ביקורת: כוכב הקופים – השחר

בסך הכל רצינו קצת אסקפיזם בקולנוע, אבל "כוכב הקופים" החדש התברר כסרט חכם ואקטואלי כל כך שזה מדכא
שם רשמי
כוכב הקופים: השחר
שם לועזי
Dawn of the Planet of the Apes
סרט מס' 2 בסדרת כוכב הקופים (ריבוט)

קצת אסקפיזם רציתי, לא יותר מזה. המצב בחוץ מדכא. צבע אדום בחוץ ובפנים. בין האזעקות ברחתי לקולנוע, לאיזה סרט אקשן מד"בי הוליוודי, משהו עם ‏הרבה אפקטים וכאלה – ומצאתי שם סרט מפוכח וקודר על שתי קבוצות שטינה היסטורית ‏ומעשי אלימות של בודדים מדרדרים אותן למלחמה כוללת, ועל המאבק חסר התוחלת של אלה ‏משני הצדדים שבסך הכל רוצים לחיות. תודה, באמת. אפילו על הוליווד אי אפשר לסמוך שתספק שטויות מסיחות דעת. "כוכב הקופים: השחר", בנקודת הזמן המדויקת שבה הגיע אלינו, הוא סרט כל ‏כך אקטואלי שזה מדכא. ‏

סדרת הסרטים הזאת הפכה לכל כך מסובכת שצריך ‏Waze‏ כדי להתמצא בה, אז רגע של ‏התמקמות: "כוכב הקופים: השחר" הוא המשך ל"כוכב הקופים: המרד" המצוין מ-2011, שבעצמו ‏היה מעין פריקוול לסרט "כוכב הקופים" המקורי מ-1968, בעודו סותר את סרטי ההמשך משנות ‏השבעים ומתעלם ובצדק מקיומה של גירסת טים ברטון ל"כוכב הקופים" מ-2001. בשורה ‏התחתונה: עדיף לצפות ב"כוכב הקופים: המרד" לפני הצפיה בסרט הזה, אבל זו לא חובה – ‏הסרט ישלים עבורכם את הפערים בעלילה.‏

בתחילת הסרט נראה שמגפת השפעת כבר הוציאה את בני האדם מהתמונה והשאירה את ‏הכוכב לקופים (ושוב ההבהרה הלשונית: אלה לא באמת קופים. הביטוי הנכון הוא למעשה קופי-אדם, אבל שימוש בו יהפוך את כל הסדרה ושמותיה לבלתי אפשריים. אז שיהיה "קופים"). קהילה גדולה של קופים, בהנהגתו הנחושה של סיזר – שימפנז בעל יותר כריזמה ‏וכושר מנהיגות מכל חברי הכנסת ללא יוצא מהכלל – חיה ביערות של קליפורניה. הם ‏צדים יחד, חיים יחד בעיר-עצים, ומצייתים לחוקים שנראים כאילו הם לקוחים מ"חוות החיות" ‏‏("קוף לא הורג קוף", כך כתוב על הקיר). יש להם אפילו סוסים, אם כי לא ברור על איזה עץ הם ‏תולים אותם. אבל אחרי כמה שנים של חיי קוף מתברר שבני האדם לא מתו כולם, אחרי ‏הכל. קבוצה של אנשים החסינים לוירוס נותרה בסן פרנסיסקו. הם חיים, אבל הם רעבים וצריכים ‏מזון ואנרגיה. משלחת קטנה יצאה אל ממלכת הקופים כדי לבדוק את האפשרות של חידוש ‏פעילותו של סכר המצוי שם. הקופים ובני האדם נפגשים שוב, והפגישה מובילה כמעט מיד ‏לאלימות. ‏

הרבה טעויות אפשר היה לעשות בסרט המשך ל"כוכב הקופים: המרד", אבל מאט ריבס, הבמאי החדש ("קלוברפילד") מבין מה גרם לסרט הראשון לעבוד, ועושה הרבה בחירות חכמות בדרך להמשך. הוא יודע מי היו הגיבורים ‏האמיתיים של הסרט הראשון: סיזר וחבורת הקופים שלו. לכן הסרט ממשיך את סיפורם, וזונח את ‏דמויות בני האדם – ג'יימס פרנקו לא מופיע בסרט, מלבד בצילומי ארכיון. במקביל, הוא מציג פרק חשוב ו‏הגיוני בהיסטוריה העתידית של העולם, שתיגמר ב"מניאקים, מה עשיתם?". ‏

