חתונת הרפאים

במקור: Corpse Bride
בימוי: טים ברטון, מייק ג'ונסון
תסריט: ג'ון אוגוסט, פמלה פלטר
קולות: ג'וני דפ, הלנה בונהאם-קרטר, אמילי ווטסון, כריסטופר לי, אלברט פיני, טרייסי אולמן

חתונות זה דבר מלחיץ. וכמו בכל מאורע אישי משמעותי בחיים שלנו, עם הלחץ – מגיעות הפדיחות. ברגעים הקריטיים, אתם צפויים לשכוח אם הדודה בלומה מנהריה היא מהצד של האבא או של האמא. אתם עשויים להתבלבל במשקאות, ולשלוח את דוד חיים מצפת לשלוש שעות של נהיגה תחת השפעת אלכוהול. אתם עלולים לא להתבלבל במשקאות, ולמצוא את עצמכם באותה המיטה עם כלה חטובה עם שפם בשם משה. אבל אף אחד מהתרחישים האלה (אולי חוץ מזה עם משה) לא מתקרב לסיוט של כל חתן בחתונה נוצרית טיפוסית – לשכוח את נדרי החתונה ברגע הקריטי.

הרבה מוטל על כתפיה של החתונה ב'חתונת הרפאים'. הסרט מתרחש בעיר קטנה אי שם בצפון אירופה, ככל הנראה לפני כמה מאות שנים. הוריו של ויקטור (ג'וני דפ, אותו אין צורך להציג), החתן המאושר, הם זוג מוכרי דגים שמתים שהשידוך עם בת הלורד המקומי יאפשר להם לטפס במעלה הסולם החברתי. הוריה של ויקטוריה, הכלה המאושרת, הם זוג לורדים (אצילים, לא טושים) חסרי פרוטה, שמתים שהשידוך עם בנם של מוכרי הדגים יכניס קצת מצלצלים חדשים לקופת המשפחה המאובקת. הלחץ לחתונה ללא פאשלות הולך וגובר, עד שויקטור הרגיש והעצבני בורח ליער בשביל להתאמן על נדרי החתונה שלו, לאחר סדרת נזיפות מהכומר המקומי, סארומן.

אבל היער, כידוע, הוא מקום בו לא הכל כפי שהוא נראה. וכך, כשויקטור מתרגל את נדרי הנישואין, גדם עץ תמים עליו הוא מניח את הטבעת, מתגלה כגופת כלה (הלנה בונהם קרטר, ש'מועדון קרב' לא נתן לי את ההזדמנות להעריך עד כמה הקול שלה סקסי), ששכבה ביער מי-יודע-כמה זמן, מחכה לנסיך על הסוס הלבן שישלוף אותה מהקבר וישא אותה לאישה. במקום הנסיך על הסוס הלבן היא תפסה את ויקטור, אבל אי אפשר לקבל את הכל בחיים. הכלה הרפאית משוכנעת שויקטור התכוון אליה בנדרים שביטא, והוא, מצידו, מוצא את עצמו לכוד בעולם הסחבקי מדי של המתים. מסתבר שזה מפחיד אפילו יותר מארוחת צהריים עם החותנת, אז מה הפלא שהוא משתוקק לחזור לארוסתו שבעולם החיים.

'חתונת הרפאים' הוא סרט אנימציה, ואם יורשה לי לקפוץ קדימה – הוא פשוט מדהים. עם זאת, לא מדובר בסרט אנימציה ממוחשבת, כמו שיותר מדי נפוץ לראות בזמן האחרון. 'חתונת הרפאים' נעשה תוך שימוש בטכניקת ה-Stop Motion העתיקה. כלומר, מציבים בובה של בן אדם (או שלד, או תולעת), מצלמים אותה, מזיזים אותה קצת, ואז מצלמים אותה עוד פעם. אחרי שעושים את זה במשך כל כך הרבה זמן עד שמאבדים קשר עם עולם המציאות – יש לכם מספיק תמונות בשביל להרכיב סצינה אחת.

