אם תלכו רק לקומדיה רומנטית אחת השנה, לכו ל"טיפש, מטורף, מאוהב". כמובן, ההמלצה הזאת לא שווה הרבה, כי איזה מין בנאדם צופה בקומדיה רומנטית אחת בשנה? או שאתם חובבי קומדיות רומנטיות, ואז מן הסתם ראיתם כבר לפחות שלוש-ארבע כאלה השנה ויש לכם דעה בנושא האם אשטון קוצ'ר ונטלי פורטמן היו יזיזים יותר שווים ממילה קוניס וג'סטין טימברלייק, או שאתם לא סובלים את הז'אנר הדלוח הזה, ואין שום סיכוי שתלכו לקומדיה רומנטית אלא אם יכוונו לכם אקדח לראש או שזה מה שהדייט ידרוש.
וזה לא שאני יכול להבטיח לכם איזה טוויסט מטורף על הז'אנר שהופך את הסרט הזה לשונה מכל קומדיה רומנטית אחרת. העלילה שלו די סטנדרטית; או יותר נכון, הוא מורכב מכמה עלילות שונות, שכולן סטנדרטיות בז'אנר. פרוד טרי, מבוגר, מרובע וחסר בטחון (סטיב קארל), פוגש דון ז'ואן רב-שגל וחלקלק יותר מטפלון (ריאן גוסלינג), שמרחם עליו ומחליט ללמד אותו את רזי אמנות החיזור. ילד מאוהב בבייביסיטרית שלו, שמאוהבת באבא שלו. וסטודנטית למשפטים שתקועה ביחסים עם אדם משעמם במידה קיצונית מסרבת להיכנע ללחצי החברה שלה ולהשתולל קצת. רבות מהמוסכמות המקובלות בז'אנר נמצאות כאן, מהמפגש בין איש המשפחה לאיש הסטוצים ועד להצהרת האהבה בפני קהל שמשום מה אי אפשר בלעדיה. וישנו גם הדיון המטופש הרגיל בשאלת "אהבה כן או לא", האם קיים האחד המיועד לך וכו'.
אבל מה, זה שכל המרכיבים מוכרים, לא אומר שאי אפשר לעשות מהם משהו טעים. אפילו כשהוא הולך בדרך הקלישאתית, הסרט עושה את זה בחן, ומדי פעם אפשר לראות אותו נאבק מתחת לקלישאות ומותח אותן לכיוונים לא צפויים. הוא תמיד עוצר את הקלישאות רגע לפני שמתעבי-הז'אנר פולטים גניחת כאב. מעבר לזה, בז'אנר הכי צפוי, מוכר ונוסחתי, הסרט הזה מצליח לעשות דבר כמעט בלתי נתפס: להפתיע. אני לא יודע אם אי פעם היתה קומדיה רומנטית אחרת שהיתה צריכה לבוא עם האזהרה הזאת: אל תיתנו שיספרו לכם את העלילה מראש.
וחוץ מזה, העובדה הפשוטה היא שמדובר פה בצוות השחקנים הכי טוב שראיתי בסרט מסוג כזה כבר הרבה זמן. סטיב קארל ואמה סטון עושים את מה שהם תמיד עושים: היום כשעושים סרט על גבר בגיל העמידה, מצחיק אבל עם עצב בעיניים, לוקחים את סטיב קארל בלי לחשוב פעמיים, ובצדק. ואם רוצים מישהי צעירה ויפה שגם עושה רושם אינטליגנטי, ופולטת שנינויות ציניות באופן שבו אפשר להאמין שהיא יודעת על מה היא מדברת – אמה סטון היא הכתובת. ריאן גוסלינג קצת פחות צפוי, אבל הדמות של הליידיקילר יושבת עליו כמו טוקסידו בהזמנה. אם אתה רוצה להיכנס לבאר ולצאת משם עם איזו בחורה שרק תבחר, להיות ריאן גוסלינג זה צעד ראשון בכוון הנכון.
