רוקדת בחשכה

במקור: Dancer in the Dark
בימוי ותסריט: לארס פון
טרייר

שחקנים: ביורק, קתרין דנב,
דייויד מורס

בשבוע שבו 'רוקדת בחשכה' הגיע ארצה, הייתי אצל חבר שלי, והגיעה לבקר אותו ידידה שלו. אני זוכר שהיא הייתה די נרעשת. סיבת הרעש היתה אימא שלה. היא סיפרה שהיא גרה עם ההורים, והיא לא זוכרת מתי היא ואימא שלה החליפו מילה. לא מסתדרות, לא אוהבות. ובאותו יום, היא עמדה לצאת אלינו, ופתאום אימא שלה הציעה לה לקחת אותה טרמפ. היא היתה בשוק. מה זו הנחמדות האימהית הזאת פתאום? מה, יום האם מתקרב? היא הסכימה לטרמפ, ושתיהן נסעו שותקות.

אחר כך המשכנו לדבר על כל מני דברים שמדברים עליהם, והגענו לסרטים חדשים שיצאו. אני אמרתי שאני רוצה לראות את 'רוקדת בחשכה', והיא אמרה שהיא ראתה אותו וסבלה נורא. כאב לה הראש מהצילומים הרועדים והמכוערים. היא אמרה שהיא עצמה את העיניים ורק הקשיבה לדיאלוגים, מרוב שאי אפשר היה להסתכל. אבל גם לדמויות היה מבטא בלתי נסבל, ובסוף היא יצאה לשרותים ולא חזרה, והיא לא היתה היחידה. סרט נורא, סיכמה.

ואז הבנתי שלארס פון טרייר עשה את זה עוד פעם. שמעתי מהמון אנשים שראו את 'רוקדת בחשכה' שמדובר בסרט ענק, ביצירה רגשית ייחודית, שצופים קשוחים מתפרצים בבכי שלושה ימים אחרי הצפייה בה, בהיזכרם בייסוריה של סלמה המתעוורת. אפשר להימעך מערמת הפרסים והסופרלטיבים ששופכים על הסרט הזה, כאילו נערך מקסטות הווידאו הפרטיות של אלוהים. הוא זכה בפרס הגדול בקאן 2000, וגם ביורק קיבלה שם את 'השחקנית הטובה ביותר'. אמרתי לעצמי, וואו. אנשים בוכים. אנשים מתרגשים. גם אני רוצה לבכות.

ופתאום נשבר הקונצנזוס. אנשים מצהירים שהם שונאים את 'רוקדת בחשכה'. תשאלו אותם: ראיתם את החדש של לארס? והם יגלגלו עיניים בתיעוב, יוציאו לשון, יעשו קול של הקאה, ויחרצו בגאווה מוזרה: יצאתי באמצע. וזה היה ככה גם עם 'לשבור את הגלים', וזה היה ככה גם עם 'האידיוטים' וזה היה ככה גם עם הממלכות. או ששונאים, או שאוהבים.

'רוקדת בחשיכה' שאב את עלילתו במלואה מסרט הבכי הטורקי 'עיניים שלי', שיצא בשנת 1962, בכיכובה של פאטימה אוח-בין-עוזה האלוהית, שנהרגה זה מכבר בתאונת צלילה בניו זילנד (כריש לבן צעיר אכל לה את הראש). בסרט ההוא, הגיבורה הממושקפת, סולטאנה, הולכת ומתעוורת כתוצאה ממחלה תורשתית. תוך כמה חודשים היא תאבד את ראייתה לגמרי. היא אם חד הורית ענייה לילד מתבגר, עאזים, שכמו אמו מרכיב על עיניו משקפיים עבות זגוגית. הוא אינו יודע כי גם הוא נידון, כמו אימו, לעיוורון בגיל צעיר. סולטאנה חוסכת פרוטה לפרוטה על מנת לגייס כסף לניתוח דחוף לבנה, על מנת שהוא יוכל להינצל מהגורל הנורא הרשום בגנים שהיא העניקה לו. רגשות האשמה שלה כל כך חזקים, שזו היא המטרה המקודשת בחייה. לעשות כסף. לא לבזבז כלום. לשלם למנתח שינתח עד יום הולדתו ה-13 של עאזים, אחרת יהיה מאוחר מדי.

כבר יש לה את הסכום המתאים, אבל אבוי, הכסף נגנב, וסולטאנה צריכה להחזירו. מסצינה לסצינה מצבה מידרדר, והיא נופלת לצרות נוראיות. היא יכולה להציל את חייה אם תשתמש בכסף שחסכה לניתוח, אבל אז בנה יהיה עיוור כמוה. דילמה קשה? לא לסולטאנה. היא האימא המושלמת. היא הביאה את הילד לעולם והיא תעשה הכל כדי שיחיה חיים מלאים. היא תקריב עצמה למען ראייתו של בנה. והקורבן נעשה.

טוב, אז אולי לא עשו אף פעם סרט טורקי בשם 'עיניים שלי', אבל בטח עשו דומים, ועלילת 'רוקדת בחשכה' דומה מאוד לסרטים הללו. רק תחליפו את סולטאנה בסלמה הקדושה.

