ביקורת: סטאלין מת!

באופן אירוני, הסרט המערבי המוצלח ביותר על החיים בברית המועצות הוא דווקא סרט קומדיה קליל שבו רוסים מדברים אנגלית במבטא אמריקאי.

זה היה יכול בקלות להיות גימיק ותו לא; הצגה של אירוע היסטורי – במקרה הזה, המאבק הפוליטי בקרב חברי ההנהגה הסובייטית לגבי זהות היורש של הרודן הידוע לשמצה יוזף סטאלין לאחר שזה נפטר ב-1953 – בצורה קומית נשמע כמו משהו שהוא אינו רחוק מז'אנר ה"ביוגרפיה המתחכמת" המתהווה לו בשנים האחרונות (עם סרטים כמו "הזאב מוול סטריט", "מחווה טיפשית וחסרת טעם", ו"אני, טוניה"). אלא שבניגוד להם, "סטאלין מת!" לא מנסה להצחיק דרך שבירות הקיר הרביעי וגם לא דרך בחירות סגנוניות מחוכמות. במקום להדביק את ההומור על האירועים ההיסטוריים, הסרט נותן להומור של הסרט לנבוע מהאירועים ההיסטוריים עצמם – ולמרבה השמחה (והצער של האנשים שחוו את האירועים עצמם), יש לו עם מה לעבוד.

זאת משום שהחברה הסטאלניסטית אותה הסרט מציג באמת הייתה בנויה עם המון פוטנציאל לאבסורד קומי: כשהמדינה היא כ"כ ריכוזית וכ"כ מעורבת בחיים של האזרחים שלה, מדהים לראות איזה דברים ביזאריים אנשי השלטון מסוגלים לבצע פשוט כי יש להם את היכולת לכך – וזה בהחלט מגיע למקומות מטורפים; כשכל חדר עלול להיות מרושת באמצעי האזנה ומילה אחת לא במקום לאדם הלא נכון יכולה לשלוח אותך למקומות שאף בן אנוש לא רוצה להגיע אליהם, אתה הולך להתפלפל מאוד עם המשפטים שלך, לשנות ניסוחים באמצע, לעצור את עצמך באמצע משפט שנשמע לא טוב, לשחק עם הרעיונות של "אמת", "עובדות" ו"היסטוריה" ולהיות לחוץ מאוד אם משהו בעייתי נפלט לך בטעות – ומה לעשות, זה מצחיק; כשאתה חי תחת שלטון כ"כ אכזרי ודורסני, או גרוע מכך, כשאתה חלק ממנו, וכל האלימות או הפרות זכויות האדם שעבורנו ייראו נוראיות לך ייראו כמו שגרה ("מצטער, אני כבר לא בדיוק זוכר את מי הרגנו כבר ואת מי לא", אומרת דמות אחת בשלב מסוים) – זה, נו, מצחיק; וכאשר פולחן האישיות של שליט המדינה מגיע לרמה כ"כ חסרת פרופורציות שזה מוביל למצב שבו גברים זקנים ומכובדים מתייחסים לסטאלין כמו פאנגרילז בנות 12 של זמר פופ – זה כבר קורע מצחוק.

הגישה הזאת של שאיבת הומור מחומר הגלם שלו מעידה על שילוב יקר מפז של ידע היסטורי והבנת החומר עם כישרון לבנייה של סיטואציות קומיות מוצלחות בו ניחן במאי הסרט ארמנדו יאנוצ'י ("בסוד העניינים", "ויפ") . על הבסיס הזה יאנוצ'י מספק לקהל דיאלוגים שנונים (ראויה לציון סצנה שבה חברי ההנהגה הסובייטית דנים במשמעותו של טלה מסוים בציור מסוים ברגע מאוד מסוים), פאנצ'ים מושחזים, שורות מחץ אכזריות, תככים פוליטיים ביזאריים, ואפילו סלפסטיק הולם בצורה מפתיעה – כל זה בכמות גדולה ובקצב מהיר למדי. תוסיפו לזה אווירה מאוד ארסית ועוקצנית ששורה מעל הסרט, ומה הפלא שחבר מונטי פייתון לשעבר מייקל פאלין מרגיש בסרט הזה כמו בבית.