אבל קארל, סטון, גוסלינג, וגם ג'וליאן מור ומריסה טומיי, זה שכולם שחקנים מצוינים זה לא בדיוק חדשות מרעישות. מה שכן חדש בסרט הוא אנלי טיפטון, בתפקיד הבייביסיטרית. בדקה הראשונה שלה בסרט היא מפגינה בהלה ומבוכה מרהיבות כל כך שהדקה הזאת לבדה גרמה לי להזכיר לעצמי לברר מי זאת ומאיפה היא באה. שאלתי את האינטרנט, והאינטרנט אמר שהיא דוגמנית, ושהיא אפילו היתה ב"הטופ מודל הבאה". וזה מפתיע, כי חוסר הבטחון והבלבול שהיא מראה בסרט באופן כל כך מקסים הם הדבר האחרון שהייתי מצפה מדוגמנית.
"טיפש, מטורף, מאוהב" הוא לא מהפכה. זה לא משהו שיגרום לשונאי הז'אנר פתאום לעשות מרתונים של מג ריאן. אבל זה סרט שלא מתעצל, כמו כל כך הרבה סרטים אחרים בז'אנר הזה, אלא עובד קשה כדי לגרום לכם לאהוב אותו, ולשכוח שכבר ראיתם את הסיפורים האלה פעם. בקיצור, אם אתם רואים רק קומדיה רומנטית אחת השנה, זאת בחירה מצוינת.
אני באמת לא חובב גדול של ז'אנר הקומדיה הרומנטית
אבל הופתעתי לטובה. גם אם המשחק של חלק מהדמויות היה לא אמין (רגעים מסוימים של ג'וליאן מור, כל התפקיד של מריסה טומיי, שהדמות שלה נבנתה על הקצנה), זה היה סרט מאוד מהנה וכיפי. מומלץ בחום!
אנה-לי
כך לפחות תרגמו את השם שלה כשהופיעה בטופ-מודל…
אמנם דוגמנית אך כבר שם הפגינה מנת משכל מרשימה למדי ואת כשרונה למשחק.
קנית אותי ב"ילד מאוהב בבייביסיטרית שלו"
ובאמת יפה לראות שאמה סטון היא ה-It girl החדשה. לא הגיע הזמן לסקר מעודכן על הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר? המועמדויות שלי – שמש נצחית, (500) ימים עם סאמר וכמובן חגיגה בסנוקר על תקן זאב רווח.
אני לא ממש הייתי קוראת לשמש נצחית
ו-500 ימים עם סאמר קומדיות רומנטיות.
For starters, הם לא קומדיות. אבל גם אם נניח את זה בצד, קומדיות רומנטיות נוטות להיות נוסחתיות [יש יותר ויש פחות], והסרטים שנתת בתגובה מאוד שונים מהמבנה של הקומדיה הרומנטית הממוצעת.
גם אני לא הייתי קורא להם קומדיות רומנטיות
אבל יש אנשים שכן (יאיר רווה למיניהם), ובדיוק כי הם שוברים את הנוסחאות. גם יש בהם לא מעט רגעים קומיים.
זה שיש בהם רגעים קומיים לא הופך אותם לקומדיות.
יאיר רווה למיניהם מוזמנים לראות בסרטים האלה קומדיות רומנטיות, אני לא מסכימה איתם פשוט כי לדעתי הם לא קומדיות. זה שיש ב"חברים" רגעים דרמטים ועצובים לא הופך אותה לדרמה, אלא לקומדיה שמידי פעם יש בה דרמה, וכך גם ב-500 ושמש.
מה עם כל סרטי הג'אד אפאטו ודומיהם?
knocked up, בתול בן 40, ובעיני הטוב מכולם – Forgetting Sarah Marshall?
וכמובן צריך לתת כבוד גם ל"כשהארי פגש את סאלי", שעדיין לא התיישבן לחלוטין, והוא מקור ההשראה לכל הקומדיות הרומנטיות מאז תחילת שנות ה-90
איכס
סרטי אפאטו מנציחים סטריאוטיפים גסים בחברה – בתול היא מילה נרדפת לחנון וללוזר, רק רודפי שמלות וולגריים הם גברים אמיתיים וכדומה.
