ביקורת: פוקימון: הבלש פיקאצ'ו

תסריט? עלילה? למי אכפת, תראו את כל הפוקימונים החמודים האלה על המסך!
שם רשמי
פוקימון: הבלש פיקאצ'ו
שם לועזי
Detective Pikachu

בשבוע שעבר חזרתי מפסטיבל קאן, מאירועי הקולנוע הגדולים והנחשבים בעולם. עיירת החוף הצרפתית התמלאה בתיירים שוחרי קולנוע, סינפילים מקומיים וסלבס בתלבושות נוצצות שבמשך שבועיים נדדו מאולם לאולם, גמעו בשקיקה סרטים חדשים ומדוברים, המליכו את מפלצות ההייפ הבאות וחרשו את הקטלוג הענק בחיפוש אחר פנינים נסתרות. זו הייתה חוויה משמעותית ומרגשת, חגיגה של אהבת קולנוע שכמוה כמעט ולא יצא לי לחוות. אבל יש קאן ויש מציאות, ובמציאות אני בת ארבע, אז בואו נדבר על "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו".

שמעתי מצופים בסרט לא פעם, במציאות או באינטרנט, שהסרט "איכזב אותם". לא הבנתי. מה חשבתם שזה הולך להיות, "הסנדק 4"? או אם נישאר בטווח הז'אנרי הסביר, "אי.טי 2"? זה פאקינג פיקאצ'ו שפותר תעלומות. זה לא צריך להיות סרט טוב באמת, זה קאש-גראב שמנצל את הנוסטלגיה שלי ושלכם ושל עוד מלא אנשים שגדלו בשנות התשעים. יש לו תפקיד אחד בלבד – להראות לנו מלא פוקימונים עושים דברים חמודים ו/או מגניבים. אלה הציפיות שהיו לי ולכן לא התאכזבתי בכלל. אכזבה במקרה הזה הייתה להגיע לסרט ולגלות שפיקאצ'ו הוא הפוקימון היחיד בסיפור, אבל זה ממש לא מה שקרה אז הכל בסדר.

בכל מקרה, אני מעריכה את האופטימיות של המאוכזבים ומסכימה – זה סיפור דבילי ותסריט מטומטם למדי והסוף חצי כוח.

אבל יואו, כמה פוקימונים יש בסרט הזה! יש בלאבזורים חמודים ויש קיובון שבוכה על אמא שלו וישנו הפוקימון השנוא מאוד מיסטר מיים (שגם הסרט יודע שהוא שנוא מאוד), יש מג'יקארפ שהופך לגרידוס ויש פיג'ים מעופפים להם סתם ככה ברקע ואנשים שהולכים ברחוב עם גרואוליטים ואת הפוקימון קוף הזה ששכחתי איך קוראים לו כי הוא מהדורות המאוחרים יותר ואפילו יש סצנת פתיחה שהיא שחזור באנימציה משוכללת יותר של סצנה מתחילת "פוקימון: הסרט הראשון". הסרט הזה יודע נפש בהמתו, כלומר, נפש מפלצת כיסו: הוא יודע בדיוק מה המעריצים המושבעים של פוקימון (להלן אני), רוצים לראות ומראה הבנה אמיתית של העולם הפוקימוני, כולל מוזיקה בסגנון 8-ביט שמתנגנת לפעמים ברקע ודמויות מטופשות ומוגזמות שמדברות כאילו הן בסדרה המצוירת והמדבבים שלהן טיפה נסחפו עם ההתלהבות.

מה קורה חוץ מזה שיש פוקימונים? בחור צעיר (ג'אסטיס סמית') מגלה שאבא שלו מת ונוסע לעיר שבה התגורר כדי לטפל בניירת. בעיר הזו לא מקובל להשתמש בפוקימונים לקרבות אלא כמעין חיות מחמד מוצלחות שעוזרות לבעליהם ("השותפים שלהם") בעבודה. גם לאבא שלו, שמת באופן מסתורי וגופתו מעולם לא נמצאה, היה פיקאצ'ו ששרד את התאונה ועכשיו מסתבר שהוא והבן יכולים לדבר זה עם זה. הפיקאצ'ו משכנע אותו לצאת לחקור את מות האב והם חוברים לעיתונאית נלהבת עם קצה חוט שמוביל אותם לתאגיד ששולט בעיר. לא טרחתי לבדוק איך קוראים לדמויות כי זה לא חשוב. האפקטים נראים סבבה, האקשן זורם, יש פוקימונים. אני אישית לא צריכה הרבה יותר מזה. אם אתם צריכים יותר אתם בבעיה, כי זה סיפור די גנרי עם רגעים מטומטמים מאוד. אבל אז מגיעים בלבאזורים חמודים שמצפצפים או שרואים ברקע סקווירטל שמח והכל בסדר.

אחת ההחלטות החכמות של הסרט הייתה לוותר כמעט לגמרי על האלמנט המרכזי במשחקים שהוא גם חלק לא קטן מהסדרה המצוירת – הקרבות. זה דבר אחד להראות קרבות פוקימונים מצוירים בדו מימד ודבר אחר לגמרי לתת להם ללכת מכות בגרסה הריאליסטית והמלחיצה שהם קיבלו בקולנוע. זה פשוט לא היה עובר. גם כי יהיה ממש קשה לגרום לזה להראות טוב ברמה הטכנית בלי להקפיץ לשמיים את תקציב הסרט וגם כי ג'יזס קרייסט איזה יצורים מסכנים, אמא אני טבעוני ממחר.

להתמקד בחברות והשותפות בין האנשים והפוקימונים זה הכי הגיוני, בעצם. אולי במשחקים המאמנים מתנהגים לפוקימונים כמו אל חפצים חסרי משמעות, אבל בסדרה הדבר הכי חשוב הוא לא הניצחון או ההצלחות המרשימות אלא החברות שנרקמת בין אש לבין מפלצות הכיס שלו (או בין הילדים הלא ממש מעניינים שמסתובבים איתו לבין הפוקימונים שלהם). בכל זאת, אנחנו מדברים על מאמן שמשחרר פוקימונים חזקים לטבע על ימין ועל שמאל כי הם מצאו חברה או קבוצת חברים להנהיג או בית חדש או ווטאבר. או, במקרה קורע הלב של פיג'יוטו, גוזלי פיג'י להגן עליהם זמנית עד שאש יבוא ויקח אותו בחזרה, מה שלא קרה מעולם. לא נשכח ולא נסלח.

בכל אופן, זה לא לגמרי סרט על חברות ולא לגמרי סרט על יחסי אבות ובנים, אם יש תמה אחת שמוזכרת בו ובאמת משפיעה על הסיפור ברמת הסאבטקסט זה הרעיון של "התפתחות". התאגיד העשיר שמנהל את העיר כולה מובל על ידי אדם נכה שמוקסם מהיכולת של הפוקימונים להתפתח ולהשתנות וזה בעצם מה שכל הדמויות בסרט עושות – יוצאות למסע שבסופו הן הופכות לגרסה יותר טובה של עצמן. לצערנו, התסריט לא עושה את זה ונשאר בינוני לכל אורך הדרך, אבל לפחות הוא זוכר את הכלל הבסיסי שהוא לתת לדמויות משימה ולסיים את הסרט כשהן אחריה, חכמות יותר ומוכנות קצת יותר לאתגרי העתיד. זה נשמע מובן מאליו, אבל בעולם שבו יש סרטים כמו "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" או "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", מסתבר שזה לא תמיד המצב.