כולנו פיטר דינקלג'

איך קרה שפיטר דינקלג' פתאום נמצא בכל מקום - ולמה אלה חדשות מצוינות

פיטר דינקלג' נמצא בכל מקום השבוע. התפקיד הידוע ביותר שלו הוא כמובן טיריון ‏לאניסטר ב"משחקי הכס", ובפרק האחרון הוא כיכב בסצינה שעליה הוא עשוי לקבל את האמי השני שלו. אבל דינקלג' לא נמצא רק בטלויזיה: בסוף השבוע הקרוב יוצאים ‏לאקרנים אצלנו לא סרט אחד, אלא שניים, בהשתתפותו של דינקלג' – "אקס-מן: העתיד שהיה" ‏ו"האיש הכי כועס בברוקלין".‏

דומיננטיות כזאת היא הישג יפה לכל שחקן, אבל מה שבאמת מרשים בדאבל-דינקלג' ‏הוא מה שאין בסרטים האלה: באף אחד משניהם לא מוזכר, אפילו במילה אחת, הגובה שלו. ‏ב"אקס-מן" דינקלג' מגלם את התעשיין בוליבר טראסק. טראסק הופיע כבר בגירסאות רבות ‏אחרות של האקס-מן, בקומיקס ובסדרות המצוירות, ובאף אחת מהן הוא לא היה גמד; בסרט הוא ‏בהחלט לא גבוה – אבל לא הוא ולא אף אחד אחר משמיע מילה ‏אחת בעניין, לחיוב או לשלילה. ב"האיש הכי כועס בברוקלין" דינקלג' מגלם את אחיו של רובין ‏ווליאמס, עורך דין קרייריסט. וגם כאן, אף אחד לא מעיר אפילו כבדרך אגב "היי, ציפיתי שתהיה ‏גבוה יותר". שני התפקידים לא נכתבו עבור גמדים. בדרישות הליהוק לא נכתב "מטר וחצי ומטה". ‏אלה תפקידים שכל שחקן היה יכול למלא, והשחקן שנבחר לתפקיד הוא במקרה נמוך קומה. לגובה ‏אין שום משמעות.‏

אבל חוסר המשמעות של זה הוא משמעותי ביותר. דינקלג' זכה בתפקידים האלה בזכות ולא ‏בחסד: בזכות היותו שחקן משובח, שאחרי שנים ארוכות של עבודה בתעשיה הפך גם, בזכות ‏‏"משחקי הכס", לכוכב פופולרי. לפני "משחקי הכס", הרעיון שלתפקיד עורך דין רגיל בסרט רגיל ילוהק גבר בגובה 1.35 מטר היה נשמע הזוי. התפקידים היחידים עבור ‏אדם כזה היו כאלה שהוגדרו מראש כמיועדים לנמוכי קומה – ואם נגמרו תפקידי הגמדים ב"שר ‏הטבעות" או תפקידי ההשפלה בקומדיות בנוסח אדם סנדלר, אז לא היו להם תפקידים בכלל. אם אתה ‏שחקן בגובה מטר שמונים אתה יכול לגלם טייס, נגר, חייל, חייט, זבן, זמר או כל דבר אחר, אבל ‏אם אתה בגובה 1.35, אתה יכול להיות רק דבר אחד: גמד.‏

כל זה לא נכון רק לגבי נמוכים, כמובן. מבחר התפקידים הזמין לשחקנים שמנים, למשל, מוגבל אך ‏ורק לכאלה שבהם התסריט הגדיר מראש "שמן". הדרך היחידה שבה שמן יקבל תפקיד ראשי היא בסרט שבו המשקל העודף הוא נקודה עלילתית (ואפילו אז, סביר שפשוט ילהקו את כריסטיאן בייל ויתנו לו לפטם את עצמו חודשיים-שלושה). כך גם ‏אם אתה שונה בכל דרך אחרת מהמראה של אדם נורמלי. וזו הבעיה – שאגב כך, הסרטים מגדירים מהו נורמלי. על פי הוליווד, אדם נורמלי הוא ‏גבר לבן, גבוה, נאה, סטרייט ובהחלט לא שמן. אלא אם כן יש לכך סיבה ספציפית, כל סרט ילוהק רק באנשים נורמליים. הרעיון ‏ששחור עור יכול לקבל סתם תפקיד של שופט, טייס או גיבור-על – כזה שאין שום חשיבות להיותו ‏שחור – הוא חדש למדי, והוליווד עדיין מתקשה להתמודד איתו. והאפליה הזאת עדיין שרירה ‏וקיימת בכל הנוגע ל"חריגים" מסוג אחר: נשים. ברירת המחדל לכל תפקיד, כאמור, היא גבר; ‏האופן היחיד שבו אישה תיכנס לסרט היא אם יש צורך מנגדר בתסריט שמחייב אותה להיות ‏אישה.‏

אבל הנה מגיע דינקלג', ומוכיח שבכל זאת, אפשר אחרת. הנה שחקן שנראה, ללא עוררין, שונה ‏מהנורמלי: אי אפשר להתסכל על דינקלג' ולא לשים לב לכך שהוא לא בדיוק הגיבור ההוליוודי המקובל. ובכל זאת, הוא מצליח שוב ושוב לקבל ‏תפקידים "רגילים". כמובן, בואו לא נשלה את עצמנו – דינקלג' הוא מקרה מאוד מיוחד; הוא מצליח ‏בזכות מעמד הכוכב שלו, ולא מסיבה אחרת. כל שחקן נמוך קומה אחר היה עדיין מתקשה מאוד ‏לקבל תפקידים שאינם של הוביטים או גמדי קרקס. אבל העובדה שאדם אחד הצליח לעשות זאת ‏מעוררת תקווה. אם הקהל – שלא להזכיר את המפיקים – מסוגל לקבל שחקן ננסי בתפקידים "רגילים", ולאף אחד זה לא מפריע – אולי יש סיכוי שבתפקידים כאלה נוכל לראות גם אנשים שמנים, שחורים, אדומים, ‏חומים, או לא כל כך יפים. אולי אפילו נשים! ההצלחה של דינקלג' מעוררת תקווה לעולם קולנועי ‏שבו ה"נורמלי" הוא פחות אחיד, ושיש בו מקום לאנשים שונים בצבעים, גדלים ומינים שונים. אם ‏דינקלג' יכול, אולי כולם יכולים.‏