אם קצת להחזיר את הדיון לאון טופיק, ריאן גוסלינג הוא השחקן המוכשר ביותר שאני מכיר. אין שום שחקן אחר שהתחיל את הקריירה שלו בקומדיית נעורים טלוויזיונית עלובה ועבר אחר כך לשחק דמויות כל-כך מורכבות, כולל יהודי ניאו-נאצי ואדם מנותק על גבול האוטיזם שמעדיף בובה מתנפחת על בת זוג אמיתית.
ראית את Forgetting Sarah Marshall?
שהוא אמנם לא סרט של אפאטו, אבל שייך לקולקטיב שלו. כל הדמויות מקבלות שם כבוד, כולל הדמות הסטיראוטיפית של "כוכב הרוק רודף השמלות והמתנשא", שבסופו של דבר מתברר ככזה שלא באמת תואם לסטיראוטיפ.
אם את/ה מתייחס/ת ל"בתול בן 40", הרי שהדמות של סטיב קראל היא לחלוטין דמות חיובית ואהובה. די ברור שלהיות בתול בן 40 זה לא מצב בריא, ושהנבעכיות של הדמות היא גם סגירות חברתית קיצונית ולא סתם "חנוניות". גם שהבחור מאבד את בתוליו הוא לא הופך ל"רודף שמלות וולגרי", אלא נשאר אדם רגיש וחנון – פשוט כזה שמסוגל להתמודד עם מערכות יחסים ולתעל את הרגישות שלו למקומות בריאים. הנסיון של החברים שלו "לדרדר" אותו לא ממש צולח
גם הדמות רודפת השמלות של ג'יי בסרט, מתמסדת בסופו של דבר. זה נכון גם לגבי הדמות הראשית של "בתול בן 40", וגם לדמויות החנוניות שנשארות חנוניות של Superbad המקסים.
בקיצור, העובדה שבכל סרט כזה יש דמויות של רודפי שמלות וולגריים לא אומר שהן הדמויות הראשיות/מועדפות בסרט. אם כבר, הדמויות בסרטים האלו נעות דווקא לכיוון ההפוך – של קבלת אחריות על חייהם ושל מונוגמיה.
בפיסקה הלפני אחרונה
הכוונה היא לדמות הראשית של Knocked Up, כמובן
אלוהים אדירים
לא היה לי מושג שריאן גוסלינג שיחק את הדמות הראשית בהרקולס הצעיר. למרות שעכשיו כשאני נזכרת בחמש דקות שראיתי מהתכנית ברור שזה היה הוא.
ואני התכוונתי דווקא לתיכון על הגל
(ל"ת)
Forgetting Sarah Marshall היה מוצלח אבל הוא לא אפאטו
אחת מהקומדיות הרומנטיות המוצלחות לדעתי, בניגוד לרוב הסרטים של אפאטו שבתכלס לא הייתי מקטלג כקומדיות רומנטיות אלא כתת זאנר של bromance.
אבל הקומדיה הרומנטית הכי טובה לדעתי היא Definitely, Maybe. ויסלחו לי כל מיני זוכי אוסקר כמו הרומן שלי עם אני והארי פגש את סאלי.
"הרומן שלי עם אני"
שם שקולע בול לכל הקריירה הקולנועית של וודי אלן.
הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר,
היא "אהבה זה כל הסיפור". לא רק שהיא מתוקה להפליא ויש בה את אחד מצוותי השחקנים הכי מוצלחים שנפגשו בסרט אחד אי פעם, היא גם לחלוטין "קומדיה רומנטית", בניגוד ל"קומדיה עם סיפור אהבה שולי" או "סרט רומנטי עם קצת בדיחות".
לא יודעת - מה עם, נניח, ארבע חתונות ולוויה?
כמה מדמויות המשנה המוצלחות שנתקלתי בהן. ורואן אטקינסון. וכובעים.
לא ראיתי
אבל אם את אומרת שזה מתחרה ראוי, בהחלט אראה את זה מתישהו.
לגמרי. 4 חתונות ולוויה אחד הסרטים הטובים ביותר בזאנר
בין היתר כי למרות שהוא מאוד קומי, הדרמה שבו מרטיטה ודואבת מבלי לאבד את הסרקזם,
וכמובן דמויות משנה נפלאות שכובשות כל פעם מחדש.
