התרסקות

במקור: Crash
תסריט ובימוי: פול האגיס
שחקנים: מאט דילון, תנדי ניוטון, דון צ'ידל, ריאן פיליפה, לודקריס, לרנץ טייט, מייקל פנה, ג'ניפר אספוזיטו, סנדרה בולוק, ברנדן פרייזר

הכל התחיל בתאונה, ובמה שנראה היה כמו זירת רצח לצד הדרך. בעצם, הכל התחיל יום לפני כן. ואולי יהיה מדויק יותר לומר ששום דבר לא התחיל. הכל היה ככה עוד מההתחלה. הם כולם היו פה – השחורים, ההיספנים, שניים סינים והמהגרים מאיראן. זה רק אנחנו שהשתדלנו לא להרגיש.

'התרסקות' הוא אסופה של סיפורים קטנים, של מי שבדרך כלל סובלים מסטריאוטיפים ודעות קדומות. אנו נוטים להפגין דפוסי חשיבה מקובעים כלפי שחורים ושאר מהגרים, אולי אפילו כלפי השכנה הבלונדינית, אם אנחנו במצב רוח נחמד. אבל סטריאוטיפים זו גם החלוקה האוטומטית ל"שוטר הטוב" ול"שוטר הרע", וזה חבל, כי אין רעים של ממש בסיפור. בטח שלא בעיר המלאכים.

אולי עדיף שנתחיל באנתוני (הראפר לודקריס), צעיר שחור וממורמר, גנב קטן, שגורר אחריו סייד-קיק ומקפיד ללמד אותו את עובדות החיים. אלו כוללות בעיקר הרצאות על קיפוח שחורים, ושליחת אצבע מאשימה כלפי כל מי שנחשד בדעה קדומה כלפיהם. למשל האשה הרזה והנוירוטית (סנדרה בולוק), שהרגע הידקה על כתפיה את מעילה. לא, חלילה, כי קר לה, אלא כי היא מפחדת מהם. הם שחורים והם בטח יגנבו לה את האוטו. כאילו שלאנתוני יש כוונות כאלה.

'התרסקות' הם גם השוטרים ריאן והנסן. ריאן (מאט דילון, 'לילה אחד במקולס', הרע ב'החיפושית בהילוך גבוה') עייף מן המדים הכחולים. הוא ראה יותר מדי, חווה יותר מדי, והצרות שיש לו בבית לא הופכות אותו סבלני יותר כלפי שני השחורים ברכב – אולי גנוב – שלפניו. הנסן (ריאן פיליפה), מנגד, חדש בתפקיד ומאמין כי יש ביכולתו להפוך את העיר למקום טוב יותר ולפתור מחלוקות על ידי מילים רכות בלבד. הוא מזועזע ומשותק כשריאן משפיל את הגבר, הטוען שהוא במאי מוכר, ומטריד מינית את האשה (תנדי ניוטון, 'משימה בלתי אפשרית 2', 'רידיק: המסע מתחיל'). "פחחח", מבטל אותו ריאן, "ברוך הבא למציאות. גם אתה תתנהג ככה באיזשהו שלב".

בל נשכח את דניאל, מתקין מנעולים ואב עדין ומסור. הוא זה שסידר לג'ין, ההיא הנוירוטית, מנעולים חדשים בדלתות. זה עזר לה? מה פתאום. הוא היספני, ויש לו כתובות קעקע. היא יודעת בוודאות שהוא שכפל את המפתחות ועומד למכור אותם עכשיו לחבורה שלו. מחר בבוקר בעלה ידאג להחליף את המנעולים. שוב.

