ביקורת: קולוסאל

אן האתאווי היא גדולה בסיאול בלילה, ובכל זאת הדברים לא קלים בשבילה.

‏"קולוסאל" הוא אחד הסרטים האלה שעדיף לדעת עליהם כמה שפחות לפני שרואים אותם בקולנוע. אפילו מקריאת ביקורות ‏עדיף להימנע. אז, התקציר של הביקורת הזאת היא שזה סרט טוב וכדאי לכם לראות אותו. אמנם שאר הביקורת לא תהרוס ‏נקודות עלילה משמעותית, ובכל זאת, עדיף לקרוא אותה רק אחרי שראיתם את הסרט, בעיקר כי כדאי לכם לראות את הסרט.‏

‏"קולוסאל" מספר על גלוריה (אן האתאווי), מובטלת אלכוהוליסטית שחוזרת מניו יורק לעיר הולדתה בעקבות פרידה מהחבר ‏שלה. שם היא פוגשת ידיד מהילדות, והם מתחברים מחדש – אבל לפני שכולכם מתחילים לזמזם לעצמכם שירי להקות אינדי ‏אופנתיות ומדמיינים בתפקיד הראשי כוכב הוליוודי שמנסה להוכיח שהוא שחקן רציני, צריך להבהיר שזה לא סוג הסרט הזה. ‏במקום שיחות נפש על גג של בית ההורים ומציאת הכוח לחזור חזרה לחיים ולעמוד על הרגליים או משהו כזה, בסרט הזה ‏מתרחש משהו שלוקח אותו למקום שונה. המשהו הזה הוא מפלצת.‏

מה שקורה זה שלאחר עוד לילה של שכרות ובילויים, אן האתאווי מתעוררת ומגלה שאתמול סיאול, עיר הבירה הדרום קוריאנית, ‏סבלה מהתקפה של מפלצת ענק: באמצע העיר הופיעה מפלצת ענקית משום מקום, הרסה בניינים, דרכה על אנשים ונעלמה. ‏והדבר הזה, שקורה בקצה השני של העולם, משפיע עליה קשות. כמו שהוא היה משפיע על כולנו, אם זה היה קורה במציאות. זה ‏אמנם לא העיקר של הסרט, אבל הסרט מציג את הרגע הזה, שבו משהו היסטורי קורה רחוק ממך אבל משפיע עליך ישירות, ‏בצורה נהדרת. בעת הצפייה של הדמויות בסרטונים של המפלצת נזכרתי בחווית הצפייה האישית שלי במגדלי התאומים: זאת ‏בדיוק ההרגשה של צפיה בהיסטוריה מתרחשת בזמן אמת. וגלוריה, שבכל מקרה לא נמצאת במצב הנפשי הטוב ביותר, לוקחת ‏את זה קשה במיוחד, ומתחילה לעקוב אחרי המקרה באדיקות. ואז, בזמן צפייה בסרטונים של המפלצת, היא שמה לב שלה ‏ולמפלצת יש כמה דברים משותפים, באופן מפתיע. ולאט לאט היא מבינה שהמפלצת והיא קשורות זו לזו, אם כי לא לחלוטין ‏ברור למה ואיך. לאחר הגילוי הזה… טוב, כאן עדיף לעצור עם תיאורי העלילה, לא רק מחמת ספויילרים אלא גם מחמת "זה נהיה ‏מסובך מדי להסביר את זה וייקח את כל הטקסט".‏

לסרטי מפלצות יש מסורת ארוכה למתוח ביקורת על האדם ויצר ההרס שלו: "גודזילה" הראשון כולו עסק בנזקי פצצות הגרעין ‏שהוטלו על יפן, וקינג קונג, למרות שהיה מפלצת, גרם לנו להרגיש אשמים, כי האדם לא היה אמור להוציא אותו מהיער ‏מלכתחילה. אבל לרוב, הסרטים האלה עוסקים בפרספקטיבה רחבה של נזקי האנושות שמאפשרת את הנזק של המפלצת, ‏ונותנים תקווה לאנושות באמצעות הלוחמים האמיצים הקטנים וסיפוריהם האישיים. משהו בסגנון "הצבא הוא חרא, אבל החייל ‏הוא טוב". "קולוסאל" לוקח את הדיון על ההרס ומפנה אותו דווקא כלפי האזרח הקטן. גלוריה, בלא ידיעתה, גרמה בעקיפין ‏למוות והרס בעקבות ההתנהגות שלה. זאת מטאפורה די פשוטה וקלה – המפלצת היא גלוריה, וגלוריה צריכה לשלוט בעצמה ‏כדי למנוע הרס על אנשים. היא כל כך קלה שברגע שהצופים מבינים את הקטע, הסרט מחליט שזה בכלל לא העניין שהוא רוצה ‏לדון בו. המפלצת בסיאול היא לא דימוי למצבה של גלוריה ולא רק אלגוריה קולנועית לשליטה עצמית, למרות שזה כל כך ‏מתבקש, אלא כלי למהלך גדול יותר שסביבו נסוב הסרט, ושעליו אי אפשר לדבר כאן בגלל – שוב – הספוילרים.‏