אמנם לא באותה רמה, אבל מאוד אהבתי גם את 'לקום אתמול בבוקר' Groundhog Day,
שמבויים באופן חינני וחמוד להפליא. ויש גם את 'חברות הכי טובות שיש' Crush
עוד סרטים שהפתיעו אותי מאוד לטובה היו יס מן, אני עצמי ואיירין ומגוון סרטים עם רנה זלווגר.
"אני, עצמי ואיירין"? רומנטי?!
זה אחד הסרטים הכי גסים שראיתי בחיי, כשהרומן של ג'ים קארי ורנה זלווגר לוקח בו חלק יחסית שולי.
אגב, ראית אותו לאחרונה?
הוא היה זכור לי כסרט שנון ומצחיק מאוד, ואז נתקלתי בו שנה שעברה והוא התגלה במבחן הזמן כגועל נפש די טוטאלי.
אם כי המשחק של ג'ים קארי שם עדיין מאד מרשים.
צודק לגבי אני עצמי ואיירין
אני זוכר לו חסד נעורים,
בעיקר כי הגעתי אליו עם אפס ציפיות וקיבלתי בסלחנות יתרה את החלקים היותר וולגריים.
אני מאמין שלמי שרואה אותו לראשונה ולא מצפה ממנו להיות קומדיה רומנטית (כי בסך הכל הוא לא כזה יותר מ'דיק וג'יין עושים את זה') אני חושב שנכונה הפתעה חיובית,
אני מניח שבצפייה חוזרת הוולגריות תפריע יותר וגם רנה כבר לא 'האחות בטי' של פעם.
*אהמ*כשהארי פגש את סאלי*אהמ*
בילי קריסטל מבריק, מג ריאן מקסימה בתוספת אחד התסריטים הכי טובים שיצא לי להתקל בהם. הדמויות אמיתיות, הדיאלוגים שנונים אבל הארי וסאלי לא מדברים כמו אנשים שאי אפשר למצוא ביום יום, והמוזיקה גרמה לי להרגיש טוב כבר מהשנייה הראשונה. הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר בכל הזמנים.
נוטינג היל!!!
"אהבה זה כל הסיפור", כמוהו גם "מילים ולחן",
אבל יש משהו ב"נוטינג היל", אם זה הקסם המשוגע שרץ בין יו גרנט לג'וליה רוברטס ואם זה סוללת דמויות-המשנה האדירות והכל-כך בריטיות (ספייק!), שפשוט נשאר נפלא כל הזמן.
ומודה ומתבייש, גם אני טרם השלמתי את "ארבע חתונות ולוויה".
ספייק הוא העכברוש הבריטי הכי מקסים אי פעם!!!
(ל"ת)
נוטינג היל מקסים בפעם הראשונה
אבל נעשה יותר קלישאי ולא אמין עם כל צפייה חוזרת.
שום דבר לא יהיה כמו הפעם הראשונה שראית משהו
חוץ מזה, גם יו גרנט הפך עם השנים ליצור כמעט בלתי נסבל. כל הגמגומים האלו, זה ממש מעצבן בשלב מסוים (למרות שאני עומדת על דעתי בקשר לספייק – היה ונשאר דמות מוזרה ונהדרת)
לא אוהב את ריס איפאנס
הוא ניצל את השטיק ביותר מדי סרטים אחרים.
לא יודע מה איתך,
את הסצנות עם החולצות והמשקפת לא ראיתי באף סרט אחר.
באמת שמבריק.
אני מעולם לא הבנתי את ההתלהבות מנוטינג היל.
יש בו שתי סצנות נהדרות (חילופי העונות, דייט עם פרוטריאנית) ואת ספייק. זה ממש לא מחזיק סרט.
התכוונתי להגיב לדניאל, כמובן
אשמח אם אפשר יהיה להעביר את ההודעה הקודמת שלי למקומה הנכון ולמחוק את זו הנוכחית.
נאלץ לא להסכים. אני לא רואה אותם כקומדיות בכלל.
