כשהעולם עמד מלכת

במקור: The Day the Earth Stood Still
במאי: סקוט דריקסון
תסריט: דייויד סקארפה
שחקנים: קיאנו ריבס, ג'ניפר קונלי, ג'יידן סמית, קאתי בייטס

בדרך כלל אני לא בעד המלצות גורפות, אבל הפעם אני מוכרח: אם אתם הולכים לקולנוע רק פעם אחת השנה – אתם חייבים לראות את 'כשהעולם עמד מלכת'. אחר כך תצאו מבסוטים ותגידו לעצמכם: "אם אלה הסרטים שהיו השנה בקולנוע, איזה מזל שהלכתי רק פעם אחת".

1926. סופת שלגים משתוללת בהרי המשהו-משהו, ארץ אוריינטלית גנרית. מהחלל החיצון נוחתת נורת חשמל ענקית וזוהרת, מלאה בתערובת של פלסטלינה וקולה. עד הראייה היחיד, קיאנו ריבס, משתדל להעלות על פניו מבט מופתע ולבסוף מצליח. הוא מתקרב לנורה. האם הוא יהיה מספיק טיפש לגעת בה? בחייכם. אני יודע את התשובה. קיאנו יודע את התשובה. נורת החשמל יודעת את התשובה.

ההווה, ארה"ב. ד"ר הלן בנסון (ג'ניפר קונלי) היא אסטרוביולוגית, החוקרת את אפשרות קיום חיים מחוץ לכדור הארץ. היא גם אם חורגת לבן של בעלה המנוח, ילד בשם ג'ייקוב (ג'יידן סמית, הבן של וויל). בתיאוריה הדוקטור והילד היו יכולים להיות ביחסים טובים, אבל מעשית דבר כזה לא יעלה על הדעת – העולם במשבר, אז הילד וההורה יתכסחו כל הסרט. סימבולי. לכן ג'ייקוב מבואס שאבא שלו מת, ומוציא את זה על הלן. האקספוזיציה הזו, אגב, מתוארת בשתי סצינות מאולצות ושטחיות, כדי להגיע מהר לשאר הסרט. טעות גדולה, כי ככה באמת מגיעים מהר לשאר הסרט.

ערב בהיר אחד, נציגי ממשלת ארה"ב זקוקים לכך שהלן תסייע להם מרצונה החופשי ובכל מיומנותה – לכן הם באים אליה הביתה, מפחידים אותה עד מוות ומכריחים אותה לבוא איתם. היא מובהלת לכינוס חירום של מדענים, ולומדת שכדור הארץ עומד להתנסות בקרוב במפגש עם עצם בלתי ידוע מהחלל. כצופה נאמן של הסרט עוד מתחילתו, לא הופתעתי לגלות שהעב"ם הוא כדור ענק בדמות נורת-חשמל ענקית וזוהרת במילוי קולה/פלסטלינה. במהרה אנחנו פוגשים את קלאטו (שוב קיאנו, איזה קטעים), חייזר דמוי אדם, שמגיע לכוכב שלנו עם רובוט מתכת ענק ומגניב בשם גורט. לקלאטו יש מעט כוחות-על והרבה נטייה לתפוס תחת. כתוצאה מכך הוא מסתבך במריבות עם החיילים, עם שרת ההגנה של ארה"ב (קאתי בייטס) ועם כוחות המשטרה של מדינת ניו יורק. העולם נכנס להיסטריה מהופעת הנוכחות החייזרית, ובעוד קלאטו נרדף על ידי החוק, הוא מתווכח על אופי האדם ועתיד האנושות עם הלן וג'ייקוב, ואז שוב עם הלן. ושוב ג'ייקוב. וג'ייקוב. והלן והלן וג'ייקוב וג'ייקוב. וג'יילן והייקוב, או משהו. בשלב הזה כבר לא עקבתי כל כך.

