ביקורת: דון ג'ון

אם זה לא מספיק שהוא מוכשר וחמוד וכל זה, מתברר שג'וזף גורדון לויט הוא גם תסריטאי ובמאי מצוין. חוצפן

הוא פשוט חוצפן, הג'וזף גורדון לויט הזה. לגמרי. זה שהוא חתיך ומקסים, בסדר, נקבל. זה שהוא ‏שחקן מוכשר להפליא – אוקיי, שיהנה. העובדה שהוא מוזיקאי מוכשר ורוקד מדהים כבר מותחת ‏את הגבולות, אבל עכשיו כשמתברר שבנוסף לכל הוא תסריטאי שנון ובמאי מעולה? אחד כזה ‏שהסרט הארוך הראשון שלו הוא מקסים, כיפי ואמיתי יותר מכמעט כל דבר אחר שמוקרן בקולנוע ‏כרגע?! כמה אפשר להבליג?! מה הוא חושב לעצמו בדיוק, הגג"ל הזה, שהוא יכול לקחת לעצמו ‏הכל ולא להשאיר לנו כלום?! המינימום שהוא היה יכול לעשות בשבילנו זה לפתח איזו מחלה ‏חשוכת מרפא. חתיכת חוצפן.‏

בדומה לג'וזף גורדון לויט עצמו, "דון ג'ון" הוא סרט רזה ונאה למראה, שנון וחמוד לאללה. הוא ‏גם ‏עוסק ‏הרבה בפורנו, דבר שלא בטוח האם הוא נכון לגבי לויט.‏

החיים של ג'ון מסודרים. הוא יודע מה הוא אוהב ומה הוא רוצה, והוא יצור של שגרה פשוטה. כל ‏בוקר הוא מנקה את הדירה, כל אחר צהרים הוא יוצא למכון הכושר, כל יום ראשון הוא הולך ‏לכנסיה, כל שבוע הוא הולך לבקר את המשפחה, כל ערב הוא יוצא עם חברים למועדון וכל לילה ‏הוא נכנס לאתר הפורנו החביב עליו ומאונן. הסרט מתמקד בנקודות קבועות בשיגרה של ג'ון, ‏ומצלם אותן שוב ושוב באותו אופן ומאותן זויות, בקצב קבוע, מהיר וממכר (חת שתיים שלוש פורנו, ‏חת שתיים שלוש פורנו) שמניע את הסרט קדימה כמו שיר פופ קליט. ההתמקדות בשגרה הקבועה ‏מדגישה את הנקודות שבהן היא משתבשת – מה שבאמת קורה, אחרי שג'ון פוגש את ברברה, ‏שמשנה הכל (סקרלט ג'והנסן, כי אם אתה כבר ג'וזף גורדון לויט, ואתה האדם הכי קול בעולם ‏ואתה מביים סרט שבו אתה גם מככב, למה שלא תסדר לעצמך גם להתמזמז עם סקרלט ג'והנסן, ‏על הדרך? ג'וזף הזה הוא חתיכת שמוק).‏

אם זה נשמע כמו קומדיה רומנטית שגרתית, כזאת שיכולה להיות מצוינת לדייט ראשון – כדאי ‏מאוד שתעצרו ותבחרו סרט אחר. "דון ג'ון" הוא אמנם סרט מחויך וקליל שעוסק בענייני יחסים, ‏ובכל זאת הוא רחוק מהרום-קום האופייני כמו סרט שואה. קודם כל, לא מדובר פה בבחור המושלם ‏שמוצא את אהבת חייו המושלמת. ג'ון הוא, איך לומר, ערס. הוא בהחלט חמוד, באופן שבו אפשר ‏היה לומר את זה על גור שימפנזה, והצגת שגרת חייו ממבט ראשון מסייעת להזדהות איתו, אבל ‏יש לו פגמים בולטים באופי. ברברה גרועה עוד יותר. הסרט הזה עושה את הבלתי ייאמן: הוא ‏גורם לגברים בקהל להסתכל על סקרלט ג'והנסן, ולהחליט שהחברה שלהם עדיפה. הדמות ‏הפרחית השתלטנית והמוקצנת שלה נוראית, במובן החיובי של המילה.‏

וכמובן, ישנו הפורנו. הגישה לפורנו בקולנוע בימינו מאוד קלילה – כולם מסכימים שכולם עושים את ‏זה, וזה לא סיפור, ובכל זאת זה לא נושא שמדברים עליו לעומק. אבל "דון ג'ון" מבהיר שזה ‏בהחלט סיפור. הסרט הוא לא על היחסים בין ג'ון לבין ברברה, אלא על היחסים שבין ג'ון לבין ‏הפורנו שלו – שהם, כפי שג'ון מעיד בעצמו, טובים יותר ממה שהוא משיג עם כל בחורה אמיתית. ‏ומכיוון שאין גבר בעולם שלא ניהל יחסים במידה כלשהי עם פורנו, הוא רלוונטי במידה כלשהי ‏כמעט לכל אחד. הוא עושה את זה בלי להתבייש, לטפול רגשות אשמה או לצקצק. ‏

את המשולש המסובך – גבר, אישה ומקבוק עם המון בחורות מפוקסלות – מקיפות דמויות משנה ‏נחמדות, שבינהן זורח טוני דנצה, הוא ולא אחר, זה שבוגרי שנות השמונים פגשו כל שבוע בשמונה ‏בערב ב"מי הבוס" – בתור אביו האיטלקי מאוד והעצבני מאוד של ג'ון. שניהם ביחד מגלמים ‏סטראוטיפים איטלקיים שכבר הספיק לעצבן את הליגה נגד השמצת איטלקים, או איך שקוראים ‏לזה (גוף בעייתי, כיוון שכשהם מתעצבנים, כולם אומרים שזה נורא אופייני לאיטלקים העצבניים ‏האלה) והעצבנות ההדדית הזאת, משום מה, מצחיקה נורא. ‏

החלק הקצת בעייתי של הסרט מגיע כששברת השיגרה של ג'ון מגיעה לשיא, לקראת סופו. ג'וליאן ‏מור, שהדמות שלה נכנסת לתמונה בשלב מאוחר יחסית, מצוינת בפני עצמה – אבל הדמות שלה ‏מופיעה כמעט בלי רקע, והיא לא בהכרח אמינה. באופן כלשהו, מור מגלמת מין נערת-חלומות-‏קומדיה-רומנטית, רק בלהיפך, וכאן הסרט קצת מתלכלך בבעיות של אותן קומדיות שעליהן הוא ‏אוהב לצחוק. גם נקודות אחרות בעלילה אינן בדיוק מפתיעות, אלא ביצוע מחדש מזווית שונה של ‏מוסכמות מוכרות – אבל כשמספרים אותן היטב, גם בדיחות ישנות מצחיקות. וגג"ל מספר אותן ‏טוב. בכלל, בשביל אחד שזה הסרט הראשון שהוא כותב ומביים, הסרט הזה מלוטש ברמה נדירה. ‏והוא כיפי, ומצחיק, ומעורר ומחשבה, ויודע מה, ג'וזף, פשוט לך לעזאזל, טוב?‏


פורסם במקור בוואלה