אפרופו פאלין, בניגוד לסרטים אחרים שלוקחים קאסט דובר אנגלית ומכריחים את כולם לדבר במבטא רוסי מזויף, "סטאלין מת!" נמנע מכל זה ופשוט נותן לכולם לדבר באנגלית במבטא הרגיל שלהם (בריטים במבטא בריטי, אמריקאים במבטא אמריקאי), כאשר לשם העקביות אפילו שלטי ה"יציאה" כתובים באנגלית ולא ברוסית. הבחירה הזאת נראית כמו הודאה של היוצרים שמודים שכן, הם עדיין רק חבורה של בריטים ואמריקאים שעושים סרט על תרבות אחרת לגמרי, ושאם תהיה פשלה איפשהו, צריך לזכור שזה רק תיאור האירועים כפי שהם נתפסים בעיניי יוצרים שעומדים "מבחוץ" – אבל זה עובד. במקום שזה יגרום לסרט להיראות מגוחך, הדבר משרה על הסרט אווירה של אי-יומרנות מבורכת וכבוד לחומר המקור. וכן, בניגוד למה שמשרד התרבות של פוטין טען בנימוק להחרמת הסרט הזה בארצם, אין כאן שום לעג לאומה הרוסית ושום זלזול בהיסטוריה שלה. הלעג הוא לצורת השלטון המאוד המסוימת והשלכותיה, והדיוק שלו בכל הקשור לאירועים ההיסטוריים ולניואנסים הרבים של התרבות הרוסית (שקצת קשה להסביר אותם במילים למי שאינו רוסי בעצמו) מעיד על הבנה עמוקה ומכבדת של החומר.

חוזקה נוספת של הסיפור היא הדמויות שלו שמשוחקות נפלא וכתובות עם המון אופי וצבע. למעשה, הדבר היחיד שאפור בדמויות הוא המוסר שלהן. הסרט לא מכחיש שכל משתתפיו נמצאים על הסקאלה של "איש רע" ואין ניסיון לשפוך אור חיובי יתר על המידה על אף אחת מהן. ניקיטה חרושצ'וב, בעל התפקיד הזניח ביותר בממשלתו של סטאלין, הוא הדבר הכי קרוב לגיבור שיש בסרט, ואפילו לגביו מובהר שזה לא שהוא האיש הכי טוב בגלריית הדמויות הזאת – אלא שהוא פשוט הכי פחות מרושע. את חרושצ'וב מגלם סטיב בושמי בתפקיד שראוי להיות מוגדר ביום מן הימים כאחד מהטובים ביותר שלו – הוא נבלע לחלוטין בתפקיד, ולא רק בקטע הפיזי עם האיפור המרשים אלא גם באיך שהוא משרטט את הדמות: חרושצ'וב של בושמי הוא קולני, גס וחסר טאקט (באופן די נאמן למציאות, כפי שתיארו אותו מקורביו); בחור שלא עושה רושם של בעל כישורים… כלשהם. והקטע הוא, שלכל זה הוא מודע לחלוטין ובדיוק את הדברים האלה הוא מנצל לטובתו כדי להנחית מכות מפתיעות מהמקומות הכי לא צפויים. זה לא הופך אותו לאיזה מקצוען קר ומדופלם – דווקא הביטחון בדרכו שלו גורם לו להתמודד די גרוע עם מצבי לחץ, והוא נירוטי ברמה שלא הייתה מביישת את וודי אלן. כל המאפיינים המנוגדים האלה יוצרים דמות בלתי נשכחת שאחראית לכמה מהרגעים הכי מצחיקים בסרט.

עוד ראויים לציון הם מייקל פאלין בתפקיד שר החוץ מולוטוב, הקומוניסט האידאליסט והתם עד כדי גיחוך, ג'פרי טמבור שנותן הופעה מצוינת בתור גאורגי מלנקוב, סגנו של סטאלין ויורשו המיועד: אדם פתטי למדי, לא מבריק במיוחד, שלחלוטין מודע למגרעות של עצמו ולעובדה שהופל עליו ג'וב קצת גדול מדי עבור יכולותיו, וג'ייסון אייזקס בתפקיד קטן אך בולט למדי של גנרל ז'וקוב המפורסם. אבל את ההצגה גונב, אם תשאלו אותי, סיימון ראסל-ביל בתפקיד לברנטי בריה, ראש המשטרה החשאית של סטאלין.