בנוגע לחברים, אם אני מסכימה לרגע עם הטענה שלך לגבי העונות האחרונות שלא ראיתי, גם בעונות הראשונות [ואפילו הראשונה!] היו קטעים דרמטיים.
בהחלט
אם תשווי בין חברים לסיינפלד אפשר לראות במובהק איפה הדרמה ואיפה הקומדיה נטו.
סרט טוב, כמעט
זו בהחלט הקומדיה הרומנטית האינטליגנטית והרגישה ביותר שראיתי בשנים האחרונות. למרות שיש נוסחאתיות מסוימת, הטיפול בה הרבה יותר בוגר מהנהוג ויש כמה סצנות בהחלט מרגשות. אהבתי את הבחירה של הבמאים לצלם סצנות רבות עם מצלמה לא יציבה, או עם העמדה מדויקת של הדמויות, כמו שנהוג יותר בסרט אינדי מאשר בקומדיות רומנטיות. סצנת הגינה והטלפון הייתה מקסימה במיוחד. יש בדיחות ותפניות עלילתיות מפתיעות, אבל חלק גדול מהן צפויות. מבחינת השחקנים, הם אכן מתאימים לדמויות, אבל התרשמתי במיוחד מראיין גוסלינג, שהתפקיד הזה שונה מהותית מתפקידי הגבר הרגיש והלא מובן (או מתוסכל קשות, כמו ב"בלו ולנטיין") שבהם אני רגיל לראות אותו והוא עדיין עושה אותו באמינות מלאה.
הדבר האחד שהרס לי את הסרט, זה שהוא מסתיים בצורה שלא מתאימה בכלל לטון הבוגר והמחושב שלו. בלי לגלות פרטים, יש לו סיום שכאילו הונחת מתסריט אחר והיה יותר מטריד מוסרית ופסיכולוגית מאשר קשור איכשהו לסרט. חבל לי שקומדיה רומנטית שבאמת מצליחה להיות שונה באופי שלה, מסתיימת בצורה כזו.
אותי מפתיע לגלות שאנלי טיפטון הייתה ב"הטופ מודל הבאה", לא בגלל יכולת המשחק שלה, אלא בגלל המראה. כשהיא הופיעה על המסך, למעשה חשבתי כמה מרענן שלא לקחו מישהי שנראית כמו דוגמנית לגלם נערה בת 17.
"לא מתעצל"
זה תיאור מאוד מדויק. הבעייה ברב הסרטים היא שהם פשוט מתעצלים ולא צריך ללכת יותר רחוקמ"ידידים פלוס" שמרגיש כאילו הדראפט הראשון שלו נשלח ישר לסט, בעוד שב"טיפש, מטורף, מאוהב" ניכר המאמץ ליצור דמויות מעניינות מצבים מצחיקים ורגעים נוגעים. באמת אחלה סרט.
מהתיאור של הסרט בפסקה השניה זה נשמע כמו איזה דרמה דווקא.
כן הא?? איזה מזל שיש עוד כל מיני פסקאות מסביב אחרת זה היה ממש מבלבל!
אנה-לי
הייתה אחת האהובות עלי בטופ-מודל, ובכלל לא ידעתי שהיא משחקת כאן.
אני מתה לראות את זה כבר! אני בהחלט חובבת קומדיות רומנטיות ואחרי איזי איי אני לא מתכוונת להפסיד שום דבר שאמה סטוון עושה.
קשה לי להאמין שניו באלנס היו מרוצים מהפרסום מהסרט
חשבתי גם על זה בזמן הסרט.
לכמה חברים שלי יש את אותן נעלי ניו באלנס שהיו לדמות של סטיב קארל (לפני המהפך), ולמרות שלדעתי האישית הן נראות מזוויע בכל מצב, יוצרי הסרט הבליטו את העליבות שלהן בכך שעשו אותן מרופטות ומשומשות (למרות שבשנים האחרונות אני נועל רק נעלי עור אז אולי אני לא אובייקטיבי). בכל מקרה, אם באמת החברות הללו שילמו עבור הפרסום הזה, זאת לדעתי אחת התמורות הכי גרועות לכסף ever.
