ביקורת: שעה אפלה

"שעה אפלה" הוא ביוגרפיה שמזכירה לכולנו את אחד הלקחים החשובים של ההיסטוריה: גארי אולדמן שחקן ענק.
שם רשמי
שעה אפלה
שם לועזי
Darkest Hour

"שעה אפלה", הסרט על צ'רצ'יל במהלך החודש הראשון שלו כראש ממשלת בריטניה, בזמן תקופה קריטית במלחמת העולם השנייה הוא סרט שניתן לבחון בכמה מובנים:

כביוגרפיה על צ'רצ'יל, הוא סרט די גרוע. אומנם הוא גואל אותנו ממסכת ייסורים של פלאשבקים ומצעד "הלהיטים הגדולים" בחייו של צ'רצ'יל, אבל אם ציפיתם ללמוד משהו על צ'רצ'יל שלא ידעתם או ממש להיכנס מתחת לעור שלו – זה לא הסרט הזה. הוא הזדמנות להעביר שעתיים חביבות עם צ'רצ'יל, אבל לא יותר מזה. זה לא מציק בשום שלב או פוגם בהנאה מהסרט אבל קשה לקרוא לו ביוגרפיה טובה. ביוגרפיה טובה מלמדת אותנו משהו על האדם שעליו היא מספרת – כאן, קשה להגיד שיצאתי עם תובנות לגבי צ'רצ'יל. במיוחד שיחסית לסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, יש כמה סצנות שממש מתחננות שמישהו לפתע יפנה למצלמה ויגיד "טוב, זה לא קרה בדיוק ככה" כמו ב"מכונת הכסף".

למזלנו, לא ברור בכלל שהסרט אמור לשמש כביוגרפיה על צ'רצ'יל. חלקים מסוימים של הסרט אומנם מצביעים על הכיוון הזה, אבל למשך השעה הראשונה אפשר לתפוס את הסרט כמשהו אחר לחלוטין – סרט פוליטי על התככים, המזימות והתוכניות של בריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה; מעין "לינקולן" מעודכן יותר. הסרט לא תמיד הולך עם הרעיון הזה עד הסוף, אבל כשהוא כן, הוא עושה זאת בצורה טובה ומעניינת. הסרט משלב את הדיון האידיאולוגי שבריטניה ניצבת מולו, עם תרגילים פוליטיים, מערכות יחסים בין הדמויות ועוד רבדים כדי ליצור דיוקן מעניין של כיצד נראית מלחמה מהצד הפוליטי שלה. לא הגנרלים שמתכננים טקטיקה בשדה הקרב, אלא הפוליטיקאים שצריכים לתכנן אסטרטגיה. הבעיה היא שלקראת סוף הסרט נראה שלסרט נגמר כל מה שהיה לו להגיד בנושא והוא נסוג למשהו יותר נחמד וקליל לעיכול.

אבל אם יש דבר אחד שהסרט עושה שבו הוא מתמחה ללא השגות הוא להיות "המופע של גארי אולדמן", וחברים, קחו את הפופקורן, תשפכו לתוכו את הקליק ותתרווחו – כי זה חתיכת מופע. אולדמן, שחקן מוערך עם מעט פרסים שיכולים להראות את ההערכה הזאת, הוא שחקן שנע בין שני מצבים עיקריים – הופעות (לרוב משנה) מטורפות ("ליאון", "האלמנט החמישי", "דרקולה", "רומן על אמת") והופעות מעמיקות ומלאות ניואנסים שנוגעות לנפש האדם ("החפרפרת", "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים") ונראה שב"שעה אפלה" הוא משלב את שניהם כדי ליצור דמות כריזמטית עם פרצי זעם או הומור אבל גם כזאת עם לבטים, רגשות וכל מה שעושה אותה דמות אנושית ולא סתם חיקוי מוצלח של אדם מפורסם. הסרט, בתמורה, מתמסר אליו – אומנם יש צוות משחקי משנה טובים מאוד שיכולים לעזור לו, אבל אולדמן שולט בסרט ביד רמה ולא נותן לאף אחד להסיר ממנו את העיניים לרגע.

בשקלול של כולם, מתברר ש"שעה אפלה" הוא סבבה בסך הכל. סרט מתח פוליטי שמבוים בכשרון (ג'ו רייט תמיד יוצר פריימים ושוטים מעניינים, גם אם הסרטים שלו לא אחידים באיכותם) עם הופעה נהדרת של גארי אולדמן. בימים כתיקונם זה היה מסוג הסרטים שסוחפים את האוסקר ובכך גורמים לאנשים להגיד שמדובר בסרט שהוא בסדר בסך הכל אבל לא מטורף באיכויות שלו ואיך סרט שכזה כובש את כל עונת הפרסים, אבל נראה שהשנה גם האקדמיה נרגעה ושמה את הסרט במקומו הנכון: שעתיים של כיף מעוררות מחשבה עם הופעה נפלאה אבל לא משהו סוחף ועל זמני כמו, נניח, הנאומים של צ'רצ'יל.