הנפילה

במקור: Der Untergang
במאי: אוליבר הירשביגל
תסריט: ברנד איכינגר
שחקנים: ברונו גנץ, אלכסנדרה מריה לרה, אולריך מתס, יוליאנה קולר

ב-1939 פרצה מלחמת העולם השניה. ב-1942 שכר אדולף היטלר את טרודל יונג כאחת מארבע מזכירותיו האישיות. ב-1945, צבאות בעלות הברית חדרו לגרמניה, והצבא האדום הלך וסגר על ברלין. בימים אלה, על סף התבוסה הסופית של הרייך השלישי, יונג היתה בין האחרונים שראו את היטלר בחיים, והיתה שותפה בשגרת יומו בבונקר האפור בו הסתתר מן ההפצצות הבלתי-נלאות על העיר.

מי היה היטלר? מטורף? חייזר? שד בדמות אנוש? או שמא אדם שאיננו כה שונה מאנשים אחרים כפי שהיינו רוצים לחשוב? היטלר הוא אחד האנשים המפורסמים במאה ה-20, והארכיטיפוס לרשע האולטימטיבי, ומכאן שכל בדל תשובה לשאלות האלו הוא לא רק מרתק, אלא גם חיוני. הסרט 'הנפילה', המבוסס בעיקר על ספרה של יונג ועל ספרו של ההיסטוריון יואכים פסט, הוא, אכן, סרט מרתק וחיוני. הוא גם אחד הסרטים המעניינים ביותר מבחינה מוסרית שהגיעו לישראל בשנים האחרונות, בעיקר כי הוא נמנע מתשובות שטחיות, לא-אמינות וקלות לעיכול לגבי מהותו של היטלר.

'הנפילה' עוקב אחרי החודשים האחרונים בחיי היטלר, ובמלחמת העולם השניה, מנקודת מבט מצומצמת: ההתרחשויות בבונקר בו הסתגרו היטלר, כמה מבכירי המשטר הנאצי, וצמרת ההנהגה הצבאית. הסרט אינו מספק מידע משמעותי לגבי המתרחש מחוץ לברלין או לגבי מהלכי המלחמה, וכן כמעט ולא מזכיר את השואה, שנראה שלא העסיקה במיוחד את היטלר בשלב זה. הסרט מתאר היטב את הדינימיקה בין היטלר לבין שאר האנשים בבונקר, מצייר תמונה מפורטת של היטלר עצמו, ואף מאפשר להבין, אם גם בצורה עקיפה, את המנגנונים שאיפשרו להיטלר ולמפלגה הנאצית לעצב את גרמניה בדמותם ולרתום אותה למטרותיהם – וזאת דרך סצנות המתרחשות בברלין שמחוץ לבונקר.

הסצנות האלו הן נקודת התורפה המרכזית של הסרט: אני חושד שהן שם בכדי להפיג מעט את המועקה הקלאסטרופובית שיוצר הבונקר, ולאפשר קצת עלילה ואקשן. אבל המחיר הוא דמויות שטוחות ולא אמינות, שרובן חיוביות מדי בהתחשב בנסיבות: ילד קטן שנסחף אחר הנאציזם ומתגייס לאייש עמדת נ.מ. שהוסבה לצורך הבלתי-אפשרי וההתאבדותי של עצירת הטנקים הסובייטים; רופא בכיר ב-SS שמסרב לנטוש את החולים מאחור כשמתחילה הבריחה הגדולה, וסופו שהוא מגיע לבונקר ומנסה, נואשות, להציל מאות פצועים שמתייצבים בו. אין כאן דיון ממשי ברוע או במטרות הנאציזם, ואם במקרה של הילד זה נסבל, במקרה של הרופא זה מרגיז.

אבל לא זה העיקר. העיקר הוא, כמובן, היטלר, ואותו מקבלים במנות גדושות: היסטרי ומבעית בישיבות צבאיות שבהן הוא מנסה, בניתוק גובר מן המתרחש בשטח, להבטיח את נצחונו הברור והבלתי-נמנע של הרייך השלישי, שרק הוא יכול להציל למרות כל הבוגדים שסביבו. אוכל את ארוחותיו הצמחוניות בפאר ובשתיקה, אך תמיד חולק אותן עם אנשים נוספים, וללא גינוני מלכות. כפוף ומיוסר, רועד והמום, כאשר גורלו הבלתי-נמנע הולך וצונח על כתפיו, אך נתון להתקפות אופטימיות גרנדיוזיות ומעוררות תמיהה. ולבסוף היטלר, מלהג דברי טירוף ושיקוץ כנגד היהודים בצוואתו האחרונה.

ברונו גנץ נותן את אחת מתצוגות המשחק המרשימות ביותר שנראו. הוא יוצר דמות, שלמרות שהיא נשארת אניגמטית, עדיין אמינה, מלאה, ומרתקת. בניגוד לטענות שהועלו נגד הסרט, היטלר של גנץ אינו מעורר אמפטיה כלל, אך הוא אנושי בכל זיף משפמו ובכל מבט שהוא זורק מעיניו, שלרוב הן מושפלות.