אפשר למצוא מילה רעה להגיד כמעט על כל אספקט של 'כשהעולם עמד מלכת'. אם אתם לא חובבי מדע בדיוני, אתם עלולים להגיב בעצבנות לעלילה של הסרט; אבל אם אתם כן חובבי מדע בדיוני, אתם עלולים להגיב בכעס אמיתי לקלישאות שלו. שלא יהיה לכם ספק, שרת ההגנה של ארה"ב תזכה לרגע של חרטה על תוצאות מעשיה, והמשבר האפוקליפטי הקטן והנחמד יגרום להלן וג'ייקוב להתקרב. שלא לדבר על חוסר האמינות הבסיסי: חייזר שוחר שלום שלכאורה יודע משהו על האנושות, בוחר להגיע לכדור הארץ בצורה שמבטיחה לו יחס עוין והיסטרי.

הסרט לוקה במחלה התסריטאית הממארת, דיבוריטיס כרוני. במקום להעביר מסרים על ידי התנהגות של הדמויות, הסתמכות על יכולת ההבעה של השחקנים וכדומה, אנשים בסרט פשוט נושאים הכרזות. מקבץ מייצג של ציטוטים אקראיים: "הפעם זה לא משחק", "חיי אדם הם קשים, אבל במבט לאחור אני אוהב אותם"; "אולי אנחנו, בני אדם וחייזרים, לא כל כך שונים"; ו-"גם מי שמת, לא מת ממש, אלא הופך לחלק משלם גדול יותר" (בחיי).

מול המצלמות תועים כמה מסכנים, כמו ג'ניפר קונלי, שחקנית מוכשרת שפשוט לא מסוגלת לעשות כלום בנסיבות כאלה, או הילד ג'יידן סמית, שגם הוא שחקן טוב שנפל לא באשמתו על סרט רע. ג'ון קליז, האיש שהתפרסם בזכות דפיקת ראשים של תוכים בשולחן, מתבזה שוב כמדען קשיש זוכה פרס נובל. למה, ג'ון, למה? גם אתה, כמו ג'רמי איירונס ב'אראגון', קנית טירה גדולה בסקוטלנד ואתה חייב לכסות את ההוצאות? קיאנו ריבס מצליח איכשהו לפשל, למרות שתפקיד קלאטו לכאורה תפור עליו: מה מתאים לו יותר מחייזר לא אנושי בעל הבעה אחת אטומה? זה כמו שנתנו לשוורצנגר לשחק רובוט מחסל. הבעיה היא שבמהלך רוב הסרט קיאנו אמנם חסר הבעה, אבל בסוף הוא צריך בכל זאת לשחק קצת, ואז הוא הורס הכול. קלאטו אולי למד רגשות אנושיים מהם, אבל קיאנו לא.

'כשהעולם עמד מלכת' מכיל 6.5 דקות מעניינות שבהן קלאטו עושה דברים כמו להעיף מכוניות, וגורט, הרובוט המתכתי הענק שבא מהחלל החיצון, משמיד בשובבות אנשים, טנקים ואצטדיונים, בעזרת פעלולים ממוחשבים מרשימים. אבל גם הקטעים האלה הם לא יותר מנחמדים. וסוף הסרט, אוי הסוף – צפוי לגמרי אך גם חסר הגיון, קיטשי אך גם מנופף במוסר השכל לא ברור.

הטיעון הכללי של קלאטו נגד האנושות הוא זה: אנחנו לא מסוגלים להשתנות, ולכודים באותן תבניות התנהגות הרסניות. הלן בנסון נאבקת בעוז כדי לסתור את הביקורת הזו, אבל הסרט עצמו דווקא מאשר אותה: עצוב לראות איך הוא מתייסר ונכשל במאמץ להיות מעניין או מקורי. 'כשהעולם עמד מלכת' מנסה לגרום לצופים להרגיש – וכשהוא נגמר באמת הרגשתי שאני רעב; הוא מנסה להיות מעורר מחשבה – והוא באמת עורר בי מחשבה, אלא שהיא היתה "למה עשו אותו?".