גם לא. שקולניק מ"הערת שוליים" יש ניו באלאנס,
שנראות לא מי יודע מה. לא שנה מוצלחת בשביל הפרודוקט פלייסמנט שלהם.
אחד המוצלחים שראיתי בקולנוע השנה.
מה קורה? השנה הולך ממש טוב לקומדיות או שזה רק אני? "טיפש, מטורף, מאוהב" מצליח לא רק לרתק אותי בעלילות ובסאבפלוטס המקסימות שלו, הדמויות, אומנם מוכרות מקומדיות רומנטיות אחרות אך השחקנים המגלמים אותן, כפי שהוזכר בכתבה, מופלאים ומבצעים את המלאכה בחן ובייחוד סטיב קארל שזוהי ההופעה הכי טובה שלו שראיתי עד כה. אם כי אני חייב לציין שאמה סטון די הפריעה לי, היא מצוינת אומנם בסרט אבל היא לא יפה במיוחד לפי דעתי, ממש לא, אפילו החברה האסיאתית שלה נראית הרבה יותר טוב ומאחר ולמראה של סטון אמור להיות חלק מרכזי בעלילה הליהוק שלה לא ממש מובן לי, וכל הסצינה עם החבר העורך דין שלה הייתה לא אמינה לדעתי, לפי דעתי היא עשה רושם של בחור מקסים ממש ולא הבנתי מה הייתה הבעיה שלה איתו בדיוק.
וכמובן, הסרט מצחיק, מאוד אפילו, יכול להיות שמצב הרוח תרם לכך (המלצה : זה מסוג הסרטים שכדאי מאוד לראות עם חברים) אבל מצאתי את עצמי ואת הקהל כולו צוחק בקול רם וממש חזק מספר פעמים בכמעט כל סצינה. כבר הרבה זמן שלא ראיתי סרט עם כמות כזו גדולה של בדיחות מוצלחות, אבל מצד שני, גם ב"פו הדוב" התגלגלתי על הרצפה מצחוק אז אולי זה רק אני ככה :P
אתה לא לבד.
אבל העובדה שהיא שחקנית מצוינת (ומחליקה על הקרח) עמדה לה לרועץ בתחרות הדוגמנות משום מה. היא באמת מצוינת, מהמעט שהיא חשפה בתכנית הדלוחה ההיא.
יי, קודוס לה!
אחד הסרטים הכי מפתיעים שראיתי בזמן האחרון.
הוא משעשע, כתוב מצוין, משוחק בטוב טעם והוא משאיר חיוך על הפנים. בעיקר הפתיע אותי היה סטיב קארל, שתמיד מצחיק, אבל הפעם היה משהו שונה בהופעה שלו. לא יודע להסביר בדיוק מה, אבל היה שם משהו.
כמו כן, למרות שהעלילה היא עלילת קומדיה רומנטית טיפוסית, ממש כמו "אמלי", הסרט הזה מצליח להביא משהו שונה ומיוחד.
מומלץ מאוד, בעיקר אם רואים את זה כמה חברים ביחד.
אחרי שראיתי את "בלו ולנטיין"
(אותו אני דואגת ליחצ"ן לכל מי שרק מוכן לשמוע) אני חייבת לראות את ריאן גוסלינג שוב. הביקורת הזו ממש עשתה לי חשק ללכת ולראות את הסרט!
תשמעו, התאכזבתי.
לסרט הזה יש את כל הנתונים לכבוש אותי. אני אוהב קומדיות רומנטיות -בוודאי מהסוג שקונה אפילו מבקרים- והיחס שלי לכל אחד מהשחקנים המובילים בו נע מחיבה להוקרה עמוקה. אני גם מחבב את 'פיליפ מוריס', הסרט הקודם ועתיר הפגמים של רקווה ופיסרה. אז קצת הופתעתי שדווקא אני, כמי שגרר את חבריו המהוססים לקומדיה רומנטית באמונה שלמה, יצאתי הפארטי-פופר היחיד באולם.