הסרט ארוך, שעתיים ועשרים, עם חמש דקות מסך חשוך (דווקא מגניב. הפסקול תזמורתי, ומכריח אותך רק להקשיב, לוותר על חוש הראייה). ושאר הדקות – רובן מצולמות בעדשה רחבה, בתקריבים רועדים ומטושטשים, ללא תאורה מלאכותית ובעריכה מחוספסת. זה הגנבה של 'דוגמה 95'. מי שלא יודע מה זה דוגמה, שייזכר ב'פרוייקט המכשפה מבלייר', הסגנון דומה. למי שרוצה להרחיב טיפה את ידע הטריוויה שלו, אז בסרטי דוגמה הבמאי לא נותן לעצמו קרדיט, הסרטים מצולמים בוידיאו מהכתף ללא תאורה, ובלי כללי הצילום והעריכה הקלאסיים. הדגש הוא על המשחק והסיפור, וכל הצד הטכני מוזנח בכוונה. בדרך כלל ה"דוגמות" מוצגים במוזיאון, ורואים אותם רק זקנים אשכנזים או סטודנטים לקולנוע. אבל באמת, הסרטים האלה די טובים. רק שחייבים לשבת בשורה האחרונה, כי הרעידות האלה עושות כאב ראש, ולדעתי הן גם לא בריאות לעיניים (פולין שלום, מדבר נונו).

אבל מה, ל'רוקדת בחשכה' יש בונוס. ניתן לקרוא לזה גימיק, ניתן לקרוא לזה לב הסרט. ניתן להשוות את זה לקטעי הלחימה ב'נמר, דרקון'. והבונוס הזה מדהים.

ככל שהסרט חולף ונעשה טראגי, משולבים בו שירים וריקודים. מחזמר. ביורק, כפרה עליה, מתחילה לשיר, השחקנים סביבה מתחילים לרקוד, הרעידות המטרידות מתחלפות במצלמת רחף מפוארת, הצילומים הלא מפוקסים מתחלפים בפריימים שדומים לציורים, האפרוריות האפלה מתחלפת בפילטרים של דיסנילנד, השוטים הארוכים הופכים למאות קיטועים קליפיים, הפנים הקודרות של השחקנים מתחייכות והם מושיטים ידיים מתנפנפות, המוזיקה מגניבה וביורק האלילה שרה בתור סלמה, האישה המתעוורת שהולכת לעזאזל. וזה כל כך-כל כך יפה. וכשהשירים נגמרים, הכיעור חוזר.

אני קצת התקוממתי נגד הרעיון שעומד מאחורי סצינות המיוזיקל האלה. הסרט אומר מפורשות שבמציאות הכל מכוער, ובמיוזיקל הכל יפה. כך שלא צריך עיניים כדי לראות את המיוזיקל המדהים אשר נמצא בנפש. אנשים ציניים יכולים להתעצבן: מה זאתי שרה עכשיו? אנשים רגישים יכולים למלמל: כן, נכון, מבפנים אף אחד לא יכול לפגוע בי. אז חרא בחוץ, סו וואט, אני מבפנים חזק. האנשים האלה ימחו דמעה בסרט.

אבל על דבר אחד אין ויכוח: הקטעים האלה מדהימים ביופיים, ומי שאוהב את ביורק המוסיקאית, כמוני, ייהנה מהם עוד יותר. גם אם לפעמים המבטא הצ'כי המגומגם והמשקפיים העבות גורמים לה להזכיר את האוטיסטים ב'הממלכה', ביורק היא זמרת גדולה, ושחקנית גדולה, ויוצרת סלמה מקסימה. היא מושלמת בתפקיד האם המקריבה, ולדעתי הדמות של סלמה היא זו שגרמה לידידה של חבר שלי, זו שהיא ואימא שלה לא מדברות, לסבול ב'רוקדת בחשיכה'. אולי זו פסיכולוגיה בגרוש, אבל אני יודע שהרבה מאוד אנשים יקרים וטובים מסתובבים עם ההרגשה, או הידיעה, שאמא שלהם לא אוהבת אותם. יהיו הסיבות אשר יהיו, אלו אנשים שהאמהות שלהם עשו ועושות להם עוול נוראי. כשאנשים אלו יראו את סיפורם של סלמה ובנה הם יתפלצו. הם יחשבו מחשבות מכוערות, כמו: אימא שלי לא היתה עושה אותו דבר בשבילי, והמחשבות האלה יגרשו אותם מהאולם.

ואני? אימא שלי אוהבת אותי, ואני אהבתי את 'רוקדת בחשכה'.

המלצות:
1. סרט ארוך: לעשות פיפי לפני ההקרנה
2. סרט קשה: מומלצת הצגה יומית, שיהיה אפשר להתאושש, ולא להיכנס למיטה עמוסים.
3. סרט רועד: לשבת בשורה האחרונה
4. ללכת רק אם אתם ביחסים טובים עם אימא