הדמות הזאת הייתה יכולה להיות הבור המוסרי הגדול של הסרט: הצגה קומית מדי שלו עלולה הייתה יכולה להיות לא מכבדת עבור כל האנשים שנפגעו מהפעולות שלו ולפגוע בטעם הטוב שהסרט משאיר. אך החששות שלי התפוגגו מהר מאוד כשהסתבר שיאנוצ'י וכותביו הבינו טוב מאוד שאם צריך לבחור מי האיש הכי רע מבין חבורת האנשים המאוד רעים שמאכלסים את הסרט – זה בריה, ומכאן והלאה הם מתייחסים אליו כנבל לכל דבר. הסרט לא נמנע מהצגת המפלצתיות יוצאת הדופן של בריה אפילו ביחס לשאר המנהיגים הסובייטים, והמפלצתיות הזאת היא ככל הנראה הכלי העיקרי של הסרט בניסיון להסביר מה היה כ"כ בעייתי בצורת השלטון הזאת. כל זה לא בא בסתירה עם היותו של בריה הדמות המצחיקה ביותר בסרט, שלה כמה מהשורות וההגשות היותר משעשעות שבמהלכו. ראסל-ביל, שנחשב לסוג של אל בעולם התאטרון הבריטי אבל עד היום בקושי עשה תפקידים ביצירות מצולמות, לחלוטין מתענג על שני האלמנטים של הדמות – הנבל השטני והקומיקאי – ויוצר בכך דמות שכיף לצפות בה כמו שכיף (ורצוי) לתעב אותה.

בכל הנוגע לדיוק היסטורי, יש לציין שהסרט הוא ברובו מדויק היסטורית מבחינת השתלשלות האירועים, ככל שאני הצלחתי להבחין. למען האמת, רוב האי דיוקים שיש בסרט הם כשהוא מפחית או משמיט אירועים שפשוט היו כ"כ ביזאריים שהיוצרים הרגישו שלא יאמינו להם. אני אומר "רוב" כי כן יש שינוי אחד מהותי שלא ברור לי למה עשו אותו. נכון שצריך לדעת לשנות דברים כשמעבדים סיפור, אבל השינוי הבודד הזה מקרין על הבעיה היחידה של הסרט ברמה הקולנועית: הסרט דוחס סדרת אירועים, שבמקור הייתה פזורה על פני שלושה חודשים, על פני יום אחד. כתוצאה מכך, זה גורם למערכה השלישית לסבול מזירוז יתר, שבתורו גורם לכל החלק האחרון של הסרט להרגיש קצת מאולץ מבחינה תסריטאית: דמויות עושות החלטות מסוימות שבמציאות לוקח להן הרבה יותר זמן לחשוב עליהן, ובטח לארגן אותן.

בעצם, יכול להיות שאני כן מסוגל לחשוב על סיבה לגיטימית לשינוי הזה, וזה שהיא גורמת לסוף שלו יותר להתאים לתמה המרכזית של הסרט, בצורה שלא הייתה יכולה לעבוד אם הסרט היה נצמד לסדר האירועים המציאותי, והתמה הזאת היא "חייתיות". אולי האירוניה הכי גדולה שנובעת מהסרט היא העובדה שדווקא במדינה כ"כ טוטליטרית וריכוזית יכול להתרחש כזה כאוס, כשכל הסיפור כאן הוא כרוניקה של בלאגן וחוסר סדר שיוצאים משליטה בקרב אנשי ההנהגה, בזמן שכלפי חוץ הכל נראה לכאורה שקט. לכן יכול להיות שהרבה יותר מזוועות המשטר, הדבר שהכי זעזע אותי בסרט היה הצפייה בגברים זקנים ומכוערים, שלכאורה אמורים להיות אלה שמכווינים את הדרך עבור האזרחים – פשוט מתקוטטים אחד עם השני באופן הכי ילדותי ואינפנטילי שיש על ענייני אגו מטופשים, ממש כמו חיות פרא. יאנוצ'י הראה מנהיגים עכשוויים עושים את זה ביצירות כמו "ויפ" או "בסוד העניינים", אבל איכשהו כאן, כשמורגש שעל כף המאזניים נמצאים החיים של מיליוני אזרחים – הזוועה הרבה יותר אמיתית. אבל כמה שזה מזעזע – זה מצחיק בדיוק באותה המידה. ובבחינה הזאת, "סטאלין מת!" מאוד מאוד מזעזע. ומאוד מאוד מצחיק.