מת לחיות 4.0

במקור: Live Free or Die Hard
במאי: לן וייסמן
תסריט: מארק בומבאק, דייויד מרקוני
שחקנים: ברוס וויליס, ג'סטין לונג, טימותי אוליפנט, מגי קיו, קווין סמית

סדרת מת לחיות מבוססת על מתכון פשוט למדי: קחו אחד ברוס וויליס בתפקיד שוטר ניו יורקי קשוח, הוסיפו שותף לצרה שיקשיב לקיטורים ולבדיחות שלו ויהווה הפוגה קומית לעת מצוא, ביזקו בנדיבות טרוריסטים פסיכופטים, ואל תשכחו הרבה הומור ציני יבש. ג'ון מקליין מצליח תמיד להיקלע ללב מגה פיגוע שרק הוא יכול לסכל, כיוון שכולם סביבו חסרי אונים לחלוטין.
לכאורה, מת לחיות 4.0 דבק בנוסחה הזו באדיקות. אבל בעוד ג'ון מקליין של פעם הגביל את עצמו להצלת בניין משרדים, נמל תעופה או עיר גדולה, במקרה הגרוע, ג'ון מקליין של שנות האלפיים כבר חייב להציל מהרס מוחלט את ארצות הברית כולה, לא פחות.

מקליין (הידוע גם בכינויו ברוס וויליס), בוגר-יותר-אפל-יותר, כבר לא גרוש טרי. הרבה שנים עברו עליו מאז פגשנו אותו לאחרונה. הילדים שלו גדולים והולי, האקסית, כמעט ולא מוזכרת. הוא עדיין שוטר ניו-יורקי, אבל די בכיר, והוא אולי לא יודע את זה, אבל למען האמת הוא מתחיל להיות קצת זקן מדי לכל החרא הזה. כשהאקרים פורצים למחשבי היחידה ללוחמה בהאקרים של ארצות הברית, שולחים אותו לאסוף איזה האקר מקומי (ג'אסטין לונג), ולהסיע אותו לוושינגטון לחקירה. ככה, משימה פשוטה כזו, טובה לחברים מהבולשת. כמה שניות אחר כך, הוא כבר בליבה של קונספירציה טרוריסטית אימתנית להרוס את העם, האומה, וכל מה שעובד באמצעות מחשבים. מאט, האקר המחמד שאיתו, אמון על ההפוגה הקומית.

הסרט הוא, למעשה, רצף של סצינות אקשן מהירות ורועשות, עם עצירות זריזות לזרוק כמה מונחים מעולם המחשבים. רצינו אקשן? אקשן נקבל. כל עוד אתם זוכרים לכבות את המוח בכניסה, האקשן בסרט מהמם. פיצוצים, יריות, מכות, אנשים ומכוניות שמתעופפים באוויר וקולות חבטה מספקים כשהם פוגעים שוב בקרקע, הם כל מה שלב חובבת אקשן מצויה יכול לחפוץ בו. בסצינה מסוימת מישהו נתקע במכונית, מתעופף באוויר, ונוחת (בצליל החבטה הכי מוצלח ששמעתי בסרט כלשהו, אי פעם. ההקפדה על הפרטים מורגשת בהחלט) על פח אשפה. ואז הוא קם ומסתכל מסביב, כאילו כלום. בסצינה אחרת, מקליין ומאט יוצאים ממכונית רגע אחרי תאונת דרכים – ומכונית מתעופפת לכיוונם ונופלת עליהם.
הפיצוצים, ההתנגשויות, האנשים והמכוניות שמתעופפים באוויר, כל אלה הם לא רק גדולים ובוערים, הם גם מגיעים בזה אחר זה, במהירות מסחררת, בלי לעצור אפילו כדי לנשום. ככה אני אוהבת את הסרטים שלי. רוצה עוד!

מצד שני, הסרט מופרך לחלוטין, במידה שמעטים הסרטים שמגיעים אליה, וממש נדרש מאמץ מנטלי אקטיבי כדי להתעלם מזה. בעולם של 'מת לחיות 4.0', כשזורקים מכונית על קיר בטון – קיר הבטון מתפורר והמכונית ויושביה סופגים נזקים קלים בלבד; האקר מיומן מספיק יכול לפרוץ לרשת לוויינים בשניות אפילו עם מחשב כף יד, ותנו לג'ון מקליין איזו כפית או משהו והוא כבר יוריד כל דבר שיזרקו עליו, ממכוניות ועד מטוסי קרב (נדמה לפעמים שהתסריטאי התלהב יותר מדי מהעובדות על צ'אק נוריס). ברמת התסריט, כשמדי פעם הסרט בכל זאת עוצר לרגע להעביר רעיון או לנהל דיאלוג, הוא מתעקש לעשות את זה בקלישאיות ומלודרמה ("אוי לא! רק לא הוא!" ו"להיות גיבור זה להתגרש ולאכול הרבה ארוחות בודדות לבד" הם ציטוטים מדויקים למדי).