ישנם, כמובן, מספר סיפורים נוספים. במשך יום וחצי, הם לעיתים מצטלבים אלה באלה, ולפעמים חוזרים להתחלה, לסגור מעגל או שניים. הבחירה לספר סיפורים מקבילים עשויה להקל על הצופה: גם מי שאינו מזדהה עם אחת הדמויות, יוכל למצוא את מבוקשו בערמת הדמויות הבאה. עם זאת, יש סיפורים ש"שווים יותר" ויש כאלו שמוקדש להם פחות זמן מסך. ג'יין המעצבנת (בולוק) מבליחה רק לרגעים ספורים, תודה לאל, כדי להדגים את מבנהו של הסרט: דמותה הלבנה והסנובית נמצאת בקיצוניות אחת, כשבקצה השני נמצא הנסן הפותה. עיקר הסרט מוקדש לאמצע, לבני המיעוטים שהגזענות היא חלק בלתי נפרד מחייהם, בין אם זה בעבודה, ובין אם זה במפגש מול הרשויות. לעיתים אנו רואים אותם בסיטואציה יומיומית, לעיתים מדובר באירוע חריג. יש בהם כאלו שהפנימו את מקומם בשרשרת המזון, וכאלו שעדיין מנסים להלחם במערכת. אבל אלה החיים שלהם, ולמשך שעתיים – אלה החיים שלנו.

'התרסקות' גדוש בדמויות "מיוחדות" (קרי: מיעוטים שכמעט אין להם ולנו מן המשותף), שעשויות לעורר רתיעה אצל מי שדמויות חייכניות וכל אמריקאיות הן לחם חוקו. אולי הן תראינה לכם נלעגות מדי מכדי שתתרגשו איתן, תכאבו את כאבן. אבל אצלי זה עבד. את מרבית הדמויות היה לי קל להבין הרבה יותר מאשר דמויות "רגילות" של סרטים "רגילים". לפחות, כך זה היה בכל הנוגע לדמויות האנושיות יותר, שהיתה בהן תמימות או פגיעות – מבלי שהסרט היה צריך ליפות דברים, מצאתי את עצמי נשאבת, מזדהית. וכך, כשתנדי ניוטון היתה צריכה להתעמת עם הפחד הכי גדול שלה, החזקתי לה אצבעות, בסצינה מלחיצה ונהדרת. לא הכי מלחיצה וגם לא הכי נהדרת, כי יש בסרט סצינה נוספת, עותקת נשימה הרבה יותר, שעד עכשיו לא יוצאת לי מהראש, ובה מגיעים לשיאם רגשות מרמור שמקורם באי הבנה. כשאחרי הסרט פלטתי נשיפת אוויר קטנה, שותפי לצפייה מיד ידע על מה ולמה.

באופן מפתיע, 'התרסקות' נמנע מקיטש, הגם שלעיתים הוא הופך חינוכי מדי, מתחכם מדי: כאילו ניסה ללחוץ עלי בכוח, כדי להראות שכל מה שיש לי בראש זה סטריאוטיפים. מדי פעם במהלך הצפיה, היה נדמה לי שסצינות מסוימות הוכנסו לסרט רק כדי להראות שדפוסי החשיבה ה"רגילים" שלנו שגויים מיסודם. אבל זה נעשה בכשרון כה רב ובצורה כה עדינה, שלא יכולתי שלא להיסחף אחר הסיפורים, ולהמשיך ולהרהר בהם גם אחר כך. קשה לי אפילו להסביר למה. לא תמצאו פה מפגני משחק מרשימים במיוחד, וגם לא דיאלוגים שנונים שתצטטו בראש חוצות (אין מה לעשות, החיים לא תמיד שנונים במיוחד). נראה פשוט שהבמאי הבין מתי כדאי לתת לסצינה לדבר בעד עצמה, ומתי עדיף להשתיק את פס הקול, כי יש מראות שהם יותר חזקים מהכל.

יש לכך מחיר, כמובן. כיאה לסרט שמעלה לדיון שאלות ונושאים שברומו של עולם, 'התרסקות' הוא סרט מהורהר וכבד. נכון, יש פה הרבה דמויות, כך שכמעט תמיד משהו קורה, גם אם ה"קורה" הזה הוא בסך הכל שיחת טלפון, ביקור שגרתי אצל האמא וכולי. אך עננת העגמומיות שמרחפת מעל, משאירה את הסרט נטול שורות מחץ שוברות מועקה (למעט הומור אירוני פה ושם) ונטול הנחמה שיוכל לספק הדייט. ככה זה בסרט שמעדיף להציג מצב נתון במקום תובנות קליטות – את חשבון הנפש שלכם תעשו אחרי הסרט.

אני יצאתי ממנו הכי לבד בעולם. אבל זה היה שווה כל רגע.