיחות ‏בסרט מבוססות על משחקי מילים באנגלית שבלתי אפשרי לתרגם לעברית. מספיק לצפות ‏בטריילר האנגלי כדי להיווכח כמה מההומור של הסרט פשוט לא עובד בעברית: משפטים שהיו במקור בדיחות הפכו להצהרות פשוטות. המשפט "‏There's a leek in the boat!‎‏" הפך ‏ל"מי נתן לכרישה רישיון?"; כשלוקווד מצהיר "‏Piece of Cake!‎‏" באנגלית, בעברית הוא אומר ‏‏"נעשיתי רעב", ויש בסביבה איזו פיסת עוגה שלא קשורה לכלום. אין מה להאשים את המתרגמים, שעשו מה שאפשר – ומגיע להם צל"ש מיוחד על ‏תרגום ‏"‏B.S.U.S.B.‎‏" ל-"זי.בי.יו.אס.בי" – אבל הרבה מהסרט אובד לחלוטין בתרגום.‏
‏ ‏
"גשם של פלאפל 2", למרות הכל,הוא דרך לא מזיקה להעביר בוקר בקולנוע. אבל במחי סרט אחד ‏‏"גשם של פלאפל" הפך ממשהו מקורי ומרענן – שמבוגרים יכולים ליהנות ממנו לפחות כמו הילדים ‏‏- לפרנצ'ייז ממוחזר ועייף לבקרי חנוכה. ככה זה כשסרט המשך מנסה להיות הסרט הקודם במקום לבנות משהו חדש. בטח גם בסרט השלישי נשמע "סטיב!". ‏


פורסם במקור בוואלה