הדמויות האחרות – החל מפראו יונג וכלה במגדה גבלס (המלמדת אותנו במעשיה המבעיתים את מחיר הפנאטיות האידאולוגית) – מגולמות נאמנה, אך מחווירות מעט לעומת היטלר. אבל כך, כנראה, היה גם בחיים, והעובדה שכל השחקנים לא מוכרים במיוחד (בארצנו), מקלה מאוד על זיהוי בינם לדמויות שהם משחקים: הימלר הוא הימלר, מרושע ויעיל, ולא אולריך נתן; אלברט שפר הוא הארכיטקט ואיש אמונו של היטלר, ולא היינו פרך. יחד עם זאת, אין לשכוח את הבימוי הגאוני של הירשביגל: הסרט הוא מופת של שליטה מוחלטת של הבמאי בסט – המצלמה, השחקנים, התסריט, האפקטים, בכולם נעשה שימוש מדויק, יעיל ולא מוגזם. הסרט, בעיקר בחציו הראשון והמהודק יותר, אמין כל-כך שכמעט וניתן לטעות ולראות בו סרט דוקומנטרי.

על אף הדיוק ההיסטורי הרב בדרך כלל, לסרט לא חסרות בעיות בתחום זה, שרובן נובעות מהצגה סלקטיבית של מידע. המרכזית שבהן היא דמותה של יונג – אי של טוהר ותמימות בים הטירוף, היאוש והדקדנטיות ההולך ומשתלט על הבונקר (בניצוחה של אווה בראון), שאין לה שמץ של מושג על זוועות המשטר הנאצי, ומזדעזעת כשהיטלר מקריא לה את צוואתו ומשתלח ב"סרטן היהודי". האמת היא שיונג, שחיה עד 2002 וראיון קצר איתה חותם את הסרט, היתה נשואה למשרתו האישי של היטלר, היתה בת לקצין SS, ובעיקר, היתה סמוכה אל היטלר, מעשיו ודבריו במשך 3 שנים. משום כך, התמימות שלה בסרט צורמת ולא במקום. דוגמה נוספת היא שפר, שהיה אחראי על החימוש והכלכלה בגרמניה הנאצית החל מ-1942, ואכן התעלם (כפי שמספר הסרט) ממדיניות האדמה החרוכה של היטלר, שציווה עליו להשמיד את כל התשתיות בגרמניה ולגרום לסבל אזרחי נורא. אולם שפר גם היה האחראי הגדול ביותר לשימוש בעבדים בגרמניה, ויש הטוענים שיעילותו האריכה את המלחמה בשנה שלמה. גם מכך הסרט מתעלם.

אך אלו בעיות מינוריות, יחסית, והן נובעות בעיקר מהאומץ של הסרט להציג בצורה ישירה, ולרוב גם הוגנת, תקופה בעייתית מאוד מבחינה מוסרית. בעיה משמעותית יותר עם הסרט היא שהוא כל כך גדוש, שלהדיוטות (כמוני), שלא מכירים היטב את דמויותיהן ההיסטוריות של ראשי המשטר הנאצי, קשה לעקוב אחרי כל הדמויות וההתרחשויות ללא רקע קודם.

לעומת זאת, שתי הטענות המרכזיות שהועלו כנגד הסרט אינן מבוססות: ראשית, הוא אינו מנקה את העם הגרמני מאשמה – ברלין מלאה בחוליות לינץ' שהורגות כל מי שמדבר על כניעה; מפקדי הצבא שותפים לעמדתו של היטלר, ומסרבים להיכנע גם כשהכל אבוד; הנוער מתגייס למשימות התאבדות למען האידיאל הנאצי. שנית, הסרט אינו מציג את היטלר באור חיובי כלל; אנושי, כריזמטי, אפילו מעורר רחמים לעיתים – אבל, ללא ספק, אדם נורא המעוות את הסובבים אותו וניזון מחולשותיהם: הסרט מציג זאת לגבי האנשים הסמוכים לו בבונקר, אבל משאיר לנו להסיק את המסקנות בנוגע לעם הגרמני כולו.

'הנפילה' הוא סרט יוצא מהכלל: לעומת כלל סרטי ה"היסטוריה" האמריקאים, הוא מקפיד על דיוק ונמנע מפאתוס; לעומת כלל סרטי המלחמה, הוא אינו עוסק רק בסבל אלא גם בעומד מאחוריו; לעומת מרבית הסרטים על מלחמת העולם השניה, כמעט ואין בו אזכור לשואה; לעומת סרטים אחרים שתראו השנה, הוא סרט משמעותי ומעורר מחשבה; מכלל היצירות הבדיוניות שתתקלו בהן, הוא יגרום לכם לרצות ולדעת עוד, להעמיק ולחקור, להבין מה באמת קרה ומי באמת היה מעורב – ולכן, אולי יותר מכל סיבה אחרת, הוא לא רק יוצא מהכלל, אלא גם סרט מצוין.