מקליין הוא כבר לא השוטר הפשוט שלא מתעסק בשטויות. ג'ון הפך עם השנים מאדם אמיתי, שנפצע אם פוצעים אותו, לתואם-סופרמן, שאמנם מדמם מפעם לפעם ויודע לגנוח מכאב בחינניות, אבל לא נותן לזה להפריע לו לקפוץ ממכוניות נוסעות, להתפוצץ, ליפול ארבע חמש קומות, ולצאת מזה עם צליעה סמלית. הוא גם הרבה פחות מעניין: בעוד שבסרטים הקודמים חייו של מקליין היו מתוסבכים והוסיפו קצת עניין לעלילה, עכשיו אין בו הרבה מעבר לגיבור האקשן הסטנדרטי. נו, אז רבת עם הבת שלך ואתה בודד. חבל שלא באמת אכפת לנו.

בעיה אחרת של הסרט היא שהבאד גאי המרכזי (טימותי אוליפאנט) עלוב – הוא לא באמת נראה פסיכי או מסוכן, והצורך העז שלו בהריסת התשתיות של ארצות הברית נורא סתמי. הסברי הפסיכולוגיה בגרוש שהסרט מספק למניעים שלו ממש לא משכנעים. איפה אלאן ריקמן של הסרט הראשון, שלא היה קשה להאמין שיתקע למישהו כדור בראש סתם ככה, בשביל הכיף? הרעים היום, מה לעשות, פשוט משעממים יותר, גם אם הם יכולים לבטל את הרמזורים והבורסה בהינף מקלדת.

דבר אחד שהסרט כן הצליח לשמר זה מעט מההומור, והוא אף מתובל במודעות עצמית חביבה, עם קריצות לסרטים הקודמים (למשל במשחק עם שמות המשפחה ג'נרו-מקליין, שעמד במרכז 'מת לחיות' המקורי). ברוס וויליס, כמו ג'ון מקליין, הזדקן. כשהוא פצוע ומלא דם, הוא עוצר לציין, "סקסי, לא?" – אבל הוא כבר באמת לא כזה תאווה לעיניים. מצד שני, ג'ון מקליין, למרות שאיבד הרבה מהחן שאיפיין אותו בעבר, שומר על הקסם המקלייני הישן – זורק בדיחות יבשות כשמנסים להרוג אותו, מדמם הרבה ולמרות הכל ממשיך כמו השפן של אנרג'ייזר ונוטה לריב עם הרעים באמצעות מכשירי קשר. ג'אסטין לונג, ההאקר שלצידו, חמוווד בחית הידיעה, ומקסים לחלוטין בתור הפוגה קומית – כזה שלא ממש יודע מה רוצים ממנו ואיך להתמודד עם כל מה שנפל עליו, אבל משתדל.

למרות כל חסרונותיו של 'מת לחיות 4.0', אין בו בעיות מהסוג שצופה אקשן מיומן לא יכול להדחיק, וגם אם הסרט גרם לי למלמל "נו, באמת" מספר חריג של פעמים, רוב סצינות האקשן פיצו על הנו-באמתיות שלהן בהרבה אש, תימרות עשן, והרבה, אבל הרבה, יריות. אז כן, הסרט מרגיש, לפרקים, כאילו לקחו סתם איזה תסריט אקשן אקראי והלבישו עליו את סדרת 'מת לחיות'. אבל ברוס וויליס בכל זאת כריזמטי, ויש משהו בלראות את ג'ון מקליין, כולו מדמם ונגד כל הסיכויים, עצבני והולך לכסח מישהו. וגם אם בהחלט עדיף לעשות את זה מול עותק של 'מת לחיות' המקורי בבית, לצפות ב'מת לחיות' הרביעי בקולנוע זה עדיין כיף. כל הפגמים בעולם לא ייקחו ממני את זה.