כמו הסרט הראשון, גם "השחר" הוא סרט שמסתמך על אפקטים. הדמויות הראשיות בשני ‏הסרטים הם אפקטים מיוחדים: קל לשכוח את זה בזמן הצפיה בסרט, אבל הקופים הם כולם ‏יצירות ממוחשבות ומשכנעות לגמרי. הסרט החדש מאתגר אפילו יותר מהראשון, מכיוון שהקופים ‏מרובים יותר, ויש בינהם דמויות רבות ושונות. חלק גדול מהסרט עובר בהוויה קופית לגמרי, בלי ‏אנשים ובלי מילים. הקופים מתקשרים זה עם זה בנהמות ותנועות ידיים (עם תרגום עברי בגוף ‏הסרט), בלי שזה ייראה לא טבעי או קשה להבנה. אנדי סרקיס מגלם שוב את סיזר – ולשבח את אנדי סרקיס על ביצוע תפקיד בלכידת-תנועה זה כל כך נדוש – אבל גם הקופים האחרים, שנעשו ‏בשילוב של טכנולוגיה מתוחכמת ושחקני ‏לכידת-תנועה מוכשרים שפניהם לא מופיעות על המסך אף ‏פעם, עשויים באופן משובח. יש הרבה ‏שחקנים שהיה כדאי לשלוח לסמינר אצל הקופים האלה כדי שיבינו איך מביעים רגשות ומספרים ‏סיפור בלי מילים. כמעט.

כמעט, משום שכשיש לסיזר משהו חשוב להגיד, הוא בכל זאת אומר אותו באנגלית. גם קופים ‏אחרים בקהילה גילו, מתברר, את היכולת לדבר בשפת בני אדם, ועושים זאת יותר ויותר במהלך ‏הסרט – וזה קצת מטופש: למה שהקופים ידברו בינהם בשפת בני אדם? זה מזכיר קצת את אותם ‏סרטים הוליוודיים שמתרחשים, נאמר, בצרפת, ובכל זאת הדמויות כולן מדברות באנגלית במבטא ‏צרפתי. דווקא אחרי שהסרט הוכיח שאפשר לעשות סרט גם בלי מילים, הוא קצת משתפן.

ואם סצינות קופיות סתם היו הישג לא ייאמן של אפקטים ממוחשבים, לכך ריבס מוסיף סצינות ‏אקשן המוניות מרשימות ומבוימות בוירטואוזיות – הוא מצליח להכניס אפילו ‏את קלישאת הוואן-‏שוט-הארוך-מאוד-המסתובב-ברחבי-הקרב בלי שזה ייראה מאולץ, וקופים על סוסים עם תת מקלע ‏שאיכשהו לא נראים כמו בדיחה.‏

מה שהיה ל"כוכב הקופים: המרד" וחסר בסרט החדש הוא יתרון ההפתעה. אף אחד לא ציפה לכך ‏שפריקוול ל"כוכב הקופים" יהיה סרט טוב, אבל "המרד" היה משובח במידה שתפסה את כולם לא מוכנים. "השחר" מגיע ‏כבר עם מטען ציפיות, ולכן העובדה שהוא סרט טוב (והוא סרט טוב, שלא יהיה ספק) לא מפתיעה ‏ולא מרגשת. גם עלילת הסרט צפויה יותר: המסלול כולו די ברור מראש, יש מהלכי עלילה ‏ואפילו שורות דיאלוג שיכולתי לחזות הרבה לפני שנאמרו. אולי זה יותר מדי לצפות ‏להפתעות – אחרי הכל, מדובר בסדרת סרטים ששמה הוא ספוילר לאופן שבו כל העסק עומד ‏להיגמר – אבל היה יכול להיות נחמד אם היו יותר הפתעות בדרך.‏

אבל גם אם הדרך די ברורה, "כוכב הקופים: השחר" הוא סרט עשוי מעולה, בעיקר במסגרת סרטי הקיץ. לא לעתים קרובות אפשר לראות ‏סרט קיצי עם שכל, שלא מחלק את העולם לאנחנו והם. פעם בני האדם היו תמיד הטובים בסרטים כאלה, והאחרים – חייזרים, מפלצות, כרישים, מה שלא יהיה – היו הרעים. אחר כך הגיעו הסרטים שהפכו את המצב, כמו "אווטאר" – שבו מתברר שבעצם בני האדם הם הרעים, וה"אחרים" הם הטובים. ב"כוכב הקופים: השחר" אף אחד מהם לא נכון. הקופים הם לא הרעים בסיפור הזה, וגם בני האדם לא – כי זה לא עובד ככה, אף קבוצה לא מורכבת מ"רעים" ולא משנה כמה קל להדביק עליהם את השלט הזה. אלה שמחרחרים מלחמה הם האויב, ולא משנה כמה שיער יש או אין להם על הגב. מי שחושב שעוד הרג יפתור את המצב, קוף.‏


פורסם במקור בוואלה