היום שאחרי מחר

במקור: The Day After Tomorrow
תסריט ובימוי: רולנד אמריך
שחקנים: דניס קווייד, ג'ייק ג'ילנהול, סלה וורד, איאן הולם

פרולוג: לוס אנג'לס, העבר הקרוב

סופה נוראה מכה בעיר. רוחות בעוצמה חסרת תקדים זורעות הרס עצום.
באחוזה הוליוודית מפוארת, משתוללת דמות בודדת, קורעת כרזות של 'חייל אוניברסלי', 'היום השלישי' ו-'גודזילה'. "נותנים לי לעשות סרטים כאלה," נוהמת הדמות במבטא גרמני כבד. "רוצים שאביים עוד סרט אסונות. אבל אני יוצר. אני אמן. מה לעשות?!…" הדמות מסתובבת לשבור אגרטל, ואז נעצרת. הזעם הופך לצחוק מטורף, שגורם לציפורים ספוגות המים לעוף בבהלה מן העצים שליד הבית. "אני יודע!" קורא רולנד אמריך וטירוף בעיניו. "אני אסכים לעשות את הסרט שלהם. אני אעשה את 'היום שאחרי מחר', אבל לא בתור עוד סרט אסונות. זה יהיה סרט עם…אמירה פוליטית!! הא הא הא הא!"
הסופה שוככת. אור השמש נגלה. בשקט הפתאומי נשמע ציוץ ציפור בודדת.

תל אביב, היום שלפני אתמול

'היום שאחרי מחר' הוא מה שציפיתם מהפרומואים – האנושות התעלמה מהעולם, והיא משלמת. התחממות כדור הארץ מובילה, באירוניה משעשעת, דווקא לעידן קרח חדש, והשינוי האקלימי החריף והפתאומי מלווה באם-כל-הסערות. העולם הולך פייפן באפקטים מיוחדים, ובתוך האימה, הרבה אמריקנים וכמה זרים ייצוגיים מנסים לשרוד, באמצעות תושייה, תעצומות הנפש האנושית ומשחק בינוני למדי.

ג'ק הול (דניס קווייד), פרופסור לאקלים, מנבא שהאדם יביא לתמורה הרסנית. ההתחממות הגלובלית תמס את המים בקטבים, אלה יקררו את הזרם הצפון-אטלנטי, המחמם, כידוע לכל תינוק, את חצי הכדור הצפוני, ופוף! חצי הכדור הצפוני יקפא. לבהלתו של הפרופסור, אך לשמחתם של חובבי סרטי אסונות, מדען בריטי קשיש (איאן הולם, שגילה ב'שר הטבעות' כמה כיף להיות דמות משנה בהפקות ענק עתירות אפקטים) מגלה שהתחזית הנ"ל אקטואלית הרבה יותר מכפי שהפרופסור שיער. האירועים הגלובליים שבאים אחר כך בלתי אמינים בעליל, אבל מבדרים בהחלט. ראיתם את 'עידן הקרח' וממש רציתם להיות שם? טעות חמורה. זה כרוך בסופות מדהימות וצניחת טמפרטורה קיצונית, ואנשים הופכים לארטיקים תוך שניות. עכשיו הפרופסור חייב: א. לנסות להניע לפעולה את הממשל האטום והמכסת"ח, ולהבהיר להם שאסור בשום אופן לנסות לחלץ את האנשים התקועים בנתיב הסופה, כי זה פשוט מסוכן מדי; ב. לצאת לחלץ את בנו סם (ג'ייק ג'ילנהול), שנסע לניו יורק עם חברים ונתקע בנתיב הסופה. אם יצליח להציל אותו, יתקן את היחסים המעורערים איתו, וגם עם אשתו (סלה וורד). ואני שואל: האם נזכה פעם לראות סרט אסונות בו הגיבור אינו צריך לשקם את יחסיו עם בני משפחתו על ידי הצלת חייהם?

מחלקת האפקטים המיוחדים מצדיקה לגמרי את קיומו של הסרט – יש הרבה מהם, ובאיכות גבוהה. עמודי טורנדו בלב לוס אנג'לס גורמים ל'טוויסטר' להיראות כמו בריזה אביבית נעימה, כשהם מוחצים אנשים ומכוניות. גם מי שנשאר בבית או הולך לקניון לא בטוח: עמודי הטורנדו לא פוסחים על שאר הנדל"ן, ומוחצים הרבה ממנו בלונג-שוטים ובקלוז-אפים. הכל הולך.