כולם מדברים על השילוב ש'טיפש, מטורף, מאוהב' משכיל לעשות בין הקומדיה הרומנטית המסחרית, והדרמה הקומית האינדית, המהורהרת. אלא שלמרות שעל הנייר זה נשמע מאוד מבטיח, לדעתי במבחן התוצאה הסרט לקח את הרע מכל העולמות, ונשאר קירח מכאן ומכאן- הוא לא מספיק מצחיק, רב-המצאה וסוחף כדי להחזיק כיומית מהנה, ולעומת זאת הוא בנאלי, מתקתק ומלאכותי מדי כדי באמת להגיד משהו מעניין על החיים. חוץ מזה, אני חושב שאחרי הסרט הזה הבנתי סופית שנשבר מדמות שליט-מבוך-הסטוצים הזו. צריך לשים אותה בבוידעם ולחזור אליה כשלמישהו תהיה הארה אמיתית בנוגע לסוציולוגיה של עולם הרווקים. כשריאן גוסלינג (שהולך לקבל את קולי בסקר הופעת השנה על 'בלו ולנטיין', כן? אחלה גבר) שטח את משנתו הממוחזרת חשבתי בדיוק מה שחשבתי כשריצ'רד ג'נקינס עשה את זה מוקדם יותר השנה ב'רווקים לשבוע': ברני סטינסון כבר עשה את זה יותר טוב. פעמיים.
אז למרות שהילד גאון, ולמרות כמה רגעים חביבים באמת, בקרב הכימיה שמתחולל על מסכינו, אני נשאר בצד של קמרון דיאז וג'ייסון סיגל. כי על אהבת אמת לא מוותרים.
שני דברים חיוביים לסיום:
1. אמה סטון מצליחה לצאת, בלי הרבה רעש והגזמה, מדמות הצעירה החזקה והשנונה ולהיות לראשונה חנונית וחסרת בטחון. ו-וואלה, אני אשכרה מאמין לה. כשחושבים על זה, זו הדמות שהיא הייתה צריכה לשחק ב'באה בקלות'.
2. הטוויסטים אכן מפתיעים ונבנים בחכמה. גם 'פיליפ מוריס' שיחק על אותו קלף בעצם: סרט עתיר פיתולים, הונאות והפתעות, שהוא בכלל קומדיה רומנטית, בתכלס. גם שם זה עבד, לפחות עליי. נראה לי שהבחורים עלו כאן על משהו.
סרט בינוני ולא קומדיה
היי, אתמול ראיתי את הסרט, גם בעקבות הביקורת האוהדת שקראתי כאן ובגלל שקומדיה רומנטית היא הז'אנר הכי חביב עליי (בנוסף לז'אנר הפנטזיה). אפשר לומר שראיתי הרבה (מאוד) קומדיות רומנטיות ואפילו שוב ושוב את אלו שאני אוהבת במיוחד: החל מ"זה קרה לילה אחד" ו"החנות מעבר לפינה", עבור ב"כשהארי פגש את סאלי" הגאוני מסוגו לדעתי, ועד "מסיבת רווקות" ועוד. גם קומדיות אמריקאיות וגם זרות. ובהתבסס על זה ועל הטעם והשיפוט האישיים שלי, הסרט "טיפש, מטורף, מאוהב" הוא ממש לא קומדיה רומנטית.
זוהי בעצם דרמה שמרכז הכובד שלה הוא סיפור על זוג ותיק שנמצא במשבר נישואין מאוד מאוד עצוב ועמוק, וזה מעיב על כל הסצנות הקלילות והמצחיקות יותר שיש בסרט. קומדיות רומנטיות טובות באמת בהחלט עוסקות ברגשות העמוקים, בקונפליקטים ובמצוקות, אבל תמיד יש בהן איזו מהות בסיסית קלילה ששורה על כל הסרט או על רובו.
פה נוסחת הקומדיה הרומנטית – בחור פוגש בחורה, הם מתאהבים, יש קשיים, זה נפתר וכד'… – פשוט לא קיימת כמעט עד השליש או הרבע האחרון של הסרט (לא אגלה כי זה יהיה ספוילר) וגם אז זה ממש בקושי.