משום שהסרט עושה כמה טוויסטים ופניות ומדבר על כל כך הרבה דברים, צריך שחקנים מיומנים שידעו לגלם דמויות רבות ‏רבדים ואמינות לכל אורך הסרט. אן האתאווי היא, כידוע, שחקנית מצוינת, וגם כאן היא עושה חיל בתפקיד לא פשוט. אם הרושם ‏האחרון שלכם ממנה הוא "עלובי החיים", תשכחו מזה. לא תמצאו אותה במצב הבוכה-עד-דמעות ומשחק מלודרמטי, אלא משהו ‏יותר מחוכם – דמות שקטה יותר שעוברת הרבה ומדברת יותר במצמוצים מאשר במילים. אבל ההפתעה האמיתית של הסרט היא ‏ג'ייסון סודייקס ("איך להיפטר מהבוס", "אנחנו המילרים") שמגלם את אוסקר, ידיד הילדות של האתאווי בעיירה, שעוזר לה ‏להתאקלם מחדש. לפני הסרט הרושם שלי לגביו היה שהוא שחקן קומי חמוד אבל לא מדהים שהדבר הכי טוב שעשה היה קליפ ‏ל"מאמפרד ובניו". ב"קולוסאל" הוא הצליח להפתיע אותי לחלוטין. זה לא רק שהוא עושה תפקיד דרמטי טוב מאוד יחסית לשחקן ‏קומי, זה שהוא יוצר את אחת ההופעות הדרמטיות הטובות שראיתי עד כה השנה – דמות מלאה, עגולה ומעניינת שגם אם אתה ‏לא תמיד אוהב אותה, אתה תמיד מסוגל להאמין ולהבין בדיוק מה מניע אותה.

כפי שאפשר להבין, "קולוסאל" הוא סרט מוזר. הוא לא בדיוק קומדיה – לא קומדיית אינדי, לא קומדיית ביזאר ובטח שלא קומדיה ‏רומנטית. הוא גם לא סרט מפלצות, למרות שיש בו מפלצת. הוא סרט שמתווה לעצמו את הז'אנר של עצמו, וזה בא עם היתרונות ‏והחסרונות של סרטים שכאלו: כמו כל סרט עם רעיון הזוי שכזה, הוא מעלה יותר שאלות משהוא יכול לענות עליהן בזמן המוקצב ‏שלו, והוא לא תמיד הגיוני עד הסוף (הייתי רוצה להאמין שאם מפלצת ענקית הייתה מופיעה בירושלים, למחרת הייתי עובר כבר ‏למצפה רמון, ולא נשאר בעיר כדי לראות מה יקרה, כמו שתושבי סיאול בסרט הנ"ל עושים, משום מה). אבל בניגוד לכל מיני ‏סרטים שמבוססים על רעיונות מוזרים רק בשביל המוזרות, או כתירוץ לעשות סצינות מגניבות, "קולוסאל" משתמש ברעיון ‏הקיצוני שלו בשביל להציג ולשקף את הדמויות האנושיות שבו ואת הרעיונות בהן הוא עוסק. זה, בנוסף לאחד הסיומים היותר ‏מוצלחים שנראו לאחרונה בקולנוע, הופך אותו לסרט מעניין, מפתיע, מצחיק, מרגש ו.. טוב, תראו אם לא השתכנעתם עוד מ"אן ‏האתאווי מגלה שהיא מפלצת ענקית בסיאול", יש מצב שזה פשוט לא הסרט בשבילכם.‏