ההשקעה הזו יוצרת תוצאה מרהיבה במיוחד. 'חתונת הרפאים' נראה מרשים, ומצליח להוכיח כי לאנימציה ממוחשבת יש עוד מרחק לא קטן לעבור לפני שתוכל להשתוות לכזו שמתבססת על סטים אמיתיים ודמויות מוחשיות. אבל לא על האנימציה לבדה 'חתונת הרפאים' עומד, ולא זו הסיבה שבגללה הוא לא רואה ממטר את סרטוני האנימציה שמופצים בזמן האחרון (מי אמר 'צ'יקן ליטל'?).

הייתי אומר שהסיבה לכך ש'חתונת הרפאים' כל כך מוצלח היא הבמאי, טים ברטון. יש מאחורי הטענה הזו כמות סבירה של בשר: הסרט אפלולי, הדמויות שלו קצת מוזרות והוא מעוצב מדהים: החיים מתגוררים בעיר גותית קודרת, שדממת קבר שוררת בה והבילוי היחידי הוא האזנה לכרוז המקריא את הרכילות האחרונה. המתים, לעומת זאת, נהנים בעיר הקוסמופוליטית שלהם, בה הם שרים, רוקדים ובאופן כללי עושים חיים. מרבית הסרט מושתת על האינטראקציה של אלה עם אלה: הצורה שבה ויקטור מצליח להסתדר עם תושביה המתים של העיר חרף העובדה שהא.ק.ג שלו לא שטוח כמו החזה של ג'ניפר גארנר, ולהיפך.

האמת היא שטים ברטון הוא רק חלק מהסיבה שבגללה 'חתונת הרפאים' עובד כל כך טוב. קודם כל, מדובר בסרט מצחיק. הכוונה בכך היא לא "מדובר בסרט שצוחק בצורה טובה על חשבונם של סרטים אחרים", אלא "מדובר בסרט מצחיק". התסריט שלו לא מפספס הזדמנויות לבדיחות עדינות מתחת לפני השטח כמו גם להומור פיסי נמוך יותר (בסגנון של "אופס, נפלה לי היד בטעות"). התסריט הזה מאוד נהנה גם מהפסקול של דני אלפמן, שכתב עבור הסרט שירים המתקרבים באיכותם לאלו שכתב והלחין עבור 'צ'רלי בממלכת השוקולד'. אני מוכרח לציין שהרגשתי שחלק מהשירים היו קצת ארוכים מדי (במיוחד אחד שלא חיבבתי יותר מדי), אבל הם עדיין עובדים טוב.

לכל אלה נוסף הדיבוב המוצלח במיוחד. להלנה אהובתי, ג'וני דפ וסארומן מצטרפים עוד מספר שחקנים מפורסמים, כמו טרייסי אולמן, אלברט פיני ('סיפורי דגים'), ואפילו דני אלפמן עצמו באחד התפקידים.

התלונה היחידה שאני נשאר איתה, היא שאחרי התלהבות רבתי במשך שעה ורבע מדברים שוליים כמו "עיצוב", "אנימציה" או "מוסיקה", כמעט ולא שמתי לב מה קורה על המסך באמת, ורוב העלילה עברה לי מעל לראש. ברור לי שעם כל הכיף, רוב הדמויות בסרט הן פחות או יותר פלקטים, והאפיון נעשה על בסיס השתייכות לקהילה וקיומו של דופק, ולא יותר מזה. אבל לגבי כל השאר, נדמה היה לי שזה חלף כל כך מהר, כאילו מישהו הריץ את הסרט קדימה עם Fast Forward. בואן של הכתוביות גרם לי למצמץ בתדהמה: אז רגע, מה בעצם התרחש שם, בין ויקטור, לכלה, לויקטוריה, ולכל השאר? מילא, אני מניח שבשביל זה יש צפייה שנייה ושלישית. ובינתיים, מדובר באחד הסרטים הכיפיים ביותר שראיתי בקולנוע. כן ירבו.