כאמור, הסיפור שמטיל את כל כובד צילו הוא הסיפור על משבר הנישואין והעצב הרב והעמוק שכרוך בו, וכל הצד הרומנטי, המסעיר, המרגש והקליל שיכול להירקם גם בסיפור על זוג נשוי – כלל אינו קיים. הרומנטיקה פה, אם כבר, היא יותר בסגנון המיוסר של "הגברת עם הקמליות" – עם הרבה דמעות ושברון לב.
ואכן, במהלך הסרט חשבתי לעצמי שמזמן לא ראיתי כל כך הרבה פעמים עיניים בורקות מדמעות עצורות וכל כך הרבה הבעות פנים מיוסרות וכואבות כפי שראיתי ב"קומדיה הרומנטית" הזו – לכל אורכה…
בקיצור, בנות, אולי בן הזוג שלכם יותר יתחבר לסרט הזה, כי זו בעצם דרמה שבללו בה קצת קומדיה. אבל השילוב שיכול להיות קסום ונהדר של קומדיה עם רומנטיקה פשוט לא קיים בו. אז פשוט תתכווננו מראש לז'אנר אחר ואולי לא תתאכזבו אם זה לא יהיה קליל ומרענן ורומנטי כפי שציפיתן.
אני פונה לבנות כי להערכתי, אנו הקהל העיקרי שקונה כרטיסים לז'אנר הזה.
ואגב, במסגרת התהיות שלי על הסרט, חשבתי גם על "מסיבת רווקות" שאולי הוא יותר קומדיה מרומנטיקה ועדיין הוא הרבה יותר קליל וקומי וקרוב לז'אנר, למרות שהסיפור שנגלה בין השיטין הקומיים כלל אינו קומי, אלא בעצם סיפור על רווקה כושלת ועצובה, שהחיים ממש לא מאירים לה פנים. ועם זאת – הסרט לא נוסך את אותה תחושה של עצב וכבדות שנמצאת בלב לבו של הסרט "טיפש, מטורף. מאוהב".
חוצמזה, הסרט מוותר לעצמו הרבה מאוד פעמים מבחינת התסריט. היו שם שורות שממש יכולתי להשלים בעצמי – כי כבר שמעתי אותן כל כך הרבה פעמים בסרטים סתמיים אחרים. חבל שלא עשו טיוטה נוספת. גם סצנת הסיום ו"הפתרון" לא מושקעת ונראית מזויפת, במקום שסרטים אחרים כן מצליחים להלהיב, עם אותה נוסחת סצנה בדיוק.
בקיצור: לא משעמם, אבל זה לא זה.
סביר להניח שזו באמת הקומדיה הרומנטית היחידה שאראה השנה ואני שמח שראיתי אותה ולא אף אחת אחרת.
הסרט היה ממש כיפי אם כי הרגיש מעט ארוך.
הפתעה לטובה
לאחר תקופה שבה פעם אחר פעם נקלעתי לקומדיות רומנטיות מטופשות וממוחזרות, החלטתי להתרחק מהז'אנר. לכן הופתעתי מאוד לטובה כאשר 'טיפש מטורף מאוהב' (שראיתי את הטריילר שלו בקולנוע ודי השתעממתי ממנו) הוא סרט ממש טוב. מצחיק, מעניין ואפילו שנון פה ושם. השחקנים ממש טובים: סטיב קארל משחק ממש טוב, ראיין גוסלינג גם טוב ואמה סטון, טוב, רשמית אני מאוהב בה. היא כל כך יפה והיא גם משחקת טוב.
סרט טוב, אבל...
העירו על הפגמים השונים, אבל הילד ממש עיצבן אותי. ככל שהולך ומתקדם הסרט הוא נראה כמו מתחרה לשלגי מ'טינטין' על תפקיד ההוא שנראה קצת כמו חייזר-מסרט-אחר (רק שב'טינטין' זה יצא טוב). הוא לא מתנהג כמו ילד גאון בן 13. הוא מתנהג כמו פיקציה תסריטאית גרועה על ילדים גאונים בני 13, וכמעט בכל פעם שהוא פותח את הפה, ובפרט בנאום המביך שלו בסוף, מצאתי את עצמי משפשף את העיניים וחושב לעצמי, 'הם באמת חושבים שילד בן 13 יתנהג ככה'?