ביקורת: דדפול

כמו לצפות בסרט גיבורי על רציני עם טיפוס שכל הזמן משמיע הערות ציניות על הסרט, והוא במקרה גם הגיבור הראשי שלו
שם רשמי
דדפול
שם לועזי
Deadpool
סרט מס' 1 בסדרת דדפול

כשאתם יושבים בסרט ליד מישהו שכל הזמן מתעקש להעיר הערות ציניות, לגחך על כמה ‏שהעלילה צפויה, להכניס רפרנסים לסרטים אחרים, לעשות קולות של פלוצים באמצע סצינות ‏דרמטיות ולצחוק כמו דביל – זה יכול להיות מעצבן לאללה, וזה יכול להיות לגמרי מצחיק ולשדרג ‏את חוויית הצפיה. הכל תלוי במצב הרוח שלכם, במידת הרצינות שבה התכוונתם להתייחס לסרט ‏הזה. "דדפול" הוא מקרה נדיר שבו הטיפוס המצחיק/מעצבן הזה הוא גם הדמות הראשית בסרט.‏

הסיפור של הסרט מסופר בקפיצות עלילתיות קדימה ואחורה, כנראה כדי שלא תשימו לב עד כמה הוא גנרי. זה סיפור ‏האוריג'ין של גיבור-העל הכי כללי שיכול להיות, על איש אחד שהיה סתם סופר-מגניב עד שהתברר ‏שהוא חולה בסרטן, אז ביאושו הוא הסכים לתכנית ניסיונית של איזה אחד שהתברר שהוא בעצם ‏איש רע שנותן לו כוחות על ואז הוא רוצה לנקום. זה גיבור עם כוחות מיוחדים לא מאוד מיוחדים, ‏עם נבל שהוא מרושע באופן כללי כזה, וסיפור אהבה כללי וסיפור נקמה כללי.‏

אבל כמובן, "דדפול" הוא הכל חוץ מסרט גיבור-העל הכללי, בגלל דבר אחד: המודעות ‏העצמית שלו. כח העל העיקרי של דדפול הוא שבירת הקיר הרביעי, והוא עושה את זה בלי ‏הפסקה. הוא מדבר אל הקהל, הוא מדבר לעצמו, הוא שולף בדיחות יותר מהר מקטאנות. דדפול ‏יודע שהוא חי בסרט, ולא מפסיק לדבר על זה. לכן הוא הופך את הסרט שלו לחסין-ביקורת, כי אין הערה צינית שתוכלו להשמיע שהוא לא יגיד לפניכם. רגע לפני שאתם מחרחרים משהו, למשל, על כך שמכל המבחר העצום של דמויות האקס-מן האפשריות מופיעים כאן רק אותם שניים כל הזמן, דדפול אומר את אותו הדבר. במקומות שבהם ‏אפשר היה להכניס בדיחת "‏That's What she said‏" הוא יכניס בדיחות על אמאש'ך. הוא כל כך ‏מודע לעצמו שהוא מעיר הערות על עודף המודעות העצמית של עצמו. זה סרט ‏גיבורי-על רגיל עם ערוץ הצחוקים-על-הסרט בילט-אין.‏

כל זה היה יכול להיות נורא מעצבן. אפשר היה לתאר את הסרט הזה כאקס-מן עם בדיחות של ‏פמילי גאי, וזה די נכון. הסרט, כידוע, הוא "למבוגרים" – כלומר, סרט מדורג ‏R ‎‏ – וזה אומר שהוא ‏יכול להראות דם הרבה יותר מסרט הגיבורים המצוי, וגם, אויה, לדבר על סקס. ודדפול מנצל ‏את ההזדמנות הזאת עד הסוף, אבל זה לא הופך אותו לסרט "בוגר" אלא בדיוק להיפך – סרט לתיכוניסטים. אנשים לא ‏נוטים להאמין שבדיחות אוננות הן שיא ההומור, אלא אם כן הם בני 13 או וודי אלן. הרבה ‏מהבדיחות בסרט הן או בדיחות ציצי-תחת, או רפרנסים לדברים, בדרך כלל מהאייטיז ‏והניינטיז, וזה קצת מוזר. לי אישית אין שום התנגדות לבדיחות אייטיז, כי אני שייך לדור שבשבילו ‏‏1985 היא ההווה וכל דבר שבא אחר כך הוא העתיד. אבל חלק גדול מהקהל של הסרט הזה עוד לא תוכנן כש"ווהאם!" היו דבר, וגם הרפרנס בסצינה שאחרי ‏הקרדיטים יעבור להם כל כך גבוה מעל לראש שהוא עלול להיחנק מחוסר חמצן. מצד שני, יוצרי ‏הסרט אולי מצויים בתרבות הפופ של 1985, אבל לא בזאת של 2015, כי הסרט כולל את בדיחת ‏ה"מכנסיים החומים", שהיא לא רק עתיקה ועבשה אלא גם הופיעה כבר ב"משחקי הכס". לא ברור, העסק הזה.‏