בקטע מרכזי אחר גל עצום עולה מהים ומציף עיר שלמה. שלג קובר מתחתיו הכול, ויוצר כמה מראות יפים, למי שנשאר בחיים כדי לצלם תמונות בשביל גלויות חג מולד (אגב תמונות, הצילומים של כדור הארץ מהחלל אמינים יותר מהרגיל). יש סצינות חביבות שבהן רואים מה קורה לעצמים שונים – הליקופטרים, בשר אנושי – כשהטמפרטורה יורדת בן רגע במאה מעלות. יתרון נוסף של הסרט הוא שבניגוד לסרטים כמו 'פגיעה קטלנית' הנוראי, בו נאלצתי לסבול שעה וחצי כדי לראות שבע דקות של הרס עולמי, כמעט כל האפקטים המיוחדים מרוכזים ב-40 הדקות הראשונות. זה מאפשר למי שמעוניין רק בהם פשוט לקום וללכת כשהם נגמרים, כמו כמה אנשים שישבו איתי בקולנוע. מי שישאר יגלה ששני השלישים האחרים של הסרט, שבהם הוא הופך מסרט אסונות נטו למאבק של האדם בטבע, מעניינים קצת פחות.

רוב השחקנים בסרט לא מביישים את עצמם יותר מדי, וזה אולי המקסימום שאפשר לדרוש בסרט כזה. דניס קוויד בסדר בתפקיד הראשי: הוא מביע כעס, מצוקה והחלטיות נחושה, לפי הצורך. ג'ייק ג'ילנהול עצבן אותי בתפקיד הבן האובד, וכמו שאר דמויות המשנה, גם חבריו למשלחת נעים בטווח שבין סביר למיותר לגמרי, כשהם משחקים את הקטעים הנבחרים מתוך 'דוסון קריק' שהושתלו בסרט למען הקהל הצעיר. בכלל, התסריט מכיל שלל טלאים עלילתיים מכוערים, שתפקידם לספק לסרט בכח רגעים מותחים או דרמטיים: ג'ילנהול מוכיח את מסירותו לאהובתו על ידי התמודדות עם סכנה אכזרית שהושתלה שם במיוחד לצורך העניין; וורד נקלעת לתפקיד הרופאה-בדילמה סטייל 'אי. אר' כדי לסחוט את בלוטת הדמעות הקולקטיבית, בעלילת משנה שלא קורה בה שום דבר. ולא לשכוח: יש גם מסר פוליטי.

מה שיפה בהתחממות גלובלית, בניגוד לחייזרים, גודזילות ושאר גורמי קטסטרופות פופולריים, הוא שיש לה הקשר פוליטי ברור, במיוחד בארה"ב. כן, בוש. כן, דיק צ'ייני. זה לא מקרה שהנשיא וסגן הנשיא בסרט נראים כמוכם. צחוק הניצחון המטורף שלו לא היה חסר סיבה לגמרי: בכל זאת יש כאן יותר אמירה פוליטית ופחות פטריוטיות מבסרט האסונות הממוצע. רפובליקנים, התנערתם מפרוטוקול קיוטו לוויסות פליטת מזהמים לאטמוספירה? הרסתם את העולם. ואנחנו, החבר'ה הדמוקרטים בהוליווד, מקווים שהקהל יפנים, ויצביע עוד מעט נגדכם. לא מפתיע שהבית הלבן כעס על 'היום שאחרי מחר', ואפילו אסר על עובדי ממשל להתראיין בנוגע אליו.

בנימה יותר רחבה, המסר הוא שהאנושות צריכה לגלות קצת ראיית נולד לפני שהיא הורסת לעצמה את הבית, ואת זה כבר שמענו. הביקורת של הסרט בכללותה נשארת ביקורת-פרווה. אחרי הכל, הסרט בכל זאת מיועד לקהל הרחב. 'היום שאחרי מחר' לא ישנה את העולם, הוא רק עוד סרט אפקטים שקצת נמתח יותר מדי. אבל אין בו נפילות גדולות, הוא מצליח להרשים, ולצד הרבה רגעים סתמיים הוא מכיל כמה רגעים מהנים ואפילו מעוררי מחשבה. כסרט אסונות הוא עולה על הממוצע, וודאי על הממוצע של רולנד אמריך. רק שלא ישתכר מההצלחה ויתחיל לביים דרמות.