אבל דדפול מודע גם לחוק הקרשים הגדולים: תזרוק מספיק בדיחות על ‏הקהל מספיק מהר, אנשים יזכרו את הבדיחות המוצלחות, ולא את החלשות. הקצב של הסרט כל כך מהיר שגם אם כל רפרנס חמישי שעשע אתכם, אתם עדיין תהיו עסוקים בלצחוק ממנו כשתגיע הבדיחה המוצלחת הבאה, ואם באמצע היו כמה קרשים איומים, לא נורא, זה חלק מהקטע. הסיבה השניה שזה עובד היא ריאן ריינולדס . זה לא אמור להיות מפתיע שריאן ריינולדס (אגב, איזה מין שם זה "ריאן ריינולדס"? זה כל כך לא נשמע כמו שם של בנאדם אמיתי, אלא כמו משהו שסטן לי המציא) הוא ‏כוכב; מה שמפתיע הוא שלקח כל כך הרבה זמן עד שהעולם הכיר בזה. ריינולדס כבר הראה שהוא ‏שחקן טוב באמת ("קבור" ו"הקולות", בין השאר), ויותר מזה – שחקן שיכול למכור שורות ולהיות ‏כריזמטי ומצחיק גם אם הטקסט שלו לא מדהים (כל דבר אחר שהוא עשה). ריינולדס נתקע לאורך שנים ארוכות בתפקידים גרועים, אבל דדפול הוא תפקיד חייו. השטותניקיות הרצחנית שלו מדויקת. אז "דדפול" עובד, לא למרות שהוא לא רציני ומטופש, אלא בגלל זה. זה בדיוק הקטע. וזה ממש כיף.

עוד כמה דברים עובדים לטובת דדפול: קודם כל, הוא סרט רומנטי, וזה פשוט מוזר. סיפור האהבה של דדפול הוא חמוד מאוד, משום שהוא כל כך לא חמוד. זה המקום שבו דירוג ה-R של הסרט באמת מנוצל היטב: אהבתם של גיבורי אקשן רגילים היא בדרך כלל טהורה ותמימה באופן מעצבן. דדפול, לעומת זאת, פוגש בתחילת הסרט את מורנה בקארין, ושניהם אנשים עם חוש הומור וראש ‏מלוכלך ‏שרוצים לכלוא אחד את השניה בחדר ולעשות זה לזה דברים לא חינוכיים. זה כל כך מרענן. צוות שחקני המשנה שמלווה את דדפול הוא סביר ולא הרבה יותר מזה; דמות אחת שבכל זאת מתבלטת היא בריאנה הילדברנד בתפקיד אקס-מנית עם כינוי מטופש במיוחד. היא מתאימה כל כך לדדפול בדיוק משום שהיא ההיפך הגמור ממנו.

‏"דדפול" נשמע כמו משהו שימצה את עצמו במהירות. זה בסך הכל גיבור-על מודע לעצמו, כמה ‏זמן הבדיחה הזאת יכולה להחזיק? ‏טוב, היא מחזיקה שעה ו-48 דקות. הסרט הזה כיף. הוא אולי לא גאוני כמו שכבר טוענים שהוא (אנשים, דדפול לא המציא את המודעות העצמית), אבל את מה שהוא מנסה לעשות – הוא עושה בהצלחה רבה. מעבר לזה? אני לא יודע. סרט המשך, אם הוא יעשה את אותו ‏הדבר בדיוק, עלול להפוך למאוס ומשעמם. עוד יותר גרועים עלולים להיות החיקויים שיצמחו לו; אני הולך לכעוס על דדפול מאוד אם עכשיו כל גיבור יתחיל להתלונן על הליהוק של הסרט של עצמו לפני שהוא נגמר. אבל בינתיים, "דדפול" הוא בדיוק מה שז'אנר גיבורי העל היה ‏צריך עכשיו: בעיטה בביצים.‏